PROFILPELAJAR.COM

עמוס הופמן (נולד ב-1952) הוא פרופסור להיסטוריה ואיש חינוך ישראלי. חבר סגל במכללה האקדמית בית ברל וכיהן שם כסגן הנשיאה לעניינים אקדמיים.

ביוגרפיה

עמוס הופמן נולד וגדל בירושלים, הבכור מבין שני אחים. התחנך בגימנסיה העברית רחביה (סיים בשנת 1970). בכיתות ד-ו שהה עם משפחתו באנגליה, לרגל לימודי הדוקטורט של אביו יצחק, שהיה מזכ"ל האוניברסיטה העברית ואחר-כך מנכ"ל אוניברסיטת תל אביב. בצה"ל עשה שירות סדיר בחיל השריון (1973-1970), המשיך ושירת בו במילואים עד לשנת 1997.

הופמן סיים תואר ראשון בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוגים היסטוריה ופילוסופיה (1978). סיים תואר שני בהצטיינות באותו המוסד בחוג להיסטוריה (1981). נושא עבודת המוסמך: "העילית השלטת בתורותיהם של מוסקה, פרטו ומיכלס" והיא נעשתה בהנחית פרופ' יעקב טלמון. סיים דוקטורט באוניברסיטת שיקגו 1986-1981. נושא עבודת הדוקטור: The Origins of the Theory of the Philosophe Conspiracy והיא נעשתה בהנחית פרופ' קית מייקל בייקר (אנ'). בזמן לימודי הדוקטור שימש כעוזר מחקר לפרופ' רוברט פוגל (Robert Fogel), אוניברסיטת שיקגו (פוגל זכה בפרס נובל לכלכלה על מחקריו בהיסטוריה כלכלית, 1987).

לאחר שובו לישראל ועד אמצע שנות התשעים עבד ולימד באוניברסיטה הפתוחה. משנת 1988 ואילך משמש כמרצה להיסטוריה, המכללה האקדמית בית ברל. התמנה למרצה בכיר בשנת 2005, התמנה לפרופסור חבר בשנת 2012.

בשנים 1993–2008 שימש הופמן כחבר הנהלת המכללה. בשנים 2001–2008 כיהן כראש בית הספר לחינוך במכללה. בשנים 2021-2013 כיהן כסגן הנשיאה לעניינים אקדמיים (רקטור).

עמוס הופמן נשוי מאז 1981 ליעל, להם שתי בנות והם מתגוררים בכפר סבא.

מחקריו

עמוס הופמן עוסק במחקריו בשני תחומים עיקריים: היסטוריה של תקופות הנאורות, ומדיניות הכשרת המורים בישראל.

תקופת הנאורות

מקורותיה של תאוריית הקונספירציה של המהפכה הצרפתית

לפי תאוריית הקונספירציה של המהפכה, הוגי הדעות המרכזיים של הנאורות בצרפת (וולטר, רוסו, דני דידרו, ד'אלמבר ועוד) התארגנו בחבורות סתרים ותכננו את המהפכה הצרפתית שנים רבות לפני התרחשותה, ויורשיהם ממשיכי דרכם הוציאו אותה לפועל. תאוריה זו הייתה פופולרית מאוד במאות 18–19, ונחשבה אחד ההסברים החשובים לפרוץ המהפכה. הופמן בדק את מקורותיה של התאוריה וגילה ש-5–6 אינטלקטואלים קתוליים ונאמנים למלוכה ניסחו אותה לראשונה, למעלה מעשרים שנים לפני שפרצה המהפכה הצרפתית. התאוריה הזו – שהיא מופרכת לחלוטין ואין לה כל תוקף כהסבר לפרוץ המהפכה – נפוצה כחלק ממאמץ אדיר של מתנגדי המהפכה לעשות דה-לגיטימציה של הנאורות כמקור אידאולוגי של המהפכה הצרפתית, והיא אחת התשתיות החשובות לימין הפוליטי בצרפת.

הוא פרסם כמה מאמרים שהתבססו על עבודת הדוקטור שלו העוסקים במתנגדי הנאורות.^[1]^[2]^[3]^[4]

מהפכה של הרוח: נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18

ספרו של עמוס הופמן, שראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2012, עומד על השורשים האינטלקטואליים של המהפכה הצרפתית וקושר בין תנועות של הגות ופולמוסים דתיים מראשית המאה ה-18 לבין אירועי המהפכה החל ממאי 1789.

בספר זה מראה הופמן שהקשר בין הנאורות לבין המהפכה אינו קשר סיבתי פשוט (הנאורות כסיבה והמהפכה כתוצאה), אלא שהקשר ביניהן הוא עקיף ומורכב. הנאורות לא חוללה את המהפכה, אך יצרה מצב שבו הרעיון של המהפכה היה בחזקת "מתקבל על הדעת", ועל כן אפשרי (אך בוודאי לא הכרחי).

