סעיף היהודים (בנורווגית: Jødeparagrafen)^[1] הוא השם הלא רשמי של הסעיף השני שהיה קיים במקור בחוקת נורווגיה בין השנים 1814 עד 1851 ואסר במפורש על יהודים להיכנס לתחומי נורווגיה. הסעיף אסר גם על ישועים ומסדרים נזיריים להיכנס לתחומי נורווגיה.

הסעיף היה מנוסח כדלהלן:

"הדת הלותרנית אוונגלית תישאר הדת הציבורית של המדינה. התושבים, המצהירים על שייכותם לאמונה זו, מחויבים גם לחנך את ילדיהם כך. לא תותר פעילות ישועים ומסדרי נזירים. נאסר על יהודים להיכנס לממלכה."

ניתן לראות בסעיף היהודים כהמשך לחוק הנורווגי(אנ') (Norske Lov) משנת 1687 שהוביל המלך כריסטיאן החמישי אשר קבע שיהודים לא יוכלו לגור בנורווגיה אלא אם כן קיבלו לכך אישור מהמלך.

במקומות אחרים ברחבי אירופה החלו בעידן נפוליאון להדגיש את החשיבות של זכויות האזרח. בין השנים 1782 ל-1814 מדינות כמו שוודיה, דנמרק, פרוסיה, אוסטריה והולנד ביצעו כולן שינויים להגבלות והתקנות המיוחדות שהיו קיימות נגד התיישבות של אוכלוסייה יהודית. באזורים מסוימים באירופה האוכלוסייה היהודית קיבלה מעמד של אורחים כאשר החוק לא איפשר להעניק להם מעמד של תושבים או אזרחים מן המניין. עם זאת, חוקת נורווגיה, אשר הייתה נחשבת לחוקה הפרוגרסיבית ביותר באירופה באותה העת, הייתה המחמירה ביותר כלפי האוכלוסייה היהודית.^[2] אנשים שהפרו את הסעיף השני הסתכנו בקנסות שיכלו להגיע עד לאלף ריקסדאלר, בעוד שלאדם שהיה מלשין לממשל על קיומם של יהודים בתחומי נורווגיה היה זוכה ב-50 ריקסדאלר. ליהודים שהתנצרו היה מותר לגור בתחומי נורווגיה.

הסעיף נכלל בחוקה הנורווגית ב-4 במאי 1814, בעיקר בהשפעת כריסטיאן מגנוס פאלסן(אנ'), גיאורג סברדרופ(אנ') והכומר ניקולאי ורגלנד(אנ'). האישים הללו, אשר היו מבין האינטלקטואלים המשכילים ביותר בנורווגיה באותה העת^[2][3], תמכו בהכללתו של הסעיף השני מסיבות שונות, כולל חששות לגבי ההשפעה הכלכלית הפוטנציאלית של הסוחרים היהודים על המקומיים וחששות מופרכים שמכך שהיהודים עלולים להקים "מדינה בתוך מדינה".

רבים מהמחוקקים של החוקה הנורווגית, כולל כריסטיאן מגנוס פאלסן וניקולאי ורגלנד, הצדיקו את הכללתו של הסעיף על בסיס הטענה שהאוכלוסייה היהודית היא "בלתי מתאימה" כאזרחי נורווגיה משום שלטענתם יהיו לחוקי היהדות עדיפות עבור היהודים על פני נאמנותם למדינה הנורווגית.

סעיף היהודים נכנס לתוקף כמעט באופן מיידי. ב-1814 גורשו מברגן ארבעה גברים יהודים בלחץ הסוחרים המקומיים אשר חששו מתחרות כלכלית.^[4] לאורך השנים הסעיף נאכף באופן ספורדי כאשר סוחרים ומטיילים יהודים גורשו או נקנסו.

לאורך השנים היו מאמצים מרובים לנסות לבטל את סעיף היהודים מהחוקה הנורווגית. בשנת 1837 הנריק ורגלנד, בנו של ניקולאי ורגלנד, החל לראשונה לפעול להסרתו של סעיף היהודים מהחוקה הנורווגית. הנריק ורגלנד פרסם את אוסף השירים "היהודי"(אנ') ("Jøden") אשר קרא לתמוך בהענקת זכויות אזרח ליהודים. מאמציו הובילו לבסוף לארבע הצבעות פרלמנטריות שונות בין השנים 1842 ל-1851. לבסוף, בשנת 1851, הוחלט להסיר את הסעיף מחוקת נורווגיה^[5] והדבר איפשר ליהודים להתיישב בנורווגיה לראשונה מזה כמעט ארבעה עשורים.

הסעיף הוחזר לחוקת נורווגיה בשנת 1942 בעקבות הכיבוש הנאצי של נורווגיה, במסגרת המדיניות האנטישמית של גרמניה הנאצית, והוא נשאר בתוקף עד סוף מלחמת העולם השנייה ב-1945.

• 
  הכומר ניקולאי ורגלנד היה אחד משלושת האנשים המרכזיים שהעבירו את האיסור הגורף על כך שיהודים יורשו לגור בנורווגיה. ורגלנד תמך בשלב מאוחר יותר בחייו במאמצים של בנו להסיר את האיסור.
• 
  הנריק ורגלנד, בנו של ניקולאי, היה מהאישים המרכזיים שהסירו לבסוף את האיסור.
• 
  כריסטיאן מגנוס פאלסן היה אחד משלושת האנשים המרכזיים שהעבירו את האיסור הגורף על כך שיהודים יורשו לגור בנורווגיה.

• יהדות נורווגיה