PROFILPELAJAR.COM

מרים נוביץ'
Miriam Novitch
	אין תמונה חופשית
לידה	1908
פטירה	1990 (בגיל 82 בערך)
מדינה	ישראל

מרים נוביץ (1908–1990) הייתה אוצרת, אספנית וחוקרת ישראלית.

נוביץ' הייתה האוצרת הראשונה של בית לוחמי הגטאות ומי שהניחה את המסד שלו, כבר בראשית שנות ה-50. היא שטבעה את המונח "התנגדות רוחנית" (Spiritual Resistance) לגבי יצירות האמנות שנעשו בתקופת השואה, שרק מאוחר יותר זכה לתשומת לב ההיסטוריונים של השואה.

מרים נוביץ' היא שהניחה את המסד לאוסף האמנות הגדול והייחודי של "בית לוחמי הגטאות", הכולל כחמשת אלפים ושמונה מאות יצירות, המחולקות לשלושה מדורים:

יצירות אמנות שנוצרו בגטאות, במחנות ובמקומות מסתור בזמן המלחמה
יצירות שמקורן והשראתן מתקופת האימים והמאבק, ואשר נוצרו לאחר המלחמה
יצירות אמנות של אמנים שנעשו קודם לתקופת השואה ואשר רובם נספו במהלכה

המדור הראשון הוא ליבת האוסף, אשר בו השקיעה מרים נוביץ', האוצרת והמנהלת הראשונה שלו, מירב מרצה ואונה. מדור זה, המהווה את הנדבך המרכזי באוסף, כולל מאות יצירות שנוצרו בגטאות ובמחנות שונים במזרח ובמערב אירופה. היצירות מתארות, בין השאר, את החיים במבני המחנות והגטאות, מנציחות את אורחות החיים של הכלואים במגוון של סצנות הווי, ומתארות גם פעילויות תרבותיות בהן – הרצאות, קונצרטים ומחזות. מספר גדול של יצירות מוקדש לתיאורי דיוקנאות הכלואים או דיוקנאות עצמיים של האמנים עצמם.

קורות חיים

נוביץ', ילידת רוסיה הלבנה, גדלה ברוסיה ובפולין, ואחר לימודיה התיכוניים נסעה לצרפת, שם למדה בבית ספר גבוה לשפות מזרח אירופיות. בפריז הייתה מקורבת לחוגי אמנים ולאנשי השמאל. בצד הרחבת אופקיה האמנותיים, עסקה גם בפעילות פוליטית בחוגי השמאל, אותה המשיכה לאחר כיבוש צרפת בהצטרפותה למחתרת. ביוני 1943 נעצרה על פעילות זו ונכלאה במחנה ויטל (Vittel), שם קשרה קשרי ידידות עם יצחק קצנלסון, מכלואי המחנה, ששולח ב-1944 לאושוויץ דרך דראנסי (Drancy). המפגש עם קצנלסון שינה את עולמה של נוביץ', ובזכותו התקרבה לרעיון הציוני^[א]. לאחר שחרורה מהמחנה יצרה בפריז קשר עם צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, ובעקבות זאת עלתה ארצה (1946) והצטרפה לקיבוץ לוחמי הגיטאות. נוביץ' גמרה אומר להקדיש את חייה לאיסוף חומר הקשור לשואה, או כפי שהעידה: "הבטחתי ליצחק קצנלסון שמעתה אנדוד בעולם ואאסוף את דמעות עמי." את הבטחתה מימשה במסגרת פעילותה העשירה והמגוונת בבית לוחמי הגטאות, כשחלק מפירות מאמץ זה מתבטא באוסף האמנות הגדול שהביאה לכותלי הבית.

על פי נוביץ' ההתנגדות הרוחנית, על כל היבטיה, הייתה חשובה יותר מהתנגדות באמצעות כלי נשק, כשהיצירה האמנותית היא פן חשוב שלה. "אני מאמין" זה גרם לה לתור ברחבי אירופה, ולאסוף יצירות אמנות שנוצרו בתקופת השואה על ידי הנרדפים. ממסמכים ארכיוניים ניתן ללמוד מה היה היקף פעילותה, ועד כמה טרחה לממש את רעיון אוסף האמנות.