מנקודת המבט הזו הופמן שולל את תפיסת ההיסטוריה של האידיאות (כפי שביטא אותה, למשל, יעקב טלמון) לפיה לרעיונותיהם של הוגי הדעות של הנאורות היה כוח פעולה עצמאי, והם יצרו את הסיטואציה המהפכנית. הופמן מציין שכידוע, המהפכה לא תוכננה על ידי איש אלא הייתה תוצר דינמיקה בלתי-צפויה של אירועים פוליטיים בעשור שקדם לה. בין אלה אפשר למנות את היחלשות תדמית המלוכה האבסולוטית, ואת פריצת דעת הקהל כמעין "בית דין" של הציבור המשכיל, ששופט את מעשיו של השלטון ומציע חלופות למשטר הקיים על כל התשתית האידאולוגית שלו (למשל, הדת הקתולית).

תרבות ההשכלה

הופמן ערך והפיק את הקורס המקיף של האוניברסיטה הפתוחה, "תרבות ההשכלה" – קורס בן 18 יחידות לימוד שחלקו עובד מאנגלית וחלקו נכתב על ידיו, ומשמש עד היום (2014) חומר לימוד בסיסי, ברמת התואר הראשון, בנושא הזה.^[5]

מבואות ועריכה מדעית

הופמן שימש כעורך מדעי של שורת ספרים מתורגמים של מקורות הנאורות בצרפת ובאנגליה. בכל הספרים הללו הוסיף מאמרי-מבוא מקיפים שמסבירים את ההקשר ההיסטורי לכתיבת הטקסטים הללו.

הבולט שבהם הוא פרסום תרגום מלא של "אמיל" מאת ז'אן-ז'אק רוסו (בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט), בהוצאת מאגנס 2009. זהו אחד מספרי המופת החשובים בתרבות המערבית ובתולדות המחשבה הפילוסופית והחינוכית בכלל. בהובלתו של הופמן, זכה הספר לתרגום עברי עדכני ולעריכה מדעית מקיפה. פרט למונוגרפיה בת כמאה עמודים הפותחת את הספר, כתב הופמן כ-800 הערות שוליים וכן נספח ("אמיל וסופי, או הבודדים") – מעין המשך לספר שרוסו חיבר בערוב ימיו. במונוגרפיה הוא הסביר את חשיבותו של הספר, כיצד רוסו הגיע לעסוק בחינוך אף על פי שלא אהב חינוך ואף נכשל כמורה. הוא מסביר את ההתנגדות שהספר עורר – התנגדות שגררה את גירושו של רוסו מצרפת, ואת חשיבותו כתשתית לתפיסות חינוכיות בנות זמננו.^[6]

הופמן ערך תרגום עברי חדש ל"האמנה החברתית" מאת ז'אן ז'אק רוסו (תרגם עידו בסוק). במבוא לספר עסק במסורת האמנה החברתית כבסיס לחשיבה הפוליטית באירופה.^[7]

כמו כן ערך את הספר "דיאלוגים" מאת דני דידרו (בתרגום עידו בסוק). המבוא שכתב מסביר את מקומו של דידרו כמנהיג בולט של הנאורות בצרפת, ואת חשיבותו כסופר, מחזאי ופילוסוף.^[8]

כמו כן ערך את "המסכת הראשונה על הממשל המדיני" מאת ג'ון לוק בתרגומה של שונמית ליפשיץ וכתב לה מבוא. במבוא מציג הופמן את משנתו המדינית של לוק כתוצר של תסיסה פוליטית באנגליה בשלהי המאה ה-17, ומסביר את חשיבותו של לוק לא רק כהוגה דעות, אלא כאיש סודם של כמה מדינאים בתקופתו.^[9]

הכשרת מורים בישראל

חלק ממחקריו של הופמן עוסקים במדיניות הכשרת מורים בישראל, וכן בהוראת היסטוריה במערכת החינוך הישראלית. מאמריו בנושאים אלה מציגים גישה ביקורתית כלפי קובעי מדיניות הכשרת המורים – משרד החינוך, הסתדרות המורים והמועצה להשכלה גבוהה. הוא מראה שהאקדמיזציה של הכשרת המורים, שהחלה בשלהי שנות השבעים של המאה ה-20, הייתה תהליך חלקי, שאמנם אפשר להקים מכללות אקדמיות לחינוך, אך מנע מהן אוטונומיה אקדמית כמקובל במערכת ההשכלה הגבוהה. האקדמיזציה של הכשרת המורים בישראל הפכה לתהליך ארוך מאוד, שנמשך עד עצם היום הזה, שמלווה במאבקים בין כמה מכללות מובילות לבין משרד החינוך על מנת לאפשר יותר אוטונומיה ניהולית ויותר גיוון בתוכניות הלימודים. בתהליך זה מתגלה גם הסתדרות המורים, שתפקידה להגן על סגל ההוראה ולקדם אותו, כגורם שמכשיל אקדמיזציה, ואינו מכיר בהבדל בין מרצים במכללות אקדמיות לבין גננות או מורים בבית הספר היסודי.^[10]^[11]

