PROFILPELAJAR.COM

מתקפת נארווה
תאריכים	1 במרץ 1944 – 4 במרץ 1944 (4 ימים)
מקום	נארווה
קואורדינטות	59°23′00″N 28°12′00″E / 59.38333333°N 28.2°E
הצדדים הלוחמים
גרמניה הנאצית	ברית המועצות
מפקדים
יוהנס פריסנר	לאוניד גובורוב

מתקפת נארווה (1–4 במרץ 1944) (באסטונית: Putki lahing) הייתה מבצע צבאי שניהלה חזית לנינגרד הסובייטית. היא נועדה לכיבוש מחוז נארווה מידי פלגת הארמייה נארווה.^[1] בזמן המבצע, יוסיף סטלין, מנהיג ברית המועצות והמפקד העליון של הצבא האדום, היה מעוניין באופן אישי לכבוש את אסטוניה, וראה בכך תנאי מוקדם לאלץ את פינלנד לצאת מהמלחמה.

הארמייה ה-59 הסובייטית תקפה מערבה מראש הגשר קריבאסו דרומית לעיר נארווה והקיפה את הנקודות החזקות של דיוויזיית הרגלים 214 וגדודי האוסט (אנ') האסטונים ה-658 (אנ') ו-659. ההתנגדות של היחידות המוקפות נתנה זמן לפיקוד פלגת הארמייה נארווה הגרמנית, לנוע בכל הכוחות הזמינים ולעצור את ההתקדמות הסובייטית. מצפון לנארווה, רגימנטים הגרנדירים אס אס המתנדבים ה-45 וה-46 (האסטונים ה-1 ו-2 (אנ')) בליווי יחידות של דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-11 ביצעו התקפת נגד, וצמצמו את ראש הגשר הסובייטי.

רקע

הקרב הקודם

על יחידות של האסטונים ה-1 ו-2 (אנ') הוטלה המשימה להשמיד את ראש הגשר סיברצי, אשר הוגנה על ידי דיוויזיית הרובאים ה-378 שמנתה 1,100 איש מצוידים ב-20 תותחי סער. על המתקפה פיקד שטנדרטנפיהרר פול וונט. רגימנט הגרנדירים ה-45 של האס אס (האסטוני ה-1) ביצע הסתערות ישירה על ראש הגשר ב-29 בפברואר. במקביל, רגימנט הגרנדירים ה-46 של האס אס (האסטוני ה-2), בניסיונם לתקוף מהאגף השמאלי, נתקל בביצורים הסובייטיים ובשדה מוקשים שאותו חצו.

הכנות ומטרות

המטרות המבצעיות של המתקפה הסובייטית היו לפרוץ לכביש ואסקנארווה-ייהבי ולכביש נארווה-טאלין ולכבוש את הכפר ייהבי ואת העיירה רקוורה.

הכישלונות במתקפת נארווה (15–28 בפברואר 1944) הגיעו בהפתעה להנהגת חזית לנינגרד, ולאחר מכן האשימו אותה בהגעתה של הדיוויזיה האסטונית.^[2] מאז תחילת ינואר איבדה חזית לנינגרד 227,440 חיילים הרוגים, פצועים או נעדרים בפעולה, שהיו יותר ממחצית החיילים שהשתתפו במבצע לנינגרד-נובגורוד. שני הצדדים מיהרו להביא תגבורות לאזור.^[3]^[4] הארמייה ה-59 הובאה לנארווה וקורפוס הרובאים האסטוני ה-8 (אנ') הוצב בפיקוד חזית לנינגרד.