על התהוות האוסף כתבה:

בכל נסיעה וביקור שלנו באירופה אנו מחפשים, והרבה פעמים מגלים, במקומות שונים רישומים וגם ציורים שנוצרו בימי הכיבוש ולעיתים תכופות תוך סכנת נפשות. כל יצירה שהורתה ולידתה בתנאי הכיבוש איננה רק תעודה היסטורית וכתב אשמה נגד המציאות המחרידה אלא ביטוי לעמידה רוחנית איתנה וחלק מתנועת ההתנגדות הכללית. אנו חייבים את תודתנו לאמן אשר בגיטו, במחנה, ביער, או במקום המחבוא שלו, לא הוכרע על ידי היאוש וחוסר האונים ומצא את הכוח ליטול עיפרון בידו, למצוא מעט נייר ובמעשה יצירתו לקרוא תיגר נגד המשטר הנאצי.

כבר בשלהי שנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה העשרים, כאשר, מעטים, אם בכלל, חשבו על ערכן הסגולי של יצירות אמנות השואה, הצליחה מרים נוביץ' ליצור תשתית של אוסף מכובד ואשר על פי עדותה "איננו חוסכים כל מאמץ על מנת להרחיבו ולהעשירו", כפי שאכן עולה מהתעודות השונות ומההיקף המרשים שלו. על דרכי התהוותו נכתב בכתב העת של בית לוחמי הגטאות בשנת 1951:

מרים נוביץ', מפעילי המחתרת האנטי-נאצית בצרפת [...] הגיעה ארצה ומקדישה מזמנה וממרצה למען 'בית לוחמי הגיטאות'. מרים נוביץ' השקיעה הרבה עבודה בריכוז עזבונם של הציירים היהודים בצרפת, אשר נספו בימי השואה. היא תמשיך בפעולתה זו. הודות למאמציה תרמה אלמנת הצייר א. פעדער בשביל המוסד סידרה של תמונות, אשר נוצרו על -ידי בעלה במחנה -ריכוז דראנסי בצרפת, בסוף שנת 1942 ובהתחלת שנת 1943. בתמונותיו הנציח האמן דמויות של אסירי המחנה בטרם שנשלחו למחנה ההשמדה באושוויץ, שבו מצא את מותו גם הצייר עצמו.

הדינמיות, המסירות והדבקות במטרה אפיינו את נוביץ' גם בהמשך. מ"דו"ח על ציורים חדשים ודברי אמנות," שהוכן על ידה, כנראה בשלהי שנות השבעים, ניתן ללמוד רבות אודות הפעילות האינטנסיבית והקדחתנית שאפיינה את ליקוט יצירות האמנות וגיבושן כאוסף משמעותי וחשוב. וכך היא כותבת: נודע לי מגברת שביקרה אצלנו [בבית לוחמי הגטאות, פ.ר.] שבשווייץ מתגוררת גב' אליציה דה יונג, בעיר אסקונה, שסיפרה לה כי לפני שנים הגיעה אליה אישה שבקשה כי תמסור לה ציורים מדראנסי, של הצייר מקס ואן דאם (Max van Dam). אמרתי למבקרת שזו הייתי אני. אני בקרתי את גב' דה יונג [...] וביקשתי ממנה את הציורים שהיו ברשותה. ברשותי היו מספר ציורים של ואן דאם, שצייר בצריף ביער, בכפר בלריקום (Blaricum), בו מצא מקלט הודות לידידותו עם פרופ. המלריק (Hemmelrjik). גב' דה יונג לא רצתה (אז) להענות לבקשתי. הודות לכתובת שמסרה לי אותה מבקרת במוזיאון, כתבתי אליה מכתב והתשובה הייתה לבוא לבקרה. הגעתי ברכבת ממילאנו לאסקונה, צלצלתי אליה להודיע על בואי והגב' דה-יונג הגיעה עם מכוניתה לקבלני בתחנת הרכבת. התוצאה מפגישתי זו: תמונת שמן יפה וגדולה של ואן דאם משנת 1938 [...] ארבעה ציורים חשובים שעשה הצייר במחתרת לפני שעזב את הולנד, בתקוה להגיע לשווייץ. בדרך אסרו אותו, הביאו אותו לדראנסי, מקום שצייר בו כמה ציורים. מדראנסי גורש האמן לסוביבור שם מת.