התייחסותו של הופמן לתוכנית הלימודים בהיסטוריה אף היא ביקורתית. הוא מראה שתכלית לימודי ההיסטוריה אינה דווקא ידיעת העבר אלא נטיעת נראטיב הגמוני אצל התלמידים בבתי הספר. לנראטיב הזה יש שני ענפים – האחד ממלכתי-חילוני, ששם דגש על הקשר בין ההיסטוריה של עם ישראל לבין התרבות המערבית, והאחר ממלכתי-דתי, ששם דגש על התערבות האל במהלך ההיסטוריה. המרחק בין שני הנראטיבים הללו הלך וגבר עם השנים, כך שלמעשה היום מדובר בשתי אוכלוסיות שאינן מדברות אותה שפה.^[12]^[13]^[14]

קישורים חיצוניים

יורם הרפז בריאיון עם עמוס הופמן, בהד חינוך, אפריל 2010, עמ' 72–75
הספר "תרבות ההשכלה" בגוגל ספרים
הספר "מהפכה של הרוח" בהוצאת רסלינג
דוד עייש, ביקורת על ספרו של עמוס הופמן “מהפכה של הרוח”, באקטואלי, 16 באפריל 2012
עמוס הופמן, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ עמוס הופמן, "מקורות תאוריית הקשר של המהפכה הצרפתית". בתוך: המהפכה הצרפתית ורישומה. ערך ירחמיאל כהן. ירושלים: מרכז שז"ר, 1991.
^ עמוס הופמן, "הטרור כקונספירציה אוניברסלית", בתוך: הטרור במהפכה הצרפתית: תדמית ומציאות היסטורית, ערכו חנוך צ'יזיק ורחל קומלוש, ירושלים 1997.
^ Amos Hofman, "The Origins of the Theory of the Philosophe Conspiracy". French History 2 (1988): 152-172.
^ Amos Hofman, Opinion, "Illusion, and the Illusion of Opinion: Barruel's Theory of Conspiracy". Eighteenth Century Studies, 1993: 27-60.
^ "מבוא כללי על תקופת הנאורות" (עם מיכאל הד). בתוך: תרבות ההשכלה. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1991, עמ' 31-5.
^ עמוס הופמן, "טבע, אהבה ופוליטיקה במשנתו החינוכית של ז'אן-ז'אק רוסו". בתוך: ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל, או: על החינוך. תרגמה ארזה טיר-אפלרויט. ירושלים: הוצאת מאגנס, 2009, עמ' 1–96 (מבוא).
^ עמוס הופמן, "בין אבסולוטיזם למהפכה: רוסו ו'האמנה החברתית' בהקשר היסטורי". בתוך: ז'אן-ז'אק רוסו, על האמנה החברתית. תרגם עידו בסוק. תל אביב: רסלינג, 2006, עמ' 9–41 (מבוא).
^ "דידרו ותרבות ההשכלה. בתוך: דני דידרו, דיאלוגים. תרגם עידו בסוק. ירושלים: מאגנס, 2004, עמ' 7–40 (מבוא).
^ עמוס הופמן, "בין תנ"ך ופוליטיקה: המסכת הראשונה על הממשל המדיני בהקשר היסטורי". בתוך: ג'ון לוק, המסכת הראשונה על הממשל המדיני. תרגמה שונמית ליפשיץ. תל אביב: רסלינג 2008, עמודים 7–55 (מבוא).
^ Amos Hofman (coauthor: Doron Niederland), "Is Teacher Education Higher Education? The Politics of Teacher Education in Israel, 1970-2010". Higher Education Policy 25 (March 2012): 87-106.
^ עמוס הופמן (עם דורון נידרנלד), "דמות המורה בראי הכשרת מורים – מבט היסטורי". דפים 49 (ינואר 2010): 86-43.
^ Amos Hofman, "Education and Social Change: The Case of Israel's State Curriculum" (coauthors: Bracha Alpert and Yizhak Schnell), Curriculum Inquiry 37 (December 2007): 303-328.
^ עמוס הופמן, "בין היסטוריה לאומית להיסטוריה כללית: ערכים ומטרות בתוכניות הלימודים בהיסטוריה, תשט"ו-תשנ"ה". בתוך: עמוס הופמן יצחק שנל (עורכים), ערכים ומטרות בתוכניות הלימודים. אבן יהודה: רכס, 2002, עמ' 162-131.
^ Amos Hofman, "The Politics of National Education: Values and Aims of Israeli History Curricula". Journal of Curriculum Studies 39 (August 2007): 441-470.