פריסה

הגרמנים

קבוצת ארמיות צפון הורתה על פריסת פלגת הארמייה נארווה ב-22 בפברואר בתפקידים הבאים: קורפוס הפאנצר אס אס השלישי פרוס מצפון לנרווה וראש הגשר בגדה המזרחית של הנהר, הקורפוס ה-43 נגד ראש הגשר קריבסו והקורפוס ה-26 בגזרה שבין ראש הגשר לאגם פייפוס. נכון ל-1 במרץ 1944, היו בסך הכל 123,541 אנשי כוח הכפופים לקבוצת הארמיות בסדר הקרב הבא:

הקורפוס ה-26 – גנרל חיל הרגלים אנטון גרסר
הקורפוס ה-43 – גנרל חיל הרגלים קרל פון אופן (אנ')
קורפוס הפאנצר אס אס השלישי – אוברגרופנפיהרר-אס אס פליקס שטיינר

יחידות נפרדות:

המגזר המזרחי, הגנת החוף (מטה דיוויזיית הנ"מ השנייה כמפקדה) - לוטננט גנרל אלפונס לוצ'ני
- הגדוד האסטוני "Reval"
- 3 גדודי המשטרה האסטונית
- גדודי אוסט אסטונים 658 ו-659

יחידות צבאיות אחרות:

פיקוד ארטילריה מס' 113
פיקוד עליון מס' 32
גדוד טנקים כבדים 502
גדוד נגד טנקים 752
גדוד חי"ר מיוחד (אימונים) 540

הסובייטים

שלושה ארמיות סובייטיות נפרסו במהלך המבצע. ארמיית ההלם השנייה הוצבה בגזרה נגד ראש הגשר הגרמני וצפונה למפרץ פינלנד; הארמייה ה-59 מדרום לעיר נרווה והארמייה ה-8 מדרום לארמייה ה-59 לאורך נהר נארווה באורך 50 ק"מ המשתרע עד אגם פייפוס. מידע מפורט על גודל הכוחות הסובייטיים בחזית נארווה במהלך מסע החורף-אביב לא פורסם על ידי מקורות כלשהם. אי אפשר לתת סקירה כללית על הכוח הסובייטי עד שהמידע הארכיוני של הצבא האדום יהיה זמין לחוקרים שאינם רוסים או יפורסם. ההיסטוריון האסטוני האנס ולטר העריך את מספר החיילים הסובייטים ב-205,000^[5] אשר בהתאם למספר הדיוויזיות כפול הגדלים המשוערים של הדיוויזיות שהוצגו על ידי ההיסטוריון האסטוני מארט לאר, המהווים כ-200,000 חיילים. סדר הקרב של חזית לנינגרד נכון ל-1 במרץ 1944, הוא:^[6]

ארמיית ההלם השנייה - לוטננט גנרל איוואן פדיונינסקי
- קורפוס הרובאים ה-43 – גנרל מאיור אנטולי אנדרייב
- קורפוס הרובאים ה-109 (אנ') – גנרל מאיור איוואן אלפרוב
- קורפוס הרובאים ה-124 (אנ') – גנרל מאיור וולדר דמברג
הארמייה ה-8 – לוטננט גנרל פיליפ סטאריקוב
- קורפוס הרובאים השישי – גנרל מאיור סמיון מיקולסקי
- קורפוס הרובאים ה-112 (אנ') - גנרל מאיור פיליפ סולובב
- קורפוס הרובאים ה-115 (אנ') - (מפקדה ללא חיילים שהוקצו עד 1 באפריל 1944)
הארמייה ה-59 – לוטננט גנרל איוואן קורבניקוב
- קורפוס הרובאים ה-117 (אנ') – גנרל מאיור וסילי טרובצ'וב
- קורפוס הרובאים ה-122 (אנ') – גנרל מאיור פנטלימון זייצב

גזרות נפרדות:

קורפוס הרובאים האסטוני ה-8 – לוטננט גנרל למביט פארן^[7]
קורפוס הרובאים ה-14 (אנ') – גנרל מאיור פאבל ארטיושנקו
דיוויזיית הרובאים ה-124 (אנ') – קולונל פפצ'נקו דנילוביץ'
קורפוס הרובאים של המשמר ה-30 – ללוטננט גנרל ניקולאי סימוניאק
גדודי טנקים כבדים של המשמר 46, 260 ו-261 וגדוד ארטילריה מתנייע 1902^[8]
קורפוס ארטילריית פריצה השלישי (אנ') - טנקים כבדים של המשמר נ.נ. זדנוב
קורפוס הטנקים של המשמר השלישי - טנקים כבדים של המשמר י.א. וובצ'נקו