בהמשך מדווחת נוביץ' על הדרכים בהן נודע לה על יצירות של אמנים נוספים, ועל נסיונותיה לכלול אותן באוסף בית לוחמי הגטאות:

כשעברתי בפריז, בדרכי לניו יורק התקשרתי שוב עם הצייר, ניצול השואה, וולטר שפיצר (Walter Spitzer), שליטוגרפיות שלו, שעשה לאחר השחרור מהמחנה, נמצאות אצלנו. ידעתי שיש לו ציורים אורגינלים ולא הייתה פעם אחת שעברתי בפריז בלא להתקשר עמו, כמו גם עם אמנים אחרים, כמו בן (Benn) למשל, שיש לו יצירות מקוריות אותן עשה במחנה פיטיוויה (Pithiviers). שפיצר הזמין אותי לארוחת צהריים ושוב עשיתי מאמצים לשכנעו לתת לי את האורגינלים שמקומם רק במוזיאון. לבסוף הסכים, אחרי שחזרנו לסטודיו וחיפשנו זמן רב, הגענו לתיק החשוב ולקחתי אותו.

אין ספק שהאמונה שליוותה את נוביץ' כי מקום יצירות האמנות שנעשו בשואה מקומן בבית לוחמי הגטאות, היא שעמדה מאחורי הניסיונות הבלתי נלאים שלה, שלוו בעקשנות ובהחלטיות, ואשר בסיכומו של דבר הניבו את הפירות המיוחלים.

משפחה

מרים השאירה אחריה בן מנישואים, ובת מאומצת.

לקריאה נוספת

צביקה דרור, משא מרים - סיפור חייה של מרים נוביץ, קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות (2008).
צביקה דרור (עורך). דפי עדות: 96 חברים מקיבוץ בית לוחמי הגטאות מספרים. בית לוחמי הגטאות ע"ש קצנלסון: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד (1984), עמ' 499–518.
שרון גבע, "המתנגדות ברוחן", אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2010.
שרון גבע, "מתעדות, חוקרות ומנציחות: סיפור חייהן ופועלן של מרים נוביץ ורחל אוירבך במבט משווה", ילקוט מורשת 99 (תשע"ט), עמ' 63-40.
מרים נוביץ'. "דו"ח על ציורים חדשים ודברי אמנות". ארכיון בית לוחמי הגטאות, לא מתוארך (כנראה שלהי שנות השבעים), עמ' 1.
ריאיון עם שרה שנר, ממייסדי בית לוחמי הגטאות, ספטמבר 1997.
מרים נוביץ', דו"ח לא מתוארך, ארכיון בית לוחמי הגיטאות.
נוביץ', מרים. רצח הצוענים בימי הנאצים, בית לוחמי הגטאות, 1969.
מרים נוביץ', "האוסף האמנותי בבית קצנלנסון", כתב יד מודפס ללא תאריך, ארכיון בית לוחמי הגטאות, עמ' 1.
"ציורי עדות של א. פעדער ממחנה דראנסי (צרפת)", ידיעות, 1 (חשון תשי"ב, נובמבר 1951), בית לוחמי הגיטאות ע"ש יצחק קצנלנסון למורשת השואה והמרד, עמ' 6.

Georges Wellers. L'Etoile jaune sous Vichy. Editions Tiresias, Michel Raymond, Paris, 1991 (re-edition of Un Juif sous Vichy.* Fayard, Paris, 1973), p. 113

נוביץ', "האוסף האמנותי", עמ' 2.

Miriam Novitch et. al. Spiritual Resistance: Art from Concentration Camps: A Selection of Drawings and Paintings from the Collection of Kibbutz Lohamei Haghetaot, Israel. Union of Hebrew Congregations, USA, 1981, p. 88. David Diamand. Le Billet Vert: La vie et la Résistance à Pithiviers et Beaune-la-Rolande: camps pour juifs, camps pour chrétiens, camps pour patriotes. Éditions Renouveau, Paris, 1977, p. 95

ביאורים

^ לימים, שלחה נוביץ מכתב מודאג למנחם פוזננסקי, אודות גורלו הבלתי נודע אז (מרץ 1945) של קצנלסון. כך עולה מהמכתב שנחשף על ידי מכון גנזים בבלוג שלו. לעיון במכתב, בכתב ידה של נוביץ ראו כאן.