היישוב נזכר לראשונה במאה ה-11, ובשנת 1241 נהרס בידי הפולשים המונגולים. לאחר מכן השתקם היישוב, ובשנת 1264 הוענקו לו זכויות עיר.
בראשית המאה ה-16 נשרפה העיירה בידי הטטרים. בחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 הפכה העיירה ליישוב גבול עם גליציה האוסטרית, ובשנת 1795 סופחה לאימפריה האוסטרית.
בשנת 1815 נכלל היישוב בתחום פולין הקונגרסאית, ובשנת 1869 נטלו ממנו הרוסים את מעמדו העירוני, בעקבות מרד ינואר. זכויות אלה הושבו לפולנייץ רק בשנת 1980.
עם כיבוש העיירה בידי הגרמנים בראשית ספטמבר 1939, הטילו אלו על יהודיה גזירות שונות, ובהן חובת תשלום סכומי כופר, איסור הליכה על מדרכות, החרמת רכוש ועסקים, חובת ענידת טלאי צהוב וגיוס לעבודות כפייה. בהמשך, הגיעו לעיירה כ-650 יהודים שגורשו מיישובי הסביבה.
באפריל 1942 רוכזו יהודי העיירה בגטו שהוקם בה, אליו הובאו כ-500 יהודים נוספים. בשל הצפיפות והרעב בגטו, פרצה בו מגפת טיפוס הבהרות. באוקטובר 1942 נערכה בגטו שבעיירה אקציית חיסול, בה גורשו כ-2,000 יושביו לגטו סנדומייז', אשר ממנו שולחו כעבור זמן קצר למחנה ההשמדהבלז'ץ. לאחר מכן נערך מצוד בשטח הגטו שבעיירה, והיהודים שנתגלו בו נרצחו במקום.
כ-40 יהודים מהעיירה ששרדו את השואה, ושבו לעיירה לאחר סיום המלחמה, נרצחו בראש השנה תש"ה בידי פרטיזנים פולנים, ובכך באה כליה מוחלטת על קהילת פולנייץ.
