ב-2019 זכתה בפרס ולאסקז לאמנויות פלסטיות, פרס האמנות הבולט ביותר בספרד, שהוענק לה על ידי משרד התרבות הספרדי לאמן שבסיסו במדינה או מקהילת האומות הלטינו-אמריקאיות. בהודעת חבר השופטים נמסר כי היא זוכה בפרס על "עבודתה יוצאת הדופן כמשוררת, אמנית חזותית ופעילה" ועל "האמנות הרב-ממדית שלה המקיימת אינטראקציה עם האדמה, השפה הכתובה והאריגה".[1]
ססיליה ויקוניה נולדה בסנטיאגו דה צ'ילה, בירת צ'ילה, ב-1948 וגדלה בלה פלורידה, בעמק מאייפו. מ-1957 עד 1964, היא למדה אנגלית בבית הספר האנגלי של סנט גבריאל ועשתה ציורים מופשטים גדולים בסטודיו הראשון שלה שבנה אביה. ב-1966 היא למדה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת צ'ילה בסנטיאגו אך עברה לבית הספר לאמנויות. בשנת 1967 היא ייסדה את "Tribu No".[3]
השיר הראשון שלה התפרסם כשהייתה בת 18 במגזין המקסיקני "אל קורנו אמפלומדו".
היא קיבלה תואר שני מאוניברסיטת צ'ילה ב-1971 ועברה ללונדון עם מלגת המועצה הבריטית ב-1972 כדי ללמוד בבית הספר סלייד לאמנות. בעקבות מותו של הנשיא סלבדור איינדה וההפיכה בצ'ילה ב-1973 בראשות הגנרל אוגוסטו פינושה, היא נשארה בלונדון.[3]
בזמן הגלות בלונדון, ויקוניה התמקדה בעיקר באקטיביזם פוליטי, והפגינה בהפגנות שלום נגד הפשיזם והפרות זכויות האדם בצ'ילה ובמדינות אחרות. היא הייתה חברה מייסדת של אמנים למען דמוקרטיה וארגנה את פסטיבל האמנויות לדמוקרטיה בצ'ילה בקולג' המלכותי לאמנות ב-1974.[3]
קריירה
בשנת 1975, ויקוניה עזבה את לונדון ועברה לבוגוטה, קולומביה כדי לערוך מחקר עצמאי של אמנות ותרבות ילידים. היא טיילה ברחבי קולומביה, ונצואלה וברזיל. בבוגוטה היא הוזמנה על ידי תיאטרון לה קנדלריה ו-התיאטרון הלאומי של קולומביה ליצור תפאורת במה. בשנת 1980, ויקוניה עברה לניו יורק והתחתנה עם סזאר פטרנוסטו.
בשנות ה-80 היא הציגה את עבודותיה ב-מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק,, במוזיאון האלטרנטיבי ובמרכז ליחסים בין אמריקאים בניו יורק. בשנות ה-90, ויקוניה הציג כמה תערוכות יחיד בארצות הברית, כמו "Precarious", תערוכת יחיד ב-Exit Art, ניו יורק (1990); "El Ande Futuro", תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות של אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה (1992); ו"Cloud-Net", תערוכת יחיד נודדת במרכז האמנויות העכשוויות Hallwalls, באפלו, ניו יורק (1998), DiverseWorks Artspace, יוסטון, טקסס, ואמנות בכלל, ניו יורק, ניו יורק (1998).
היא התראיינה לסרט משנת 2010 !Women Art Revolution.
בשנת 2018, ויקוניה הפכה לאמנית-במקום של שרה לי אלסון הבינלאומית של מוזיאון האמנות של אוניברסיטת פרינסטון לשנת 2018. כחלק מהשהייה שלה, הופיעה ויקוניה עם הפסנתרן הקולומביאני ריקרדו גאלו.
בשנת 2022, מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים אירח את תערוכת היחיד שלה בתערוכה Spin Spin Triangulene, תערוכה המציגה מגוון רחב של ציורים המשתרעים לאורך כל הקריירה שלה, מיצבים וסרטים.