פעילות קרבית

אגף דרומי

ב-1 במרץ, יחידות של הארמייה הסובייטית ה-59 שנתמכה באש של 2,500 תותחי סער ויותר מ-100 טנקים, תקפו את דיוויזיית הרגלים הגרמנית ה-214 מראש הגשר קריבאסו. מטרת המתקפה הייתה כביש הגישה הקרוב ביותר בכפר Kuremäe. לאחר שלושה ימים של קרבות קשים, הצבא הסובייטי פרץ את ההגנה והתקדם לעבר כביש Vasknarva – ייהבי.^[9] הסובייטים כיתרו את הנקודות החזקות של דיוויזיית הרגלים ה-214 ושל גדודי האוסט האסטונים 658 ו-659, שהמשיכו להתנגד. לוטננט גנרל איוואן קורבניקוב, מפקד הארמייה ה-59 הסובייטית, עיכב את ההתקדמות, בטענה לחוסר תמיכה ארטילרית ומחסור בכוח אדם.^[4] זה נתן זמן לפריסנר לנוע בכל הכוחות הזמינים ולעצור את ההתקדמות הסובייטית.^[10] יחידות של הארמייה ה-59 תקפו לכיוון צפון מערב מראש הגשר Krivasoo ב-4 במרץ.^[11]

גדוד סובייטי של דיוויזיית הרובאים השנייה ניסה תקיפה מפתיעה מעל הקצה הצפוני-מזרחי של אגם פייפוס כדי לתפוס את הכביש לאורך החוף הצפוני של האגם ב-2 במרץ. עד 500 מהם נהרגו על ידי דיוויזיית הרגלים ה-225, נתפסו מספר רב של כלי נשק, כולל שבעה רובי סער.^[12]

אגף צפוני

רגימנט הפאנצרגנדיר אס אס ה-24 "דנמרק" תקף נגד וכבש את בית הקברות סיוורצי. הם תקפו מהפרברים הצפוניים של נארווה, אך לא יכלו להרוס נקודת מעוז סובייטית בתוך אנדרטת גרניט מסיבית שהוקמה לכבוד חיילי הצבא הלבן הצפון-מערבי בקרב על נארווה, 1919. הסובייטים נהרגו בסופו של דבר על ידי מטיל להביורים. נקודה חזקה עוד יותר הייתה בהריסת טנק טיגר. הוא הושמד על ידי אגו לורפארג, מפקד פלוגת נ"ט אסטונית, שירה לעברו עם תותח 45 מ"מ סובייטית שנתפסה.^[13] הגדודים האסטוניים הראשון והשני צמצמו את ראש הגשר הסובייטי לתוך כמה מאות מטרים של גדת הנהר מסביב להריסות רובע ופסקולה.

לאחר מכן

נפגעים

האבדות הגרמניות נאמדו באלפים בכל הגזרות.^[12] אין מקור לגבי ההרוגים הסובייטים.

קרב מוצלח

בהתקפת פתע, הרגימנט האסטוני הראשון פיצל את ראש הגשר סיברצי לשלושה חלקים ו'גלגל' אותו למטה ב-5 במרץ.^[13] ראש גשר סובייטי קטן שעדיין נותר בגדה המערבית נוקה על ידי גדוד 2, הרגימנט האסטוני השני עד 6 במרץ.

