סוזן רשל פלר לנגלן (בצרפתית: Suzanne Rachel Flore Lenglen; 24 במאי1899 – 4 ביולי1938) הייתה טניסאיתצרפתייה. שש פעמים אלופת וימבלדון, פעמיים אלופת אליפות צרפת הפתוחה וארבע פעמים אלופת העולם במגרשים קשיחים[1], בעלת שתי מדליות זהב ומדליית ארד באולימפיאדת אנטוורפן (1920). אתר היכל התהילה של הטניס מכנה אותה הטניסאית הגדולה ביותר של המחצית הראשונה של המאה ה-20[2]. עבור לנגלן הומצא למעשה המושג "ספורטאי-ידוען", היא הפכה את ענף טניס הנשים מענף ספורט זניח לענף ספורטיבי בעל עניין ומעריצים רבים ומסורים והייתה הספורטאית הבינלאומית המוכרת הראשונה בהיסטוריה[3]. בעיתונות התקופה כונתה "האֵלָה" (באנגלית: The Goddess, בצרפתית: La Divine).
העיתונות היהודית בתקופתה טענה שהייתה יהודיה,[4] כך למשל העיתון העברי דאר היום, שכינה אותה "שושנה לנגלן"[5], אולם לנגלן לא הייתה יהודייה[6].
תולדות חייה
נולדה בקומפיין, מצפון לפריז. כיוון שבילדותה הייתה כחושה וחלושה וסבלה מבעיות בריאות, החליט אביה ללמדה טניס ואף אימן אותה בעצמו. עד מהרה הצטיינה הילדה במשחק ובשנת 1914, בגיל 14 בלבד, התחרתה באליפות צרפת ואף הגיע לגמר, בו הפסידה. במלאת לה 15 ניצחה באליפות העולם בטניס במגרשים קשיחים (תחרות רשמית גדולה שהתקיימה בפריז בין השנים 1912–1924 והקדימה את אליפות צרפת הפתוחה). היא הזוכה הצעירה ביותר מאז ומעולם בתחרות טניס רשמית גדולה.
עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה לא התקיימו תחרויות טניס בינלאומיות עד 1919. ב-1919 השתתפה לנגלן לראשונה באליפות וימבלדון. בגמר, לראשונה על דשא, ניצחה את דורותי דאגלס צ'יימברס, שהייתה אלופת וימבלדון שבע פעמים בעשור הקודם. משחק הגמר היה הארוך ביותר עד אז, הוא ארך 44 משחקונים צמודים לפני ניצחונה של לנגלן 8–10, 6–4, 9–7. לנגלן עוררה תשומת לב של הקהל והעיתונות לא רק בשל ניצחונה הדרמטי אלא גם ובעיקר בשל הופעתה. בניגוד לטניסאיות הבריטיות שלבושן היה צנוע ושמלותיהן כיסו את הזרועות והגיעו עד הקרסוליים, הייתה שמלתה של לנגלן בעלת שרוולים קצרים והסתיימה במחצית הירך. בניגוד להתנהגות המאופקת שהפגינו הבריטיות, ביטאה לנגלן בגלוי את רגשותיה, צחקה בהישגים ובכתה בהפסדים. בין השנים 1919 עד 1925 ניצחה לנגלן בווימבלדון בכל שנה, פרט לשנת 1924 בה לא התחרתה עקב מצב בריאותי. עם ניצחונה ב-1925 הייתה הטניסאית הצרפתייה האחרונה שזכתה בטורניר עד לזכייתה של אמלי מורסמו ב-2006.
באולימפיאדת אנטוורפן ניצחה לנגלן בקלות בגמר הבודדות ויחד עם מקס דקוג'י (Max Décugis) ניצחה גם בגמר הזוגות המעורבים. בתחרות הזוגות הגיעה לנגלן עם בת זוגה אליזבת ד'איין (Élisabeth d'Ayen) למקום השלישי לאחר שהצמד הפסיד בחצי הגמר לצמד הבריטי ויניפרד מק'ניר וקתלין מקיין.
בשנת 1921 לא הצליחה להעפיל לשלבי הגמר של אליפות ארצות הברית הפתוחה בטניס. על אף שסבלה משיעול טורדני קשה (ככל הנראה שעלת), נדחפה לשחק בשל לחצי מערכת יחסי הציבור. לנגלן הפסידה במשחקה הראשון בשתי מערכות, פרצה בשיעולים קשים ובבכי ונאלצה לפרוש, לקול לגלוג הקהל וביקורת התקשורת האמריקאית שלא העריכו את הקרבתה. בשנה שלאחר מכן, ניצחה את יריבתה האמריקאית מלורי בגמר וימבלדון 6–2, 6–0 ב-26 דקות בלבד, גמר הנשים המהיר ביותר בטורניר מאז ומעולם.
בשנת 1925 צולמה לסרט ההדרכה How I Play Tennis ("כיצד אני משחקת טניס")[7].
ב-16 בפברואר1926 נפגשה לנגלן עם הלן וילס בת העשרים, בעלת מדליית זהב באולימפיאדת פריז (1924) ואלופת אליפות ארצות הברית הפתוחה באותה שנה למשחק במועדון קרלטון בעיר קאן שבריביירה הצרפתית. המשחק סחף התעניינות בינלאומית נרחבת באופן יוצא-דופן לטניס נשים עד אותה עת[8][9] ודווח אף בעיתונות העברית[5]. המשחק היה צמוד ומותח ובסופו ניצחה לנגלן 6–3, 8–6 כשהיא קרובה לאפיסת כוחות. היה זה משחקה האחרון. מאוחר יותר באותה שנה הודחה מאליפות וימבלדון בשל אי-הבנה שנגרמה כאשר לנגלן איחרה להגיע למגרש וגרמה למלכה מרי, אשת המלך ג'ורג' החמישי לחכות לה, דבר שנחשב כעלבון למשפחת המלוכה.
לפני עידן לנגלן משכו משחקי טניס הנשים קהל מועט יחסית, אחריה, במידה רבה בזכות הופעתה ומזגה, הפכו המשחקים למושכי קהל והחלה להתפתח תופעה של הערצה, אותה המשיכה יריבתה האמריקנית הלן וילס.
בשנת 1997 נקרא המגרש השני באצטדיון רולאן גארוס על שמה. הגביע המוענק לנשים באליפות צרפת הפתוחה נקרא גביע סוזן לנגלן (Coupe Suzanne Lenglen).
