ממלכת קונגו הייתה ממלכה פרה-קולוניאלית באפריקה שהוקמה במאה הארבע עשרה והתקיימה עד תחילת המאה העשרים (1914). בשיאה הקיפה הממלכה את השטחים בהם נכללות בימינו המדינות הרפובליקה של קונגו, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ואנגולה.
אנשי הממלכה ומקימיה היו הבקונגו (אנשי קונגו), שהקימו את הממלכה בהנהגתו של וונה, מנהיגם הראשון. שפתם הייתה קיקונגו, ממשפחת שפות הבנטו. הממלכה הייתה מרכז תרבות אזורי והשפיעה בצורה משמעותית על מגוון רחב של עמים. עם בואם של הפורטוגזים לאזור וההשפעה האירופית ההולכת וגוברת, הלכה ואיבדה ממלכת קונגו מכוחה והשפעתה, ועם תחילת המאה ה-20 חדלה להתקיים.
ההיסטוריה המוקדמת של ממלכת קונגו וכל הנוגע להקמתה ולהתנהלותה טרם הגעת הפורטוגזים לוטה בערפל. זאת בשל חוסר כמעט מוחלט של מקורות מידע אמינים בנושא וחוסר הסכמה יחסי של המסורות שבעל-פה, מה שמקשה על שחזור מהימן של ההיסטוריה הקדם-קולוניאלית של הממלכה. מסיבה זו, בכל הנוגע להיסטוריה המוקדמת מתבסס ערך זה על המסורת.
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
אנשים דוברי קיקונגו הגיעו לראשונה לאזור לפני כשלושת אלפים שנה, כנראה כחלק מהגירה כללית יותר של עמים ושבטים ממשפחת דוברי הבנטו שהתרחשה באפריקה באותו זמן. בסביבות 400 לפנה"ס למדו אנשים אלה לעבד מתכות, בעיקר פלדה, עופרת ונחושת, והקימו כמה קהילות קטנות בסמוך לנהר קונגו.
במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה ישבו אנשי הקיקונגו במדינה קטנה שנקראה מפמבה קאסי, דרומה לאזור בו נמצאת כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בירתה של הממלכה הקטנה ומקום מושבו של השלטון היה נסי קווילו. לפי המסורת, בשנת 1375 התרחבה הממלכה, כאשר המלך נימי א נזימה ושליטה של ממלכת מבטה השכנה נסאקו לאו, כרתו ברית לאיחוד הממלכות.
בסופה של המאה הארבע עשרה היגרה קבוצה של בקונגו בהנהגת המלך נימי א לוקני, שכונה בתואר "מניקונגו" (תואר שהוענק מאז לכל מלכי קונגו), לאזור שבו צפון אנגולה של היום, בדרומו של נהר קונגו. הקבוצה השתלטה על שבטי מבונדו המקומיים, והכניעה את ממלכת מוונה קאבונגה (נקראת גם מוונה מפאנגאלה). בשנת 1400 לערך ייסדה קבוצה זו, בהנהגת מקימה של קונגו נימי א לוקני, מספר ערים והעבירה את עיר הבירה של הממלכה מנסי קווילו לאחת הערים בממלכת מוונה הכבושה. בנוסף, היא שינתה את שמה ל"מבנזה קונגו".
על שהתרחש בממלכת קונגו מאז מותו של נימי א לוקני ועד שהגיעו הפורטוגזים לאזור, אין כמעט שום מידע, לא מהמסורת ולא ממקורות היסטוריים. הדבר היחיד שידוע, ואף זה לא בוודאות, הוא שבפרק זמן זה שלטו באזור ארבעה מלכים, אך לא ידוע עליהם דבר.
