המערכת המשפטית של גרמניה עצמאית מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. המערכת הפוליטית ערוכה מיסודותיה של חוקת גרמניה (Grundgesetz) משנת 1949, שנותרה בתוקף, למעט תיקונים קלים לאחר איחודה המחודש של גרמניה בשלהי המאה ה-20.
החוקה שמה דגש על חירות הפרט בקטלוג נרחב של זכויות אדם ומפלגת את הסמכויות בין שתי הרמות הפדרליות של המדינה ובין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. מבחינות רבות, החוק הבסיסי מ-1949 הוא מענה לפגמים שנתפסו בחוקת ויימאר מ-1919 שייתכן ונתנו את חלקם להתדרדרות הרפובליקה ועלייתה המאוחרת יותר של המפלגה הנאצית, 1933.
חוק היסוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (בגרמנית: Grundgesetz für die Bundesrepublik Deutschland) - חוקת גרמניה, הוא המסמך המשפטי המחייב והגבוה ביותר בחוק של גרמניה. החוקה מסדירה את היותה של גרמניה רפובליקהפדרליתחוקתית בעלת 16 יחידות מדיניות בעלות אוטונומיה מוגבלת - מדינות גרמניה. בנוסף, היא מכילה רשימה נרחבת של זכויות הפרט, אותן החוקה מעגנת.
בית הנבחרים הגרמני כולל את הבונדסטאג ואת הבונדסראט. סמכות החקיקה העליונה היא בידי הבונדסטאג (בית הנבחרים הפדרלי), הבית התחתון של הפרלמנט, אשר נבחר כל ארבע שנים בבחירות עממיות. בית זה, בתורו, בוחר את הקנצלר הפדרלי (בונדסקנצלר). הבונדסראט (המועצה הפדרלית), הבית העליון של הפרלמנט, מורכב מנציגי 16 מדינות הפדרציה ומשתתף בתהליך החקיקה וניהול הפדרציה. חברי הבונדסראט נבחרים בנפרד על ידי מדינותיהם. לאחרונה היו שהביעו חששם כי שני הבתים חוסמים ומבטלים זה את זה, ובכך מקשים על ניהול ממשל אפקטיבי.
הבונדסטאג (בגרמנית: Bundestag) הוא בית הנבחרים הפדרלי של גרמניה, הבית התחתון של הפרלמנט הגרמני, אשר מקום מושבו במבנה הרייכסטאג בברלין. הבונדסטאג נבחר כל ארבע שנים בבחירות עממיות ובידיו נתונה סמכות החקיקה העליונה. הבונדסטאג בוחר את הקנצלר הפדרלי (בונדסקנצלר). נכון לשנת 2016 מכהנים בו 598 חברי-פרלמנט, אשר מרכיבים את אחד משלושת הגופים אשר רשאים להגיש הצעת-חוק. השניים האחרים הם הממשלה (Die Bundesregierung), שמורכבת מקואליציה של מספר מפלגות (בדרך כלל שתיים) בדומה למודל הישראלי; והבונדסראט. אחוז החסימה לבונדסטאג הוא יחסית גבוה ועומד על 5%, או לחלופין על ניצחון בלפחות שלושה מחוזות-בחירה (Wahlkreisen). הסיבה לאחוז החסימה הגבוה בגרמניה הוא הניסיון להקשות על מפלגות עם אג'נדות קיצוניות, לנוכח ניסיון העבר, לקבל ייצוג בפרלמנט. עיקר העבודה בבונדסטאג מתרכז בוועדות השונות ולא באולם המליאה (Das Plenum), שם רק עוברים החוקים, שהוסכמו לפני כן בוועדות השונות, באופן פורמלי. אולם המליאה משמש בנוסף כבמה לקואליציה להציג את הישגיה מחד, ולאופוזיציה לבקר את עבודת הממשלה מאידך.