מוזיקה
ויקוניה הייתה המייסדת של Tribu No ומחברת ה-No Manifesto, שיצרה פעולות אמנות בסנטיאגו דה צ'ילה מ-1967 עד 1972.[4]
ב-1979, בזמן שהתגוררה בבוגוטה, ביצעה ויקוניה את אל ואסו דה לצ'ה (כוס החלב) שבה אספה קהל ושפכה כוס צבע לבן כדי למחות על מותם של כ-1,920 ילדים עקב חלב מזוהם. החברה האחראית ערבבה חומרי מילוי כמו צבע לתוך החלב כדי למקסם את הרווחים שלהם.
היא מבצעת את שירתה הבינלאומית, לעיתים קרובות בשילוב עם תערוכות או מיצבים אמנותיים, ומתעדת את הופעותיה בסרטונים ובדף האודיו של Vicuña ב-Pennsound, ובאוסף מ-2012 Spit Temple: The Selected Performances of Cecilia Vicuna אשר כולל תעתיקים, פרשנות ופרשנויות קהל.
בשנת 2009, היא ערכה יחד עם ארנסטו ליבון גרוסמן את ספר אוקספורד לשירה אמריקה הלטינית, אנתולוגיה של 500 שנים של שירה אמריקה הלטינית, אותה כינה הוושינגטון פוסט "קסום".
עבודות רבות של ויקוניה עשויות מצמר וחבלים בצבעים אדומים אשר קשורים ותלויים באוויר. לצופים לרוב החבלים הללו מזכירים דם אך ויקוניה מתייחסת לחבלים כקיפו, שיטת כתיבה של קשרים בחבלים ששימשה את הילידים הדרום אמריקאים עוד מתקופה האינקה. מערכת כתיבה זו דוכאה על ידי הקולוניזציה הספרדית. בניגוד לקופו המקורי שהיה נייד, הקיפוס של ויקוניה משתלבים בנוף או בגלריה שבה הם מופיעים. הקיפו הראשון שלה היה חוט ריק שכונה "הקוופו שלא זוכר כלום".[5]
ציורים
ויקוניה ציירה ציורים רבים בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. רבים מהציורים הללו מתייחסים לאמנים ילידים מהמאה ה-16 שכללו השפעות תרבותיות משלהם באמצעות ציורים של מלאכים וקדושים עבור הכנסייה הקתולית. בציוריה של ויקוניה, אייקונים דתיים מוחלפים בדמויות אישיות, פוליטיות וספרותיות כמו קרל מרקס, לנין, סלבדור איינדה, הו צ'י מין וכן בני משפחתה. בשנת 2018, מוזיאון סולומון ר. גוגנהיים, ניו יורק, רכש את דיוקנו של קרל מרקס משנת 1972 מסדרת גיבורי המהפכה שלה.
מאוחר יותר, ב-1981, ביצעה ויקונה את היצירה "שיתוף – כן – תשוקה" בניו יורק, שם כתבה את המילים "Parti si Pasión" בצבעי דגל אמריקה וצ'ילה בדרך למרכז הסחר העולמי. שמה של עבודה זו הוא דיסקציה של המילה "השתתפות". ויקוניה מכנה את הפירוק הזה של השפה פלברמות, בתרגום ל"חרבות". זהו שילוב של המילה הספרדית "armas" (נשק, כלי נשק) ו-"palabra" (מילים).
חפצים
ויקוניה יוצרת "יצירות מעורפלות" המאופיינות בשימוש שלה בחומרים שבירים לרוב, שחוקים על ידי אלמנטים ו/או מתכלים: חזרה לסביבה. היא מתארת את עבודתה כדרך "לשמוע דממה עתיקה שמחכה להישמע." בשנת 1966, היא החלה ליצור התערבויות פיסוליות הנקראות פרקאריוס, בשילוב טקס ומכלול תוך שימוש בחומרים כמו חוט, מקלות, נוצות, עלים, אבנים ועצמות.
בין ה-24 ביוני 1973 לאוגוסט 1974, היא יצרה למעלה מ-400 פרקריות כאקט של התנגדות פוליטית בתגובה להפיכה הצבאית של גנרל פינושה נגד הנשיא סלבדור איינדה. סדרת הפרקאריוס הזו נקראה כתב עת של אובייקטים להתנגדות הצ'יליאנית. 12 ספרי כתב העת נמצאים כעת באוסף של גלריית טייט בלונדון.