הגעת הפורטוגזים
בשנת 1483 עשה מגלה הארצות דיוגו קאו עשה את דרכו מגאנה לשפך הנהר של קונגו. בכך היה לא רק הפורטוגלי הראשון, אלא אף האירופאי הראשון, שכף רגלו דרכה במקום אי פעם (בנושא זה, ראו עידן התגליות האירופי). מן ההיתקלות הראשונה שלו עם אנשי שבט הסויו, הבין קאו שהוא נמצא בשוליה של אימפריה. לאחר שנתיים ביקר במבנזה קונגו והחל את המסחר בין הפורטוגלים לאנשי הבקונגו. מלך קונגו, נזינגה קוו, גילה עניין רב בזרים החדשים, וכאשר דיוגו קאו הפליג בחזרה לפורטוגל התלוו אליו כמה שליחים מטעם המניקונגו במטרה לצפות ולדווח עם שובם. השליחים אכן חזרו ב-1491 מלווים במיסיונרים פורטוגלים ובחיילים אשר הציגו מגוון סחורות אירופאיות. נזינגה קוו התרשם עמוקות וכבר באותה שנה התנצר יחד עם בנו נזינגה מבמבה (שלאחר מכן שינה את שמו לאפונסו הראשון).
בעקבות המפגש שלו ושל אביו עם הפורטוגלים, הפך אפונסו לחסיד נלהב של התרבות האירופית, וכאשר עלה לשלטון לאחר מות אביו דאג לעשות צעדים נוספים כדי לחזק את הקשר בין שתי הממלכות. למשל, אימוץ מנהגיו של בית המלוכה הפורטוגלי על ידיו ועל ידי אליטת הבקונגו, פתיחת שערי הממלכה ליבוא מוצרים מאירופה ומהאמריקות ואפילו שליחת בנו הנריקה להתחנך בפורטוגל. אפונסו האמין שבזכות יחסיו עם אירופה ואימוץ תרבותה הוא יקדם ויחזק את ממלכתו, אולם המציאות הוכיחה אחרת. אף על פי שצעדים אלה השפיעו פחות על אזורי הפנים של הממלכה, הרי שבאופן כללי אימוץ תרבותה של אירופה, כמו גם הסחורות שהביאה, גרמו למחלוקות וסכסוכים פנימיים, שבסופו של דבר גרמו להתפוררות הממלכה. יותר מכך, הרעב הבלתי מתכלה של הפורטוגלים לעבדים החליש את כוחו ומעמדו של אפונסו בקרב נתיניו. בשנת 1526 שלח אפונסו איגרת בהולה למלך פורטוגל ז'ואו השלישי ובה ביקש ממנו להשליט סדר בנתיניו. מכתבים אלה זכו להתעלמות מצד ז'ואו.
לאחר מותו של אפונסו ב-1540 נאלצה קונגו להתמודד עם פלישות חוזרות ונשנות מצד עם לא ידוע שמופיע במקורות הפורטוגזיים בשם ג'אגה. יש הטוענים שאותם ג'אגה היו למעשה רק זרים שסייעו למרידות הפנימיות של הבקונגו. המרד או הפלישה הגיעו עד לעיר הבירה וסביבותיה מה שהוביל לבריחתו של המלך אלוורו הראשון לגלות.
בעקבות המצב ביקש אלוורו הראשון עזרה מהמושל של סאו טומה שנענה לבקשתו. בעזרת הסיוע הדף אלוורו את המורדים וכבש מחדש את האזור עד אמצע שנת 1570.
בחסות שלטונם של אלוורו הראשון ויורשו אלוורו השני ידעה הממלכה תקופה של שקט יחסי. אלוורו הראשון והשני אפילו הצליחו לחזק את שליטתם במעט ולהגן על ממלכתם מפני חדירה פורטוגזית. דבר שהצליח בעיקר הודות לעובדה שתשומת הלב הפורטוגזית הייתה מרוכזת באותו זמן בעיקר באזורים שמדרום לקונגו, אך אחרי מותו של אלוורו השני ב-1614 התעוררו מחלוקות בנוגע לבעלות על ארצות מסוימות בין ממלכת קונגו למושל הפורטוגזי של אנגולה. מחלוקת זו נוצרה כיוון שהמושל הפורטוגזי החדש של אנגולה, לואיס מנדס דה ואסקונסלוס, השתמש בשכירי חרב אפריקנים אשר נקראו אימבנגאלה כדי להתחיל מלחמה עם נדונגו (ממלכה אפריקנית שהייתה עצמאית לפני בואם של האירופים), כדי לבזוז פרובינציות מסוימות של ממלכת קונגו וכדי לעשוק לחלוטין וללכוד עבדים מלואנדה. אך סכסוך זה לא הסתיים גם כאשר התחלף המושל.
