מאחר שהנקניקייה עשויה מבשר טחון שאינו מעושן וללא חומרים משמרים, היא מתקלקלת במהירות, ולכן היה נהוג להכין אותה מוקדם בבוקר ולצרוך אותה כחטיף בין ארוחת הבוקר לארוחת הצהריים. ישנה אמרה בגרמנית הגורסת כי אסור לנקניקייה הלבנה "לשמוע" את צלצול פעמוני הכנסייה של שעת הצהריים. גם בימינו, תושבי בוואריה נוהגים לאכול את הנקניקייה לפני הצהריים.
נקניקיות לבנות מוגשות לשולחן בתוך קערת מים חמים
את הנקניקייה משרים במים חמים למשך כעשר דקות עד שצבעם נהפך לאפור-לבן. הנקניקייה מוגשת לשולחן בקערה יחד עם המים החמים בה בושלה ואז נאכלת ללא המעטפת החיצונית שלה. ישנן שתי דרכים לאכול את המנה: הראשונה נקראת זוזלן ("zuzeln", מציצה בבווארית) ובה חותכים או נושכים את מרכז הנקניקייה ושואבים מן הפתח את הבשר. הדרך השנייה יותר פופולרית ויותר מנומסת, חותכים את הנקניקייה לאורכה ואוספים את הבשר עם מזלג או שקורעים אותה וצורכים את המילוי ללא העור.
נהוג לאכול את הנקניקייה לצד חרדל בווארי בטעם מתוק ("Weisswurstsenf") ובְּרֶצֶל (כעך גרמני אפוי[1]) וכן בירת חיטה.
הנקניקיה הולידה מונח משעשע בשפה הגרמנית הנקרא "וַיְסווּרְסְטאֶקְוַטוֹר" (Weißwurstäquator), שפירושו המילולי הוא קו המשווה של הנקניקייה הלבנה. הקו מפריד בין דרום גרמניה לשאר המדינה ובמדינות מדרומו נהוג לצרוך את המאכל בקנה מידה גדול משמעותית לעומת צפונית אליו.
