עמדה של משמר המולדת במרכז לונדון, יוני 1940. אנשי המשמר עונדים סרטי זרוע המעידים על שיוכם החילי
משמר המולדת (באנגלית: Home Guard) היה חיל שפעל במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940 עד 1944. שירתו בו 1.5 מיליון מתנדבים, שלא היו כשירים לשירות צבאי רגיל, בדרך כלל משום גילם. החיל יועד בתחילה לשמש ככוח הגנה משני מפני סכנת הפלישה לבריטניה של כוחות גרמניה הנאצית, והופעל במהלך שנות פעולתו לשמירה על אזורי החוף של בריטניה ועל אתרים חשובים נוספים, ובכללם שדות תעופה, בתי חרושת ומחסני תחמושת.
החיל נקרא בתחילה מתנדבי הגנה מקומיים (Local Defence Volunteers - LDV, בסלנג Look-Duck-Vanish (צפה, תפוס מחסה, הסתלק)) וזכה לכינוי Dad's Army (צבאו של אבא).
תולדות משמר המולדת
לאחר כניסת בריטניה למלחמת העולם השנייה ב-3 בספטמבר1939 החלו דיונים וויכוחים בקרב דרגי השלטון בבריטניה לגבי מידת הסכנה של פלישה גרמנית לבריטניה. בשבוע הראשון למלחמה אף הגיעו לממשלה דו"חות רבים של דיפלומטים ואנשי מודיעין שטענו כי פלישה לבריטניה מן הים היא קרובה. רבים מבכירי הממשלה והצבא סברו שחששות אלו הם מוגזמים, אך אחרים התייחסו אליהם ברצינות. וינסטון צ'רצ'יל, שזה אך מונה ללורד הראשון של האדמירליות, קרא להקים כוח הגנה לאיים הבריטיים, שיורכב מתושבים שאינם כשירים לשירות צבאי רגיל אך מעוניין לשרת את ארצם. במכתב ללורד שומר החותם באוקטובר 1939 הוא הציע להקים כוח של 500 אלף איש מעל גיל 40. החשש מפלישה גרמנית לבריטניה התפוגג במהרה כאשר התברר שהצבא הגרמני לא היה מסוגל אז לכך, ובשל כך גוועה התלהבותם של השלטונות מן הרעיון להקים כוח להגנת האיים הבריטיים.
הפלישה הגרמנית לנורווגיה והמערכה על צרפת באפריל ומאי1940 שינו את המצב, כאשר בעקבותיהן שלטו הגרמנים בחוף הנורווגי ובחוף הצרפתי, כולל בחוף התעלה האנגלית. החשש מפני פלישה גרמנית קרובה לבריטניה התעורר מחדש כבר בראשית הקרבות בצרפת וחוזק על ידי הדו"חות הרשמיים והשמועות אודות קיומו של גיס חמישי, שיסייע לפלישה. על רקע זה החלו האזרחים והעיתונות לקרוא לאפשר לאזרחים להשתמש בנשק כדי להגן על בתיהם, לאמן בשימוש בנשק את כל התושבים הבוגרים בבריטניה ולהקים כוח הגנה על איי הבית.
הממשלה הסתייגה מן הרעיון שבבריטניה יקומו כוחות חמושים שלצבא לא תהיה שליטה בהם, אלא שבפועל כבר החלו קבוצות שכאלו להתארגן ברחבי המדינה. בעקבות זאת הגיעו השלטונות במהרה למסקנה כי מוטב שכוח הגנה זה יקום תחת שליטה ופיקוח של הצבא וכי הוא גם יוכל לסייע בהגנת מתקנים חיוניים בבריטניה גופא. תוכנית מאולתרת להקמת הכוח הוכנה וב-14 במאי הכריז שר המלחמה אנתוני אידן בשידור רדיו על הקמת כוח מתנדבי הגנה מקומיים, וקרא לתושבים מגיל 17 עד 65 שאינם מגויסים לצבא להצטרף אליו. קריאתו של אידן ברדיו נענתה בהתלהבות, כאשר במהלך השבוע הראשון שלאחריה ביקשו 250 אלף איש להתנדב, ועד מחצית חודש יולי הגיע מספרם ל-1.5 מיליון. קבוצות מתנדבים שונות התארגנו על בסיס ארגונים מקומיים דוגמת מועדוני קריקט. ב-17 במאי פרסמה המועצה המלכותית צו בדבר הקמת חיל המתנדבים (דבר המלך במועצתו להגנה (מתנדבי הגנה מקומיים)).