מתקנים
המתקנים של ויקוניה מורכבים לרוב מחוטי צמר גדולים בצבעים ומרקמים שונים. בסדרת ההתקנות שלה ב-Cloud-Net, היא השתמשה בצמר של חיית הוויקוניה הפראית האנדית הקדושה (המקושרת אליה בשמה) באריגות שתי וערב בקנה מידה גדול ששולבו בסביבות כפריות ועירוניות. מיצב זה קישר במיוחד את ויקוניה לתנועת הדפוס והקישוט של התנועה לאמנות הפמיניסטית. בתערוכת היחיד שלה במוזיאון לאמנויות יפות בבוסטון, היא שילבה את השימוש במתקני צמר אלה עם טכנולוגיית הקרנה ומערכות סאונד כדי ליצור חוויה סוחפת ואווירה עבור מבקרי המוזיאון.
סרטים
לויקוניה יש פילמוגרפיה נרחבת, לאחר שיצרה סרטים תיעודיים, שירי וידאו והתקנות וידאו ספציפיות לאתרים שונים. ב-1980 היא יצרה את הסרט מהי שירה בשבילך? בעודה גרה בבוגוטה, קולומביה. העבודה היא כעת חלק מהאוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. בשנת 2010 יצא לאקרנים סרטה קון קון, הוא עוקב אחרי ויקוניה לקון קון צ'ילה, שם הים גוסס ומסורת עתיקה נהרסת. לוויקוניה יש שיתוף פעולה ארוך עם הקולנוען האמריקאי רוברט קולודני, איתו יצרה עשרות סרטים. חלק משיתופי הפעולה של ויקוניה וקולודני כוללים את La Noche de la Especies, אנימציית וידאו המבוססת על אינספור רישומים ושירים מאת Vicuña, Disappeared Quipu שהופיעה כחלק הווידאו של המופע באותו שם במוזיאון ברוקלין ו-MFA Boston בשנת 2018 ו-Death of the Pollinators אשר מספר את סיפור מותם של החרקים המאביקים של כדור הארץ והוקרן במקור כחלק מ-Insectageddon at the High Line בניו יורק.
הוראה והרצאות
ססיליה ויקוניה לימדה בבית הספר לאמנויות חזותיות (SVA) בניו יורק, והיא המייסדת המשותפת של בית הספר Oysi.
בשנים האחרונות קיימה ססיליה ויקוניה סדנאות וסמינרים בבית הספר ג'ק קרואק לפואטיקה חסרת גוף באוניברסיטת נארופה; אוניברסיטת דנבר; אוניברסיטת פנסילבניה; ה-Centro Cultural Ricardo Rojas, באוניברסידד דה בואנוס איירס; הפסטיבל של Poesía de Medellín ב-SUNY Purchase; מכללת בייטס; אוניברסיטת קורנל; מכללת איתקה; התוכנית הספרותית Just Buffalo בבאפלו, ניו יורק; מרכז אברונס בהתנחלות הנרי סיינט, ניו יורק; מכון פראט; CUNY; ופרויקט השירה של סן מרקו בבית המשוררים בניו יורק.
תערוכות
מוזיאונים שהציגו את עבודתה כוללים את המוזיאון הלאומי לאמנות דה סנטיאגו, המכון לאמנויות עכשוויות (ICA), גלריית ווייטצ'פל לאמנות בלונדון, מוזיאון וויטני לאמנות אמריקאית, אוניברסיטת קליפורניה, אמנות ברקלי. מוזיאון, MoMA, מוזיאון ברוקלין והמוזיאון לאמנות יפה בבוסטון.
עבודתה מוצגת גם במרכז הלאומי לאמנות עכשווית Cerrillos בסמוך למקום בו גדלה. לצד הקיפוסים, הציורים, השירה והסרטים שלה, יש גם תיעוד של העבודה שעשתה עם קבוצות אקטיביסטיות כמו La Tribu של צ'ילה, אמנים למען דמוקרטיה בלונדון וקולקטיב הכפירה.
בשנת 2017, עבודתה הוצגה בתערוכת דוקיומנטה 14 הן באתר אתונה והן באתר קאסל גרמניה.[6] בשנת 2017, המרכז לאמנויות עכשוויות בניו אורלינס יצר תערוכה נודדת בשם Cecilia Vicuña: About To Happen. תערוכה זו הייתה גם "מכתב קינה ומכתב אהבה לים", ובו פסלים סחוטים שעוצבו לפסלים. בשנת 2018 הוצגה התערוכה, "Cecilia Vicuña: Disappeared Quipu", במוזיאון ברוקלין (18 במאי - 25 בנובמבר 2018) וכן במוזיאון לאמנויות יפות בוסטון (20 באוקטובר 2018 - 21 בינואר 2019). שילוב של קווצות צמר גדולות כדי ליצור קיפו ענק עם הקרנת וידאו של ארבעה ערוצים, ויקוניה חקרה את חוויית ההפרדה מהתרבות והשפה של עצמך.
