היא אחריות של הקהילה כלפי כל אחד מחבריה, ושל כל אחד מחברי הקהילה כלפי הכלל.
ביהדות נקבע על ידי חז"ל כלל מוסרי והלכתי לציון ערבות הדדית - כל ישראל ערבים זה לזה. משמעותו המקורית היא כי כל יהודי נושא באחריות על קיום המצוות של חברו. בעת החדשה רווח הביטוי במשמעות שונה, שלפיה כל יהודי אחראי על שלומו ורווחתו של חברו. הדוגמאות הבולטות לערבות ההדדית בימינו הן ארגוני ההתנדבות השונים בהם מוענק סיוע לאזרחים ללא תמורה.
משה רבנו הסכים לבקשתם רק לאחר שהביעו את אחריותם כלפי שאר שבטי ישראל להגיע למטרה שהיא כיבוש נחלותיהם בארץ ישראל וההתיישבות בה. הם התחייבו לעזור קודם לאחיהם, שאר השבטים, לכבוש את נחלותיהם, כאשר הם יהיו החלוצים במלחמה, ורק אחרי שכולם יתיישבו, יוכלו לחזור אל נחלותיהם[2]. השבטים הסכימו כי ישאירו את הנשים, הילדים והמרעה בצד המזרחי של הירדן והגברים הם אלו שיעברו עם שאר השבטים ויסייעו בידם לכבוש את ארץ ישראל.
