פול דלארוש (בצרפתית: Paul Delaroche; 17 ביולי 1797 – 4 בנובמבר 1856) היה צייר צרפתי, שהשיג את הצלחותיו הגדולות בציור סצינות היסטוריות. הוא התפרסם באירופה בזכות התיאורים המלודרמטיים שלו שהציגו לעיתים קרובות נושאים מההיסטוריה האנגלית והצרפתית.
ראשית חייו
פול דלארוש נולד בפריז למשפחת לורד דה לה רוש, משפחת אמנים, סוחרים, אספנים ומנהלי אמנות. אביו, גרגואר-היפולטה דלארוש, היה סוחר אמנות בולט בפריס. פול דלארוש היה השני מבין שני בנים ונחשף לאמנות יפה בגיל צעיר. בגיל תשע עשרה, אביו סידר לו את האפשרות ללמוד ב L'Ecole des Beaux-Arts.
דלארוש הושפע מאביו והתמקד בנופים בזמן שהיה באקדמיה הצרפתית לציור מכיוון שאחיו, ז'ול-היפוליט דלארוש, כבר התמקד בציורים היסטוריים. לאחר שנתיים בבית הספר לאמנות יפה, הבין דלהרוש את חוסר העניין שלו בנופים והתנגד לשיטת הלימוד במערכת האקדמית הצרפתית. הוא עזב את L'École des Beaux-Art בסוף 1817. בשנת 1818 נכנס דלארוש לסטודיו של אנטואן-ז'אן גרו, שם יכול היה להמשיך את העניין שלו בציורי היסטוריה.[1]
עצמאות אמנותית
ראשית הופעתו של דלארוש בסלון בשנת 1822, שם הציג את ישו המוּרד מהצלב, והצלת ישו. הציור האחרון היה תוצר של השפעתו של גרו וזכה לשבחים כי שתמך בראשית הרומנטיקה.
בזמן הלימודים בבית הספר לאמנות יפה, נחשף לרעיונות האקדמיה והנאו-קלאסיקיזם, ואילו בזמן שבילה בסטודיו של גרו עורר את התעניינותו בהיסטוריה ובייצוגה באמצעות הרומנטיקה. ציורו, ז'אן ד'ארק בכלא, שהוצג בסלון 1824, יחד עם עבודותיו הבאות, משקפות את דרך הביניים שאימץ לעצמו.
דלארוש למד את המסורת של ציור ההיסטוריה האנגלית באותה תקופה, ושילב אותה ביצירותיו. בשנת 1828 הציג את הראשון מציורי ההיסטוריה האנגלית שלו, מותה של המלכה אליזבת. ההתמקדות של דלארוש בהיסטוריה האנגלית הביאה לו פופולריות בבריטניה בשנות ה-1830 וה-1840. בשנות ה-30 הפיק דלארוש כמה מיצירותיו המוערכות ביותר, כולל קרומוול המתבונן בגופתו של צ'ארלס הראשון, הנסיכים במגדל, ויצירתו המוערכת ביותר, הוצאתה להורג של ליידי ג'יין גריי (1833).[2]
מתוך הכרה בכישרונו ובפופולריות שלו, בחרה האקדמיה לאמנות יפה את דלארוש לחברות בשנת 1832. שנה לאחר מכן הפך לפרופסור ב'אקול דה בו-ארטס'. באותה שנה הוא התבקש לצייר ציור קיר גדול בכנסייה L'Église de la Madeleine בפריס. דלארוש זיהה את חוסר הניסיון שלו בציור דתי ולכן נסע במשך שנה אחת באיטליה כדי ללמד את עצמו את מהות היצירות הדתיות של פעם. עם שובו לצרפת אמרו לו שהוא אמור לעבוד עם ז'ול קלוד זיגלר, אך דלארוש נטש את הפרויקט מתוך מחשבה ששניהם לא יסתדרו בביצוע.
בשנת 1837 הציג את סנט ססיליה, שהיה הראשון מציוריו הדתיים המשמעותיים. שינוי הנושא של דלארוש היה פחות מרשים בעיני מבקרי צרפת מיצירותיו הקודמות.
סגנון ונושאים
דלארוש כצייר היסטוריה התכוון להציג בעבודתו "ניתוח פילוסופי" של אירוע היסטורי ולקשר אותו ל"הבנת האמת ההיסטורית והזמן ההיסטורי של המאה התשע עשרה." אף על פי שישנם פערים בין העובדות היסטוריות עצמן לבין הדרך שהיא צוירה על ידו, דלארוש ראה חשיבות בהיותו נאמן להצגת עובדות.