אחד מתפקידיו המרכזיים של הבונדסטאג הוא בקרה על עבודת הממשלה בעזרת כלים שונים שחלקם מעוגנים בחוקה הגרמנית. אחד המאפיינים החריגים של הבונדסטאג, בשונה מרוב המשטרים הפרלמנטריים, הוא חוסר הסמכות לפזר את עצמו, סמכות שאפילו הקאנצלרית בעצמה אינה מחזיקה. דרך אחת לפזר את הבונדסטאג היא בעזרת הצעת אי-אמון קונסרוקטיבית (konstruktives misstrauensvotum), שתקפה אך ורק אם הושג הרוב הדרוש להחלפת הממשלה. דרך נוספת לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות חדשות היא הצעת-אמון (Vertrauensfrage), שאותה רשאי רק הקאנצלר בעצמו להגיש. אם רוב הפרלמנט הביע אמון בקאנצלר, הפרלמנט ממשיך לתפקד באותה מתכונת. אם הפרלמנט הביע אי-אמון והצביע נגד, רשאי נשיא גרמניה, עם סמכות ששמורה רק לו, לפזר את הבונדסטאג ולהכריז על בחירות חדשות. כלי זה תוכנן במקור כדי לזכות באמון מחודש של הקואליציה במקרים של משברים פנימיים, אך עבר עם השנים אינסטרומנטליזציה, והוא משמש בין השאר ככלי בידי הקאנצלר לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות חדשות.
לכל מדינה באיחוד הפדרלי יש פרלמנט מקומי (לנדטאג) וממשלה מקומית. כל הפרלמנטים המדינתיים הם בית מחוקקים בעלי בית יחיד (ללא בית עליון ובית תחתון), הנבחר בבחירות יחסיות עם אחוז חסימה של 5% וכולל נציגים של מפלגות ארציות ומקומיות, כאשר לרוב מורכב מנציגי המפלגות הארציות, בשל אחוז החסימה הגבוה יחסית. חברי הלנדטאג בוחרים את ראש הממשלה ומי שנבחר ברוב הקולות אחראי על הקמת רשות מבצעת (ממשלה, בגרמנית: Kabinett). ממשלותיהן של ערי המדינה (ברלין, ברמן והמבורג) הן סנאטיות. בשלוש המדינות החופשיות (בוואריה, תורינגיה וסקסוניה) הממשלה מכונה "ממשלת המדינה" (Staatsregierung) ובעשר המדינות האחרות "ממשלת הארץ" (Landesregierung).
ראש הממשלה בגרמניה נקרא באופן מסורתי קנצלר. בין השנים 1871 ל-1945 המשרה נקראה רייכסקנצלר (בגרמנית: Reichskanzler; משמע: קנצלר של הרייך) אך אחרי מלחמת העולם השנייה גרמניה הפכה לרפובליקה פדרלית ועל כן שונה שם המשרה, ומאז ועד היום שמה הוא בונדסקנצלר (בגרמנית: Bundeskanzler; משמע: קנצלר פדרלי).
הקבינט הפדרלי או הממשלה הפדרלית (בגרמנית: Bundeskabinett, או Bundesregierung, בקיצור: BReg, השם המלא בגרמנית: Die Bundesregierung der Bundesrepublik Deutschland, השם המלא בעברית: הממשלה הפדרלית של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה) הוא הרשות המבצעת הראשית של גרמניה. הקבינט מורכב מהקנצלר (ראש הממשלה) ושרים שונים. נוהלי הקבינט מושתתים על סעיפים 62 עד 69 בחוקת גרמניה.
הרשות השופטת
בית המשפט הפדרלי החוקתי (Bundesverfassungsgericht), הממוקם בקרלסרוהה, מכהן בתור הערכאה המשפטית הגבוהה ביותר. תפקידו להבטיח כי נוהלי החקיקה והמשפט עולים בקנה אחד עם "המשפט הבסיסי", או החוקה הגרמנית. אף על-פי שבית המשפט פועל בנפרד מיתר מוסדות המדינה, הוא אינו מסוגל לפעול מבלי שהפנו אליו סוגיות לבירור.
בגרמניה באופן מסורתי שתי מפלגות גדולות, ביניהן השלטון מתחלף לסירוגין מאז תום מלחמת העולם השנייה, ועוד מספר מפלגות קטנות, אשר לעיתים משתתפות בקואליציה עם אחת המפלגות הגדולות:
מפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי (בגרמנית: Christlich-Demokratische Union Deutschlands) או בראשי תיבות CDU, היא מפלגת מרכז-ימין. רוב מצביעיה משתייכים לשכבות הכלכליות העליונות והם יחסית שמרנים וקרובים אל הדת[דרוש מקור]; הגיל הממוצע של חבריה הוא 55, ו-25% מהם נשים[דרוש מקור]. תומכיה המסורתיים מתגוררים בדרום גרמניה, בערים עשירות (קלן ושטוטגרט, למשל) ובאזורים כפריים קתוליים[דרוש מקור].