ויקוניה מיוצגת על ידי Lehmann Maupin בניו יורק, אנגליה ושות' בלונדון, ו-Galeria Patricia Ready בסנטיאגו. בשנת 2018, התערוכה שלה La India Contaminada, תערוכת הסקרים הראשונה שלה בניו יורק, הוצגה ב-Lehmann Maupin ונסקרה ב-Artforum. בשנת 2019, המכון לאמנות עכשווית באוניברסיטת פנסילבניה ערך את תערוכת היחיד הגדולה הראשונה של עבודתו של ויקוניה. כמו כן בשנת 2019, הרטרוספקטיבה הראשונה שלה, Seehearing the Enlightened Failure הוצגה במרכז Witte de With לאמנות עכשווית, רוטרדם, הולנד.
פרס מפעל חיים בביאנלה של ונציה 2022
ב-2022 זכתה בפרס אריה הזהב בביאנלה בוונציה. בנימוקים לפרס נרשם:
"ויקוניה היא אמנית ומשוררת, והקדישה שנים של מאמצים שלא יסולא בפז לשימור יצירתם של סופרים רבים מאמריקה הלטינית, תוך תרגום ועריכה של אנתולוגיות של שירה שאם לא כן היו הולכים לאיבוד. ויקוניה היא גם פעילה שנלחמה זה מכבר למען זכויות העמים הילידים בצ'ילה ובשאר אמריקה הלטינית. באמנות החזותית, עבודתה נעה בין ציור, למיצג וכל הדרך למכלולים מורכבים. השפה האמנותית שלה בנויה סביב קסם עמוק ממסורות ילידים ומאפיסטמולוגיות לא מערביות. במשך עשרות שנים, ויקוניה נסעה בדרכה שלה, בעקשנות, בצניעות ובקפדנות, תוך שהיא צופה ויכוחים אקולוגיים ופמיניסטיים רבים אחרונים וחוזתה מיתולוגיות אישיות וקולקטיביות חדשות. רבים מהמיצבים שלה עשויים עם חפצים שנמצאו או חומרי גרוטאות, שזורים לקומפוזיציות עדינות שבהן נראה שמיקרוסקופי ומונומנטלי מוצאים שיווי משקל שביר: אמנות מעורפלת שהיא אינטימית ועוצמתית כאחד".[7]
"זהו כבוד גדול ושמחה עבורי לקבל את פרס אריה הזהב - אמרה ססיליה ויקוניה - בתקופה שבה האנושות מנסה לשמור על שלום וצדק כנגד כל הסיכויים. אני מאמינה שהאמנות והתודעה שלנו יכולות לשחק תפקיד בצורך דחוף להתרחק מאלימות והרס, כדי להציל את הסביבה שלנו ממניעת קריסה. ונציה משמעותית עבורי במיוחד. אבות אבותיי מצד אבי הגיעו לצ'ילה מצפון איטליה במאה ה-19, אז למדתי לאהוב את ההיסטוריה והאומנות שלה כילדה. סבי וסבתי יהיו גאים מאד לדעת על הפרס. מצד אימי אבותי הם ילידים, אז אני גאה מאוד להיות חלק מהביאנלה שאצרה ססיליה אלמני, תערוכה המדגישה "אמנים המדמיינים מצב פוסט אנושי המאתגר את העולם המערבי בו משתמשים באדם הלבן כמדד לכל הדברים." מצטרפת אליי קבוצה יוצאת דופן של אמנים החולקים ברוח "חלב החלומות" את האמונה שאנו צריכים למצוא דרך חדשה לחיות בכדור הארץ הזה."[7]
תערוכות נבחרות
תערוכות יחיד
Cecília Vicuña: Pinturas, poemas y explicaciones, Museo Nacional de Bellas Artes, Santiago (1971)
Cecília Vicuña: Precarious, Exit Gallery, New York (1990)
Cecília Vicuña: El Ande Futuro, Berkeley Art Museum and Pacific Film Archive, Berkeley (1992)
Cecília Vicuña/Water Writing: Anthological Exhibition, 1966–2009, Institute for Women & Art, Rutgers University, New Brunswick, NJ (2009)
Artists for Democracy: El archivo de Cecilia Vicuña, Museo Nacional de Bellas Artes; Museo de la Memoria y los Derechos Humanos, Santiago (2014)
Cecilia Vicuña: Disappeared Quipu, Brooklyn Museum and Museum of Fine Arts, Boston (2018)
Seehearing the Enlightened Failure. Cecilia Vicuña, a retrospective exhibition, Witte de With Center for Contemporary Art, Rotterdam, Netherlands (2019).