דלארוש צייר את כל נושאיו באותו אור, בין אם מדובר בדמויות היסטוריות גדולות מהעבר, מייסדי הנצרות, או בדמויות פוליטיות חשובות בתקופתו כמו מארי אנטואנט או נפוליאון בונפרטה. דלארוש חקר בקפידה את התלבושות והאביזרים שכלל בציוריו, כדי להציג במדויק את נושאו. כדי להדגיש את הדיוק ההיסטורי, צייר דלארוש בפירוט מדוקדק וסיים את ציוריו בקווי מתאר ברורים. התנועה המשתנה של משיחות המכחול שלו יחד עם הצבעים והמיקום של מצויריו, מעניקים לכל אחד מהם מראה ייחודי ומאפשרים להם לפעול ברוח ובטון של אופיים והאירוע.
העין הציבורית פחות רגישה לפרטים העדינים והניואנסים בציור, אך דלארוש העריך את המשמעות הספרותית של ציוריו על רקע ערכם הציורי. הוא מאזן בין ההיבטים הספרותיים לבין התיאטרליות, הנראטיביות והוויזואליות של ציוריו ההיסטוריים.
ציוריו הדרמטיים כוללים את שטראפורד מוּבל להוצאה להורג, ומתאר את הארכיבישוף האנגלי לאוד מושיט את זרועותיו מהחלון הקטן של תאו כדי לברך את תומאס וונטוורת', הרוזן הראשון מסטראפורד, כשסטראפורד עבר במסדרון להוצאתו להורג.
עבודתו של דלארוש הכילה לעיתים אי דיוקים היסטוריים. קרומוול מרים את מכסה הארון ומסתכל על גופת צ'ארלס מבוסס על אגדה, והוצאתה להורג של ליידי ג'יין גריי מוצגת כמתרחשת בצינוק, וזה מאוד לא מדויק. הוא נטה לדאוג יותר להשפעה דרמטית מאשר לאמת היסטורית: ראה גם את המלך בחדר המשמר, שם חיילים פוריטניים רשעים מפיצים עשן טבק בפני המלך צ'ארלס, והמלכה אליזבת גוססת על הקרקע.
עבודות מאוחרות
לאחר 1837, דלארוש הפסיק לחלוטין להציג את עבודותיו. קבלת הפנים הציבורית המאכזבת של ציורו, סנט ססיליה, יחד עם דחייתו הכללית הובילו אותו ל"גלות שהטיל על עצמו מהתערוכות בחסות הממשלה".
לאחר מכן החל דלארוש ביצירת יצירתו המפורסמת ביותר, ״חצי גורן״ - The Hemicycle, שצוירה בבניין ״בית הספר לאמנות יפה בפריז״. ציור הקיר הענק - הוא פנורמה של 27 מטר אורך שכללה למעלה משבעים דמויות של האמנים המפורסמים ביותר מאז ימי קדם. האמנים שנכללו מייצגים אמנות גותית, יוונית, רומאית ורנסאנס. נושאי הציור הזה מתאימים לטעם האקדמי של המאה התשע עשרה.
דלארוש עבד על ציור הקיר בתערובות אנקוסטיות כדי ליצור את היצירה המונומנטלית הזו - טכניקה שבה מערבבים פיגמנט עם שעווה חמה וצובעים על גבי הטיח כדי ליצור משטח חלק. דלארוש לא השלים את הפרויקט לבדו; ארבעה מתלמידיו סייעו לו ויחד הם עבדו בין השנים 1837 ל־1841. בשנת 1855 נגרם נזק קשה לעבודה עקב שרפה ודלארוש השקיע את השנה האחרונה בחייו לשיקום עבודתו.
דלארוש נפטר ב־4 בנובמבר 1856 והשיקום הושלם על ידי טוני רוברט פלורי, תלמידו של דלארוש.
נישואין ללואיז ורנט
אהבתו של דלארוש ללואיז, בתו של הוראס ורנט, הייתה התשוקה הבולטת בחייו. הוא התחתן עם לואיז בשנת 1835, ובאותה שנה הציג גם הציור ״ראש מלאך״, שהתבסס על דמותה. נאמר כי דלארוש מעולם לא התאושש מההלם על מותה בשנת 1845 בגיל 31.
לאחר אובדנה הוא הפיק רצף של תמונות קטנות ומורכבות של אירועים ביצירתו על ישו. הוא מיקד את תשומת הלב בדרמה האנושית של הפסיון, כמו בציור שבו מריה והשליחים שומעים את הקהל שמריע לישו על ויה דולורוזה, ואחד אחר בו יוחנן הקדוש מלווה את מריה הביתה לאחר מות בנה.
גלריה
-
-
-
-
-
-
-
"חצי גורן" חלק 1
-
"חצי גורן" חלק 2
-
"חצי גורן" חלק 3
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Chilvers, Ian. "Delaroche, Paul." In The Oxford Dictionary of Art and Artists. : Oxford University Press,
- ^ Duffy, Stephen. "Delaroche and Lady Jane Grey: London." The Burlington Magazine152, no. 1286 (2010): 338–39
.jpg)
.svg){kind=logo}
