מכיוון שבאותה תקופה לא הורשו כדורסלנים מקצוענים להשתתף בתחרויות בינלאומיות, ערכה הקבוצה מיונים תחרותיים לקביעת שחקני הסגל. המיונים נערכו בעיר דנוור שבקולורדו, והשתתפו בהם שמונה קבוצות לא־מקצועיות, בהן קבוצת אוניברסיטת המדינה של אוהיו (אלופת טורניר המכללות), קבוצת כוכבי ליגת המכללות, קבוצת כוכבי ליגת המכללות הקטנות (NAIA) וקבוצת "פאוריה קאטרפילרס" (אלופת ליגת החובבים). קבוצת כוכבי ליגת המכללות ניצחה במשחקי המיונים, ומאמנה פיט ניואל, שהיה אז מאמן אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, נבחר לאמן את נבחרת ארצות הברית.[2]
באותן שנים נאבקו ביניהן ליגת המכללות וליגת החובבים על השליטה בארגון "USA Basketball" – הגוף המנהל של הכדורסל בארצות הברית – והרכבת הנבחרת ייצגה מעין פשרה ביניהן; הנבחרת הסופית כללה שבעה שחקנים מליגת המכללות, ארבעה שחקנים מליגת החובבים ושחקן אחד ששירת אז בצבא ארצות הברית (אדריאן סמית'). פשרה זו הביאה לכך שנשארו מחוץ לקבוצה מספר שחקני מכללות מצטיינים, כגון ג'ון האבליצ'ק, סאץ' סנדרס ולני וילקינס.[2]
במשחק הראשון של הטורניר האולימפי הביסה ארצות הברית את נבחרת איטליה בתוצאה 88–54, ובהמשך שלב הבתים גברה בקלות גם על נבחרת יפן (125–66) ונבחרת הונגריה (107–63). בסיבוב השני ניצחה את נבחרת יוגוסלביה בהפרש של 62 נקודות (104–42), לאחר שפתחה את המשחק ביתרון 32–1. לאחר מכן הביסה את נבחרת אורוגוואי (108–50), וגברה על נבחרת ברית המועצות החזקה בתוצאה 81–57.[3]
במשחק חצי הגמר קלע ג'רי לוקאס 26 נקודות, והוביל את קבוצתו לניצחון על נבחרת איטליה בתוצאה 112–81.[4] במשחק הגמר גברה ארצות הברית על נבחרת ברזיל בתוצאה 90–63, הודות להתעלות נוספת של לוקאס שקלע 23 נקודות.[5]
נבחרת ארצות הברית באולימפיאדת רומא נחשבת בעיני רבים ל"קבוצה החובבנית" הטובה בתולדות הכדורסל.[1] שמונה משחקני הקבוצה השתתפו לאורך הקריירה במשחק האולסטאר של ה-NBA,[7] וארבעה מהם – רוברטסון, וסט, לוקאס ובלאמי – הוצגו בהיכל התהילה של הכדורסל. כמו כן חברים בהיכל התהילה מאמן הנבחרת פיט ניואל, ומנהל הנבחרת דאץ' לונבורג.