Cecília Vicuña: Spin Spin Triangulene, Solomon R. Guggenheim Museum, May 27-September 5, 2022
תערוכות קבוצתיות
Pintura Instintiva Chilena, Museo Nacional de Bellas Artes, Santiago, Chile, (1972)
The Decade Show, The New Museum, New York, NY (1990)
Zegher and Paul Vandenbroeck, Royal Museum of Antwerp, Belgium (1992)
Gallery, London, and the Art Gallery of Western Australia, Perth, (1996)
Transferencia y Densidad, 100 años de Artes Visuales en Chile, Museo Nacional de Bellas Artes, Santiago, Chile (2000)
Rayuela / Hopscotch, Fifteen Contemporary Latin American Artists, University Art Gallery, The University of Scranton, Pennsylvania, (2002)
Multiplicación, Museo de Arte Contemporáneo, Santiago, Chile, (2006)
WACK! Art and the Feminist Revolution, The Museum of Contemporary Art, Los Angeles, USA, (2007)
Meeting Points 7 - MP7. Curated by "What, Who and for Whom" (WHW), traveling to Cairo, Beirut, Vienna, Madrid, (2013)
Slow Down Fast, A Toda Raja, Berlin:Errant Bodies Press: DOORMATS8, 2019.
מאמרים
"The Coup came to kill what I loved," in Spare Rib, #28, London 1974.
"Para Contribuir a la Memoria," in La Bicicleta, #24, Santiago de Chile, 1982.
"Quatro Donne in Latinoamerica," Anno V, #13, Roma, Italia, 1984.
"The No, at the Latinoamerica Despierta Conference," Massachusetts College of Art, Boston, 1989. (Published as "Transcript of Remarks" in Being America, by Rachel Weiss, White Pine Press, New York, 1991.)
"The Invention of Poverty," in America the Bride of the Sun, Royal Museum, Amberesm Belgium, 1992.
"The Third Stone," in The Guardian, London, Nov. 26, 1996.
"Poetry and string theory, a conversation with James O'Hern," Riffing on Strings, edited by Sean Miller & Shveta Verma, Scriblerus Press, 2008.
"Organizar la ensonacion, en Artists for Democracy: El Archivo de Cecilia Vicuna," Museo de la Memoria y los Derechos Humanos, Museo National de Bellas Artes, Santiago, Chile, 2014.
פרסים והוקרה
2019 Premio Velázquez de Artes Plásticas 2019. Spanish Ministry of Culture. Spain.
2019 Herb Alpert Award for Visual Art. United States Artist, USA Fellow of Visual Art, United States Artists, Chicago, IL.
2018 Achievement Award, The Cisneros Fontanals Foundation, CIFO Princeton University Art Museum’s 2018 Sarah Lee Elson International Artist-in - Residence., Princeton, NJ.
2017 Invited to Documenta 14, Athens, Kassell, Spring—Summer.
2015 Messenger Lecturer, Cornell University.
2014 SLAS Spring 2014 Scholar in Residence at The Department of Humanities and Media Studies at Pratt Institute, New York.
2013 Runner Up 2013 PEN Award for Poetry in Translation for Spit Temple, Selected Performances of Cecilia Vicuña, edited by Rosa Alcalá.
2011 Sello de Excelencia, Consejo de las Artes y la Cultura de Chile The Intangible Heritage Fondart Award for her project "Tugar Tugar Salir a Buscar el Sentido Perdido", conducted in Caleu, Chile.
2009 Estelle Lebowitz Visiting Artist in Residence at the Mary H. Dana Women Artists Series of the Institute for Women and Art at Rutgers University, NJ.
2005 Phipps Chair in Contemporary Poetry, University of Denver, CO.