בתחילה נקבע כי המתנדבים יפעלו באזורים ברחבי המדינה שכבר הוקצו לשימושו של הצבא, וכי הם יאורגנו לכיתות, מחלקות ופלוגות, אך לא יקבלו שכר ומפקדיהם לא יהיו בעלי מינויים לקצונה ולא יורשו לפקד על כוחות הצבא הסדיר.
ארגונו של כוח המתנדבים התעכב בשל התמקדות תשומת לב הממשלה בסוף מאי 1940 במבצע דינמו – פינוים מדנקרק של 340 אלף חיילים מחיל המשלוח הבריטי לצרפת. העיכוב גרם לתסיסה לתלונות בקרב המתנדבים. קבוצות שונות גם החלו לנהל פטרולים ברחבי המדינה על דעת עצמן.
מחלוקת התעוררה בין הממשלה והצבא לבין המתנדבים גם בנוגע לתפקיד שימלא החיל. המתנדבים דרשו שבמקרה של פלישה גרמנית לבריטניה יוטל עליהם תפקיד פעיל של תקיפת הפולשים והטרדתם. הממשלה והצבא התכוונו להטיל על המתנדבים תפקיד פסיבי בעיקרו של שמירה על מתקנים חיוניים בבריטניה ושל תצפית על תנועות הגרמנים, אם יפלשו, והעברת המידע עליהם לצבא. הטעם לכך היה העובדה שהמתנדבים לא היו מאומנים וחסרו נשק וציוד של ממש. בצעד שנועד להעלות את המוראל והמשמעת של המתנדבים החליט צ'רצ'יל (שמונה בינתיים לראש הממשלה) בראשית חודש יולי נגד דעת חלק משריו לשנות את שמו של החיל למשמר המולדת, והשינוי נכנס לתוקפו ב-22 בחודש. כמו כן בחודש אוגוסט נכנעה הממשלה ללחץ הציבורי והודיעה כי יוטל על חיל המתנדבים לתקוף ולעכב את הגרמנים, אם יפלשו, בכל דרך אפשרית.
כעבור מספר חדשים מהקמתו, משמולאו הצרכים המיידיים של הצבא הסדיר, הונפקו למשמר המולדת מדים וציוד והצבא הסדיר נטל לידיו את אימוניהם, אך רק ב-1943 היה החיל חמוש ומאומן במידה נאותה.
משימות הסיור של משמר המולדת נעשו ברגל ועל גב סוסים או על גבי אופניים או משוריינים מאולתרים (כלי רכב אזרחיים שאנשי המשמר הרכיבו עליהם לוחות מתכת) או סירות פרטיות של אנשי המשמר, ולעיתים גם ללא מדים למעט סרט זרוע שהעיד על ההשתייכות למשמר.
גם לאחר שהוסר איום הפלישה על בריטניה המשיך משמר המולדת לפעול, כשהוא ממלא תפקידי שמירה ומשימות אחרות במטרה לשחרר את חיילי הצבא הסדיר לשירות בחזיתות המלחמה שמחוץ לבריטניה. תיקון חקיקה שנתקבל ב-1942 איפשר גיוס כוח אדם בכפייה ליחידות משמר המולדת במידה והתקן שלהן יהיה חסר, וכן נקבע כי המתנדבים בדרגה הנמוכה ביותר ישאו דרגת טוראי בדומה לנהוג בצבא הסדיר.
מחשש לפעולות צנחנים גרמנים בבריטניה איישו אנשי המשמר בלילות עד שלהי המלחמה עמדות תצפית שבהן צפו על השמים כדי להתריע מפני צנחנים מתקרבים. לצורך ההתראה מפני פלישה נקבע למשל במקרה כזה יצלצלו פעמוני הכנסיות על מנת להזעיק לפעולה את כל אנשי משמר המולדת, והפעלת הפעמונים בכל מצב אחר נאסרה.
