על אמת ושקר במובן החוץ מוסרי (בגרמנית: Über Wahrheit und Lüge im außermoralischen Sinne) הוא שמו של מאמר פילוסופי אשר נכתב על ידי הפילוסוף הגרמניפרידריך ניטשה. החיבור נכתב בשנת 1873, שנה לאחר הוצאת ספרו הראשון הולדת הטרגדיה, אך פורסם לראשונה רק בשנת 1896 על ידי אחותו, אליזבת פורסטר-ניטשה, לאחר שניטשה איבד את שפיותו.
"כשם שאין עלה אחד תואם לזולתו, כך המושג "עלה" נוצר מתוך הפשטה שרירותית של ההבדלים הפרטיים הללו, מתוך שכחת ההבחנות. וכך נוצר הדימוי כאילו בטבע מצוי משהו מחוץ לעלים אלה, שהוא "העלה": איזו דמות ראשיתית שלפיה נארגו, צוינו, הותוו, נצבעו, סולסלו וצוירו כל העלים, וגם זאת ביד גולמנית, כך ששום העתק לא עלה נכון, מהימן ונאמן לדמות הראשיתית."[1]
חלק ראשון
המאמר מחולק לשני חלקים. בחלקו הראשון, ניטשה מבקר את השיקולים שהביאו ליצרת מושג ה"אמת" ומושגים בכלל. שיקולים אלה, טוען ניטשה, נבעו מעצם היווצרות השפה:
הבה נתייחס במיוחד ליצרת המושגים. כל מלה נעשית לאלתר מושג על ידי שאין היא משמשת כלל כתזכורת להתנסות הראשיתית והחד-פעמית, הפרטית מכל וכל, שיצרה אותה, אלא שהיא אמורה להתאים בעת-ובעונה אחת לאינספור מקרים דומים פחות או יותר - דהיינו, אם נאמר זאת בדיוק - מקרים שלעולם אינם זהים, כלומר דברים שכולם שונים זה מזה. כל מושג נוצר מתוך זיהויו של מה שאינו זהה.[2]
לפי פול פ. גלן (Paul F. Glenn), ניטשה טוען כי "מושגים הם מטפורות שאינן תואמות את המציאות".[3] למרות שכל המושגים הם מטאפורות שהומצאו על ידי בני אדם (מתוך הסכמה משותפת שנועדה להקל על התקשורת) בני האדם שוכחים את העובדה הזאת לאחר המצאתם, ומאמינים שהם "אמיתיים" ומתאימים למציאות.
מהי אם-כן, אמת? צבא נייד של מטפורות, מטונימיות, האנשות - בקצרה, סך כל יחסי-אנוש שהוגברו, הומרו וקושטו פואטית ורטורית ושאחרי שימוש ממושך בידי העם נדמו כיציבות, מיוסדות-בחוק ומחייבות. אמיתות הן אשליות שבני-אדם שכחו כי כאלה הן, מטפורות שחוקות שאיבדו את כוחן לעורר את החושים, מטבעות מחוקים הבאים עתה בחשבון רק כמתכת ולא עוד כאמצעי תשלום.[4]
חלק שני
בחלקו השני של המאמר, ניטשה מבחין בין שני אופני קיום, דרך הנגדה בין הדגם של "איש התבונה" לבין "איש האינטואיציה" (בדומה להבחנתו בהולדת הטרגדיה בין "אפולו" לבין "דיוניסוס" בהתאמה). "איש התבונה", רוצה לשלוט בחיים בפיקחות ובסדר לוגי. לעומתו, "איש האינטואיציה", הופך את החיים לאמנות, בז להפשטה ולסדר. אומנם איש האינטואציה משיג בדרך זו אושר נעלה, אך סבלו גדול יותר, כי הוא לא לומד מן הניסיון. איש התבונה, בדומה לאנשי האסכולה הסטואית, משיג אושר דרך עולם המושגים הבדוי שלו, באופן מתון ומדוד, ללא מעורבות רגשית. ניטשה מסיים את המאמר מבלי להכריע בין שתי האופציות.
ריימונד גויס מצא דמיון בין השקפתו של ניטשה על השפה, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר זה, לבין הגותו המאוחרת של לודוויג ויטגנשטיין, בשל שלילתם את ההבחנה ההיררכית שבין שימוש "ליטרלי" לבין שימוש "מטאפורי".[8]
כמה סוציולוגים מצאו את החיבור שימושי לחשיבה על אופן השימוש החברתי במטפורות. סוציולוגים של דת מציינים את חשיבות המטאפורה בתפיסות עולם דתיות, ושאי אפשר לחשוב סוציולוגית על דת ללא מטפורה.[9]
^Glenn, Paul F. (בדצמבר 2004). "The Politics of Truth: Power in Nietzsche's Epistemology". Political Research Quarterly. 57 (4): 576. doi:10.2307/3219819. {{cite journal}}: (עזרה)
^Lars Gustafsson: Sprache und Lüge. Drei sprachphilosophische Extremisten: Friedrich Nietzsche, Alexander Bryan Johnson, Fritz Mauthner. Hanser, München u. a. 1980, ISBN 3-446-12951-0.