מפלגת האיחוד הנוצרי-סוציאלי בבוואריה (בגרמנית: Christlich-Soziale Union in Bayern) או בראשי תיבות CSU, היא מפלגת אחות של ה-CDU, והיא פעילה ומיוצגת אך ורק במדינת בוואריה, בה היא שולטת ברציפות מאז תום מלחמת העולם השנייה. בבחירות הכלליות בגרמניה רצות ה-CDU וה-CSU יחדיו.
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (Sozialdemokratische Partei Deutschlands) היא מפלגת מרכז-שמאל. רוב מצביעיה הם חברי מעמד פועלים, בני המעמד הבינוני ובעלי מקצועות חופשיים. כ-30% מחברי המפלגה נשים. תומכיה המסורתיים מתגוררים בערים הגדולות, באזורי תעשייה (כגון חבל הרוהר) ובמדינות המזרח. רבים בגרמניה טוענים, כפי שנטען כלפי מפלגות פועלים רבות בעולם (בישראל ובבריטניה, למשל), שה-SPD נטשה את מטרתה הראשונית - להוות מפלגה שתייצג את הפועל הפשוט - ושעתה היא נוטה יותר לשמוע לרצונותיהם של בעלי ההון.
המפלגה הדמוקרטית החופשית (Freie Demokratische Partei; שם עממי: "הליברלים") היא מפלגת ימיןליברלית. תומכי ה-FDP משתייכים לרוב לשכבות הכלכליות העליונות. המפלגה דוגלת בשוק חופשי, הסרת הגבלות ממשלתיות על הכלכלה, הפרטה של חברות ממשלתיות, הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות וצמצום דמי האבטלה והקצבאות השונות.
שערורייה שנקשרה למפלגה הייתה קשורה לסגנו של וסטרוולה, יורגן מלמן (Jürgen Möllemann), אשר הביע עמדות אנטי-יהודיות ותקף את אריאל שרון ואת סגן יו"ר ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה, מישל פרידמן. בעקבות הסערה הציבורית שהתעוררה, הופעל לחץ על מלמן והוא התפטר מהמפלגה ונשאר פרלמנטר עצמאי. כמו כן, נקשרו פרשיות העלמות מס לשמו הקשורות למימון מסע הבחירות שלו וחסינותו הוסרה. מלמן מת ב-5 ביוני2003 וככל הנראה התאבד בקפיצה ממטוס. מלמן, שהיה צנחן מנוסה, לא פתח את מצנחו והתרסק אל האדמה.
תוצאות הבחירות והקואליציות שהורכבו בגרמניה מאז 1949
מפלגת הירוקים חרתה על דגלה את נושא איכות הסביבה, אך בנוסף מזוהה המפלגה עם מספר עקרונות שמאל, כגון שיפור מעמד העובדים והפועלים, שיפור זכויות האזרח והמהגרים, מניעת התערבות של גרמניה בסכסוכים אלימים בעולם (למעט למטרות הומניטריות), קידום מעמד האישה (כ-40% מחברי המפלגה נשים). הגיל הממוצע של חברי המפלגה הוא 38, והיא זוכה לתמיכה רבה בעיקר בערים הגדולות (ברלין, קלן, המבורג) וכן ערי אוניברסיטה קטנות (טובינגן, היידלברג וכו').
ב-1998 נכנסה המפלגה המאוחדת לראשונה אל הממשלה, והיא קיימה מאז ועד סוף 2005 קואליציה עם ה-SPD. בבחירות הכלליות ב-2005 נחלו הירוקים מפלה יחסית, הקטינו את כוחם והפכו, עם 8.1% מקולות הבוחרים, למפלגה הקטנה ביותר בפרלמנט. בראש המפלגה עמד עד להתפטרותו בסוף 2005 שר החוץ של גרמניה, יושקה פישר, אשר היה הפוליטיקאי הירוק שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר בתולדות המפלגה.