כחמישים עד שישים אזרחים אמריקנים שהתגוררו בלונדון התנדבו למשמר המולדת ויצרו את "הפלוגה האמריקנית" במסגרתו.
משמר המולדת שימש גם ככיסוי לקיומן של יחידות העזר (Auxiliary Units) – כוח של מתנדבים שזכו לאימון טוב יותר ונועדו לתפקד כלוחמי גרילה אם יפלשו הגרמנים לבריטניה.
משמר המולדת לא קיבל בתחילה לשורותיו נשים, הגם שהיו נשים אשר הקימו על דעת עצמן קבוצות של מתנדבות. בהמשך הותרה פעילות מוגבלת של נשים במסגרתו, תוך הדגשה כי הן לא ימלאו תפקידי לחימה אלא רק תפקידי עזר. בהמשך הוקם חיל נשים מתנדבות בלתי רשמי (Women's Home Defence).
לכל המשרתים במשמר המולדת ניתנה תעודה המעידה על שירותם (הנשים המתנדבות זכו לכך רק מאוחר יותר). למי ששירת בחיל למעלה משלוש שנים ורצה בכך הוענקה מדליית ההגנה (Defence Medal).[1]
גרסה מחודשת של משמר המולדת הוקמה בבריטניה בדצמבר1951 ופורקה ביולי 1957. בשנות השמונים הוקם בבריטניה חיל בשם Home Service Force, שבו שירתו חיילים לשעבר מבוגרים, שלא היו כשירים לאימונים שנדרשו מחיילי הצבא הטריטוריאלי ההתנדבותי. כוח זה יועד לשמירה על מתקנים אסטרטגיים בשעת חירום, על מנת לשחרר את יחידות הצבא הטריטוריאלי למשימות חשובות יותר, כוח זה פורק ב-1993.
אנשי משמר המולדת מתאמנים בהפעלת נשק נ"ט שיוצר לצרכיהם, יולי 1941
ציודו של משמר המולדת
סמוך לאחר הקמת החיל לא הייתה יכולה הממשלה לחמש את מתנדביו בנשק שכן ניתנה קדימות לציודו מחדש בנשק של הצבא הסדיר, שהשאיר אחריו בצרפת את מרבית ציודו. לכן היה משמר המולדת חמוש תחילה בצורה דלה – למשל ברובי ציד ביתיים וקילשונים. היו גם קבוצות שפרצו למוזיאונים שהחזיקו בכלי נשק על מנת להפקיעם ולהשתמש בהם.
כאשר הונפק ציוד לחימה למשמר המולדת, היו אלו כלי נשק שלצבא הסדיר לא היה עוד צורך בהם – כמו דגמים מיושנים של נשק נ"ט - וכן כלי נשק שייצורם היה זול ולא דרש שימוש בחומרי גלם שנדרשו לייצור הנשק עבור הצבא הסדיר. ניתן להם גם נשק קל שנרכש מארצות הברית במסגרת הסדר החכר והשאל.
איגוד הרובאים הלאומי האמריקני (National Rifle Association) שלח לבריטניה מספר רב של רובים שתרמו אנשים פרטיים כדי לצייד את אנשי משמר המולדת. כלי נשק אלו נאספו לאחר המלחמה והושמדו.
משמר המולדת בתרבות
בשנת 1943 כתב נואל קאוורד את השיר "?Could You Please Oblige Us with a Bren Gun" (האם תואילו לכבד אותנו במקלע ברן?), המלגלג על אי הסדר והמחסור בציוד ואספקה שמהם סבלו משמר המולדת ובריטניה כולה במהלך המלחמה. המשמר הופיע גם בעלילותיהם של שני סרטים שנעשו באותה שנה (The Life and Death of Colonel Blimp ו –Get Cracking).
משמר המולדת זכה להנצחה בזיכרון הציבורי בעקבות הפקת סדרת הטלוויזיה ההומוריסטיתצבאו של אבא (Dad's Army) (1968-1977), שעלילתה עסקה במחלקת משמר המולדת מעיירת חוף בדיונית בדרום-מזרח אנגליה.