לאחר מותו של מלך קונגו אלוורו השלישי שלח המושל החדש קאו קורייאה דה סוסה את האימבנגאלה לתקוף את דרום קונגו. הסיבה לפעולה זו, כך טען קאו קורייאה דה סוסה, הייתה זכותו לבחור את המלך הבא של קונגו. קאו קורייאה דה סוסה המשיך את המתקפה כאשר שלח את אנשיו לתקוף את קאסאנזה משם המשיך לנאמבו א נגונגו ולאחר מכן התקדם למבמבה. הקרב שם ידוע כיום כקרב על מבומבי. אך רצף הצלחותיו של קורייאה דה סוסה נקטע כאן כיוון שמלך קונגו החדש פדרו השני שלח את הצבא הראשי של קונגו בצירוף כוחות מפרובניציית סויו כדי לעצור את הפולשים ואכן קוריאה דה סוסה וכוחותיו הפורטוגזים הובסו. דבר ששם קץ לסכסוך בין פרובינציית אנגולה וממלכת קונגו.
למרות ניצחונה המוחלט של קונגו במלחמה לא שכח המלך פדרו השני את פעולותיהם של הפורטוגזים. בתור נקמה ולמען עתיד בטוח לממלכתו החליט פדרו השני לסלק את הפורטוגזים אחת ולתמיד מהאזור. למטרה זו הציע פדרו השני ברית למעצמה אירופית אחרת שעד כה לא הייתה מעורבת בנעשה במדינות אלה של אפריקה, הולנד, אשר הסכימה.
הפלישה ההולנדית ויחסי קונגו-הולנד
הצעת הברית להולנד הייתה כזו: המלך פדרו השני הציע לצרף את צבא קונגו לצי ההולנדי ולערוך מתקפה גדולה על אנגולה, בתמורה לעזרה זו הבטיח פדרו שישלם להולנדים בסכומים גדולים של כסף זהב ושנהב, ההולנדים הסכימו וב-1624 הגיע הצי ההולנדי ללואנדה תחת פיקודו של האדמירל הידוע פיית פייטרסזון היין (או בקיצור פיית היין) כדי להתחיל את המתקפה משם. אך תוכנית זו לא בוצעה בסופו של דבר שכן פדרו השני מת בטרם תוכנית זו יצאה לפועל. בנו הנבחר של פדרו גרסיה מוומבה א נקאנגה (או גרסיה הראשון) החזיק בדעות יותר מתונות כלפי הפורטוגזים וסירב לשתף פעולה עם ההולנדים בטענה שכקתולי הוא לא יוכל לשתף פעולה עם לא קתולים.
התגובה ההולנדית לא איחרה לבוא, ב-1641 פלשו ההולנדים לאנגולה לבד ושוב הציעו לקונגו ברית. בתגובה המלך גרסיה שלח כוח לדרום קונגו כדי לסייע בהתקפה על המחנה הפורטוגזי באנגולה. להולנדים היו בני ברית נוספים בדמות מלכת נדונגו נג'ינגה מבנדה אך לאחר שכוחה הובס על ידי הפורטוגזים[1] ההולנדים התחייבו בפניה ובפני גרסיה לסייע יותר. ממלכת קונגו סייעה גם בקרב של קומבי אשר התרחש ב-1647 שבו ההולנדים וממלכת נדונגו הביסו את הפורטוגזים לאחר שההולנדים פלשו לאנגולה וכבשו את לואנדה. ממלכת קונגו מיד כרתה ברית רשמית איתם והבטיחה להם סיוע צבאי בשעות הצורך. אך בניגוד לבני בריתם נדונגו וקונגו מטרתם העיקרית של ההולנדים לא הייתה לסלק את הפורטוגזים מאנגולה אלא לנצל את האזור מסחרית.