אלטרנטיבה לגרמניה (בגרמנית: Alternative für Deutschland) או בראשי תיבות: AfD, היא מפלגת ימין גרמנית אשר נוסדה באפריל2013. בבחירות הפדרליות שנערכו באותה השנה, המפלגה הציגה מניפסט שהתנגד למדיניות הממשלתית בגוש האירו, אשר נתמך על ידי 68 כלכלנים, עיתונאים ואנשי עסקים. בתוצאות התברר כי המפלגה קיבלה 2 מיליון קולות (4.7%), קצת פחות מאחוז החסימה (שעומד על 5%) ולא הכניסה נציגים לבונדסטאג. בוועידה האחרונה של המפלגה שנערכה באפריל - מאי2016, המפלגה הכריזה על מצע אנטי- איסלאמי. המפלגה מתנגדת לנישואים חד מיניים ותומכת בפירוק גוש האירו.
מפלגת השמאל - די לינקה (עד אמצע 2005 נקראה PDS, מפלגת הסוציאליזם הדמוקרטי, Partei des Demokratischen Sozialismus) היא מפלגת שמאלסוציאליסטית והיא מפלגת המשך למפלגה הקומוניסטית של גרמניה המזרחית ה-SED. רוב מצביעיה מתגוררים במדינות המזרח; בשתיים מהן - מקלנבורג-מערב פומרניה וברלין - זכתה להצלחה גדולה והיא השתתפה בקואליציה לצד ה-SPD. מפלגת השמאל דוגלת בזכויות העובד, האזרח והמהגר, בהעלאה דרסטית של שכר המינימום ל-1,400 אירו ברוטו בחודש, בקידום מעמד האישה (כ-47% מחברי המפלגה נשים, יותר מבכל מפלגה אחרת בגרמניה) ובהגברת הצעדים לשמירת איכות הסביבה. בבחירות שנערכו בגרמניה בספטמבר 2005 הגדילה מפלגת השמאל את כוחה בכ-5% (יותר מכל מפלגה אחרת) זכתה ב-8.7% מהקולות והפכה למפלגה הרביעית בגודלה בגרמניה. לאחר הבחירות הצהירו שלוש המפלגות הגדולות שבשום אופן לא יצטרפו לקואליציה עם מפלגת השמאל, זאת כיוון שמפלגה זו נתפסת בעיני רבים ככזו הדוגלת בעקרונות קומוניסטיים.
מפלגות הימין הקיצוני
לוגו המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה (NPD)
בגרמניה קיימות שלוש מפלגות המרכיבות את הימין הקיצוני:
המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה, ה-NPD (בגרמנית: Nationaldemokratische Partei Deutschlands), נוסדה ב-1964 ומונהגת מאז 1996 על ידי אודו פויגט (Udo Voigt), דוגלת בסילוק ההשפעות הזרות השליליות מגרמניה ומתנגדת לריבוי זרים, לחברות גרמניה באיחוד האירופי ובנאט"ו, למטבע האירופי המאוחד (האירו) ולנוכחות כוחות צבאיים זרים בגרמניה. היא תומכת בביטול חוקים הנוגעים לקבלת פליטים ודורשת תיקון כתיבת ההיסטוריה בכל הנוגע למלחמת העולם השנייה ולאשמת גרמניה. בבחירות בסוף שנת 2005 זכתה המפלגה, בפעם הראשונה מאז שנות השישים, ביותר מאחוז אחד מהקולות והיא מיוצגת בבתי לנדטאג במספר מדינות בגרמניה.
איחוד העם הגרמני, ה-DVU (בגרמנית: Deutsche Volksunion) נוסדה ב-1971 כמועדון והפכה למפלגה ב-1987, היא מעולם לא עברה את האחוז החסימה בבחירות הארציות, אבל ב-2004 היא הצליחה להכניס נציגים ללנדטאג הארצי של ברנדנבורג.
הרפובליקנים, (גרמנית: Die Republikaner) נוסדה ב-1983 על ידי שני חברים לשעבר באיחוד הנוצרי-סוציאלי, פרנץ הנדולס והקארט וויגט, בשנות השמונים הם הצליחו להכניס כמה נציגים לפרלמנט האירופי ועד 2001 היא יוצגה בלנדטאג של באדן-וירטמברג, מצע המפלגה מתרכז בעיקר בנושאי ביטחון פנים.
