מקור המשפחה בעיירה ברברינו ואל ד'אסטה (Barberino Val d'Elsa), והיא היגרה לפירנצה במאה ה-11. קרלו (1488–1566) ואנטוניו (1494–1559) ברבריני היו סוחרי צמר וטקסטיל מצליחים. ב-1537 עזב אנטוניו ברבריני את פירנצה לאחר קרע בין משפחתו ובית מדיצ'י, ששלט בעיר. ב-1559 התנקשו נאמני בית מדיצ'י בחיי אנטוניו. פרנצ'סקו, בן אחיו, בא לרומא בעקבות דודו ורכש משרה כנסייתית. עם מותו ב-1600 הועברו הונו ומעמדו הכנסייתי לידי אחייניו, שאחד מהם היה מפאו.
את אחיו אנטוניו מרצ'לו ("אנטוניו הגדול") ושני אחיינים שלו (פרנצ'סקו ו"אנטוניו הקטן") מינה לקרדינלים ואחיין נוסף, טדאו, מונה לנסיךפלסטרינה, לנושא דגל הכנסייה ומושל רומא ומפקד טירת סנטאנג'לו.
אנשי רומא התייחסו לברבריני ומשפחתו כאל נובו רישים ("עשירים חדשים") המאופיינים בטעם המוני ובראוותנות. הם תוארו כעדת דבורים (סמל המשפחה) המגיחה מפירנצה על מנת לינוק את דבשה של רומא. כאשר הורה אורבנוס השמיני להשתמש בארד מן הפנתאון על מנת לפאר את בזיליקת סן פייטרו נטבע הביטוי (בלטינית) quod non fecerunt barbari, fecerunt Barberini ("מה שלא עשו הברברים, עשה הברבריני")[2].
ב-1627 השיא אורבנוס השמיני את אחיינו טדאו לאנה, בת למשפחת האצולה הרומאית משפחת קולונה. מנקודה זו ואילך החל מיזוגה של משפחת ברבריני במשפחת קולונה.
ב-1641 עמד מאחורי מלחמתה של קסטרו (נחלה אפיפיורית ליד לאציו) בקואליציה של אודוארדו פארנזה, דוכס פארמה, אותו נידה, שכללה את דוכס ונציה, פירנצה ומודנה. המצור על לאציו והמלחמה, הראשונה בסדרת מלחמות שנמשכו כשמונה שנים (הרבה אחרי מותו של אורבנוס), הסתיימו ב-1644 בלי הכרעה, אך תוך מחיר דמים כבד והרס מוחלט של קסטרו.
המלחמה והפזרנות של האפיפיור והמשפחה, שהיו פטרונים של אמנים ומדענים, שיקעו את מדינת האפיפיור בחובות כבדים. בסוף ימיו של אורבנוס השמיני שולמו 80% מהכנסות המדינה למיסי על החוב הכבד שנטלה. הסובלים הראשיים מן המצב הכלכלי הירוד היו אנשי רומא. לאחר מותו של מפאו נותצו כמה מפסליו בעיר רומא על ידי ההמון.
האפיפיור הבא, אינוקנטיוס העשירי, נקט זמן קצר לאחר תחילת כהונתו צעדים חוקיים בשל אי סדרים כספיים כנגד בני ברבריני. שלושת בני המשפחה המרכזיים, הקרדינלים פרנצ'סקו ואנטוניו וטדאו ברבריני ברחו לפריז, שם מצאו מקלט בחסותו של הקרדינל מאזארן ולואי הארבעה עשר, מלך צרפת. בתגובה, עיקל אינוקנטיוס העשירי את ארמון ברבריני ופרסם בולה אפיפיורית שקובעת כי כל קרדינל שייעדר ממדינת האפיפיור שישה חודשים ללא אישור מהאפיפיור, ייענש בשלילת הבנפיקיום שלו ובסופו של דבר לשלילת מעמד הקרדינל עצמו. עיקול הנכסים נמנע מאוחר יותר תוך התערבותה של אשתו של טדאו, אנה קולונה. הסנאט הצרפתי קבע כי צו האפיפיור לא חל בתחומי צרפת, אך אינוקנטיוס לא נכנע עד שמאזארן הודיע על הכנות לפלישה צבאית לאיטליה. לאחר מכן התחממו יחסי האפיפיור וצרפת, ושוקמו באופן מלא ב-1653 כאשר בנו הצעיר של טדאו, מפאו ברבריני, נשא לאישה את אחייניתו של האפיפיור. בנו הבכור, קרלו, מונה לקרדינל. בת אחרת של טדאו, לוקרציה, התחתנה עם דוכס מודנה, בן-ברית של פרנזה במלחמת קסטרו ובכך הושבה היציבות במדינת האפיפיור.
נציג המשפחה החי הבכיר ביותר הוא בנדטו פרנצ'סקו ברבריני, נסיך פלסטרינה (יליד 1961)[3].