מהצד השני של הברית ההולנדים סיפקו לקונגו סיוע צבאי תמורת עבדים. דוגמה לסיוע זה אפשר לראות בדיכויו של מרד נסאלה, מרד שנעשה על ידי אנשי המחוז הדרומי של פרובינציית דמבוס. ההולנדים שלחו כוח צבאי על מנת לעזור לגרסיה השני לדכא את המרד. פעולה זו חיזקה את הברית ההולנדית-קונגואית.
הברית בין שתי המדינות המשיכה לגדול מפאת אויב משותף, הפורטוגלים. שתי המדינות ובמיוחד ההולנדים המשיכו לתקוף ללא הפסקה את מעוזי הפורטוגלים באפריקה. ב-1643 הכוחות המשותפים של אנשי בקונגו נאמנים לגרסיה השני ושל ההולנדים תקפו מעוזים פורטוגליים על נהר הבנגו והכריחו את הפורטוגלים לסגת ממעוזיהם במוקסימה ומאסאנאגנו אשר שוכנים על נהר הקוונזה. לאחר הניצחון, כיבוש אנגולה הפסיק לעניין את ההולנדים, אשר תשומת לבם עברה למושבות הפורטוגזים בברזיל. ההולנדים רצו לחסוך בהוצאות מלחמה מיותרות ולהרוויח במקום זאת ממשלוחים ימיים של סחורות מאנגולה לקולוניות האחרות שלהם. מסיבה זו, למרות תבוסתם של הפורטוגזים הרשו להם ההולנדים להישאר באזור, למגינת לבו של גרסיה השני שראה את הפורטוגזים וההולנדים חותמים על הסכם שלום.
לאחר הסכם השלום ב-1643 התערבות הפורטוגלים וההולנדים בנעשה באזור פחתה. ללא האיום של אף מעצמה אירופית פנה גרסיה השני לטפל באיום חדש מבית, איום בדמותו של המנהיג של שבט הסויו.
מלחמת קונגו בסויו
שבט הסויו ובמיוחד מנהיגיו היו ידועים כלוחמים נועזים מטעם בית נסונדי ולאחר מכן מטעם בית קינלאזה. אחד ממנהיגי הסויו, פאולו סייע לבית קינלאזה להשתלט על שבט הסויו. אך פאולו נפטר בערך בזמן שבו גרסיה עלה למלוך על קונגו ב-1641. ב-1641
לאחר מותו של פאולו מנהיג מורד בשם דניאל דה סילוה נצר לבית קווילו השתלט על מחוז הסויו כמנהיג החדש של השבט ושל בית קינלאזה. הוא טען שלסויו יש זכות לבחור את מנהיגיהם בעצמם. גרסיה סירב לקבל טענה זו והכריז מלחמה על המורדים.
על הכוחות שנשלחו לדכא את המרד פיקד בנו של גרסיה אפונסו. אך המבצע היה כישלון צורב כיוון שצבא קונגו לא הצליח לחדור את הביצורים של סויו. בנוסף אפונסו נפל בשבי מה שהכריח את גרסיה לנהל משא ומתן משפיל מבחינתו עם דניאל.
המתווכים במשא ומתן היו מסיונרים ממסדר קפוצ'ין. ב-1646 גרסיה ניסה שנית להכניע את הסויו אך נכשל שוב.