בשנת 2004 המפלגה הנציונל-דמוקרטית ואיחוד העם הגרמני חתמו הסכם של אי-תחרות בבחירות, בשנת 2005 הם איחדו כוחות ורצו ביחד בבחירות הלאומיות, עד עתה הרפובליקנים סירבו להצטרף להסכם.
הבחירות הארציות לבונדסטאג התקיימו ב-27 בספטמבר2009. מערכת הבחירות זו היא השישית מאז איחוד גרמניה המערבית וגרמניה המזרחית, ואנגלה מרקל, מנהיגת המפלגה הנוצרית דמוקרטית, זכתה בקדנציה נוספת. בבחירות ב-2009, הנוצרים-דמוקרטים (CDU) הצליחו – ביחד עם מפלגת האחות הבווארית שלהם (CSU) – לנצח בבחירות בהפרש ניכר מיריביהם הסוציאל-דמוקרטים (SPD). הם זכו בתמיכתם של 34% מקולות הבוחרים וקיבלו 239 צירים (מתוך 622) בבודנסטאג. הסוציאל-דמוקרטים קיבלו 23% בלבד מקולות הבוחרים וקיבלו 146 צירים. התמיכה בשתי המפלגות הגדולות ירדה בשנים האחרונות באופן משמעותי, לטובת המפלגות הבינוניות (בבונדסטאג אין ייצוג למפלגות קטנות, בשל אחוז החסימה הגבוה (5%). המפלגה הליבראלית (FDP) זכתה בכ-14% מהקולות וקיבלה 93 צירים. מפלגת השמאל (Die Linke), זכתה בכ-12% מקולות המצביעים וקיבלה 76 צירים. מפלגת הירוקים זכתה בכ-11% מהקולות וקיבלה 68 צירים.
רווחה חברתית
למערכת הרווחה החברתית בגרמניה שורשים היסטוריים עמוקים; החל בקשר ההדוק בין הפרט לחברה שנוצר לאחר הרפורמציה, דרך תחייתה של הממלכה הפרוסית לאחר מלחמת שלושים השנים, כמו גם ראשית המהפכה התעשייתית. מערכת הרווחה העתיקה נתפסת כהיבט חיובי של החברה הגרמנית, וגרמנים רבים מתגאים בו. המערכת מספקת ביטוח רפואי אוניברסלי (אם כי לא ממשלתי), דמי אבטלה, קצבאות ילדים ושאר צרכים חברתיים. כמו בשאר המדינות הצפון\מערב אירופיות אשר מקיימות מערכות דומות, כלכלנים רבים סבורים כי רפורמה במנגנון הביטוח הלאומי הנה הכרחית לצורך ייעול. נכון ל-2005, עומדת רפורמה זו במוקד השיח הציבורי והמדיני בגרמניה.
יחסי חוץ
יחד עם צרפת, גרמניה משמשת שחקן מוביל באיחוד האירופי. בנוסף, גרמניה עומדת בראש מחנה מדינות האיחוד הקוראות להמשך האינטגרציה באופן שיחזק את הארגון ויקנה לו, לצד עוצמתו הכלכלית האדירה, גם סמכות פוליטית ואף ביטחונית. ב-1999 נשלחו כוחות גרמניים לקרב לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה (ובכך הופרה מסורת גרמנית כבת יובל שנים שלא לעורר תשומת לב בזירה הבינלאומית) כאשר הקנצלר שרדר בחר להצטרף למלחמת נאט"ו נגד יוגוסלביה. כוחות גרמנים היו מוצבים גם באפגניסטן. אחד מיעדי מדיניות החוץ של גרמניה הוא השגת מושב קבע במועצת הביטחון של האו"ם. גרמניה וצרפת עמדו בראש המדינות אשר התנגדו לפלישה הצבאית לעיראק (2003) שהונהגה על ידי ארצות הברית, יחד עם מדינות הקואליציה, לרבות פולין, ספרד, איטליה, הממלכה המאוחדת, יפן, קוריאה הדרומית ואומות נוספות.
.svg)