חיל האוויר הסובייטי ביצע תקיפה אווירית, ויישר את העיר ההיסטורית נארווה. הפצצה אווירית וארטילרית של 100,000 פגזים ופצצות כוונה לעבר דיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-11 ודיוויזיית הפאנצרגרנדיר אס אס ה-23 באיוואנגורוד בגדה הנגדית של הנרב. היא גם הכינה את ההתקפה של דיוויזיית הרובאים ה-30 של המשמר ב-8 במרץ. קרבות התרחשו בו-זמנית מצפון לעיירה, שם ניסה קורפוס הרובאים ה-14 שנתמך על ידי ארטילריה מקורפוס הרובאים האסטוני ה-8 לפרוץ את ההגנה של הרגימנטים האסטוניים ה-1 וה-2. המגינים הדפו את ההתקפות עם אבדות כבדות לסובייטים.^[4]

ההתקפות האוויריות הסובייטיות נגד אזרחים (אנ') בערים האסטוניות נועדו לאלץ את האסטונים להפסיק לתמוך בגרמנים במהלך המתקפה הסובייטית. כוחות האוויר הסובייטים ארוכי טווח (אנ') תקפו את בירת אסטוניה (אנ') טאלין בלילה שלפני 9 במרץ. כ-40% משטחי הדיור נהרסו בעיר, 500 אזרחים נהרגו, ו-25,000 איש נותרו ללא מחסה. התוצאה של ההתקפה האווירית הייתה הפוכה מהמטרה הסובייטית, שכן האנשים חשו סלידה מהזוועות הסובייטיות (אנ') ויותר גברים נענו לקריאות הגרמנים.^[4]

התקפת הטנקים הסובייטית בתחנת אובר ב-17 במרץ נעצרה על ידי גדוד הטנקים הכבדים 502. הלחימה העזה נמשכה שבוע נוסף עד שהכוחות הסובייטיים נאלצו לחזור למגננה לאחר שספגו אבדות רבות, וזה אפשר לפלגת הארמייה נארווה לקחת את היוזמה.^[4]

הערות שוליים

^ David M. Glantz (2001). The Soviet-German War 1941-1945: Myths and Realities (PDF). Glemson, South Carolina: Strom Thurmond Institute of Government and Public Affairs, Clemson University. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2011-07-09. נבדק ב-2009-07-22.
^ V. Rodin (5 באוקטובר 2005). "Na vysotah Sinimyae: kak eto bylo na samom dele. (On the Heights of Sinimäed: How It Actually Was)" (ברוסית). Vesti. {{cite journal}}: (עזרה); Cite journal requires |journal= (עזרה)
^ L. Lentsman (1977). Eesti rahvas Suures Isamaasõjas (Estonian Nation in Great Patriotic War) (באסטונית). Tallinn: Eesti Raamat.
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ Laar, Mart (2005). Estonia in World War II. Tallinn: Grenader.
^ Hannes Walter. "Estonia in World War II". Mississippi: Historical Text Archive. אורכב מהמקור ב-2012-05-23.{{cite web}}: תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)
^ Боевой состав Советской Армии на 1 марта 1944 г.
^ 8th and 14th Rifle Corps may have been under 42nd Army, but the source above does not list them as such.
^ Операция "Нева-2" http://www.rkka.ru/memory/baranov/6.htm chapter 6, Baranov, V.I., Armour and people, from a collection "Tankers in the combat for Leningrad"Lenizdat, 1987 (Баранов Виктор Ильич, Броня и люди, из сборника "Танкисты в сражении за Ленинград". Лениздат, 1987)
^ F.I.Paulman (1980). Ot Narvy do Syrve (From Narva to Sõrve) (ברוסית). Tallinn: Eesti Raamat.
^ David M. Glantz (2002). The Battle for Leningrad: 1941-1944. Lawrence: University Press of Kansas. ISBN 0-7006-1208-4.
^ Евгений Кривошеев; Николай Костин (1984). "I. Sraženie dlinoj v polgoda (Half a year of combat)". Битва за Нарву, февраль-сентябрь 1944 год (The Battle for Narva, February–September 1944) (ברוסית). Tallinn: Eesti raamat. pp. 9–87.
^ ¹ ² Unpublished material from the official war diary of the army detachment "Narwa"
^ ¹ ² Harald Riipalu (1951). Siis, kui võideldi kodupinna eest (When Home Ground Was Fought For) (באסטונית). London: Eesti Hääl.