שובם של הפורטוגזים
כיוון שהיה עסוק בניהול מלחמה כנגד הסויו לא היה גרסיה יכול לסייע להולנדים במלחמתם בפורטוגזים, שבינתיים אילצו את הראשונים לסגת מאנגולה בעוד המושל הפורטוגזי החדש סלוודור דה סה דרש מקונגו להעביר את השליטה על לואנדה (שהייתה ידועה כמקור הכסף, ההספקה, וקונכיות הנזימבו של קונגו) לפורטוגזים. על אף שקונגו מעולם לא חתמה על הסכם שכזה עברה השליטה בפועל לידי הפורטוגזים. בנוסף, היו הפורטוגזים מעוניינים להשתלט על מבווילה, מדינת חסות קטנה של קונגו שחתמה על הסכם חסות גם עם פורטוגל ב-1619. על אף שהפורטוגזים ניסו לכבוש אותה לעיתים קרובות, מדינת מבווילה נשארה מבחינה מעשית תחת שלטונה של קונגו.
מלחמת האזרחים של קונגו
לאחר מותו של גרסיה השני עלה מלך חדש, אנטוניו הראשון, שפתח במלחמה עקובה מדם בינו ובין הפורטוגזים. מלחמה על שליטה במבווילה שנודעה כקרב על מבווילה ושבה הוא, שריו, ואנשי חצרו חוסלו על ידי הפורטוגזים. לאחר תבוסה זו לא נמצא יורש לאנטוניו הראשון ושני הבתים קינלאזה וקימפאנזו חילקו את המדינה ביניהם. בתקופה זו של היחלשות השלטון המלוכני בקונגו והתחזקות הסויו רשויות השלטון פנו ללואנדה על מנת לבקש עזרה. מכיוון שהסויו עשו ככל העולה על רוחם בקונגו ביקשו הרשויות מלואנדה לתקוף את שבט הסויו. אך היו אלה דווקא הפורטוגזים שתקפו את שבט הסויו ב-18 באוקטובר 1670 בקרב הידוע בשם הקרב על קיטומבו שבו הפסידו הפורטוגזים. אך דווקא הודות לקרב זה קונגו נשארה עצמאית. אבל מבחינת הפורטוגזים התבוסה הייתה כה משפילה שהיא גרמה להם לסגת עם כוחותיהם מאזור ההשפעה של קונגו לתקופה שתימשך עד סוף המאה ה-19.
בינתיים האיבה גברה בין שני הבתים שנלחמו על הירושה עד כדי כך שהחברים בהם שרפו את בירתם שלהם. ובמקביל האוכלוסייה הצטמצמה באזורים הקרובים לבירה והתפזרה להרים וליערות בשליטת הבתים היריבים. ידוע מאותה תקופה על שתי מנהיגות יריבות, אחת היא היורשת לבית קימפאנזו, ד סוזנה דה נוברגה שקיבלה מקלט באזור מבולה או למבה, והשנייה היא ד אנה אפונסו דה לאאו שריכזה את כוחותיה בנהר מבידיזי שבאזור נקונדו. ידוע שד אנה אפונסו פקדה על קרוביה להשיב את הממלכה תחת חסותם אפילו שרצונה היה לפייס בין הסיעות הלוחמות.
במקביל סוחרי עבדים צרפתים, פורטוגלים, הולנדים ואנגלים ניצלו את חוסר הסדר שסרר בקונגו כדי ללכוד עבדים כאשר העבדים הלכודים נלקחו לאזור צפונית ללואנגו, שסוחריה היו ידועים בשם "מובירס". המובירס היו מובילים את העבדים בשני נתיבים, או לאנגליה והולנד או לברזיל. בפנים המדינה הסויו (שהעניקו לעצמם את התואר "נסיכים דגולים") המשיכו לחולל שמות, והנזק מהתקפותיהם סיים את תור הזהב של קונגו.
התאוששות
מלחמת האזרחים המשיכה ב-30 השנים הבאות, כאשר הקרבות העיקריים מתרחשים באזור מבולה (הידוע גם בתור למבה) והבירה סאו טומה הרוסה. אך ב-1704 מנהיג אחד הפלגים, פדרו הרביעי נוסאמו א מוומבה נפגש עם אישה מסתורית בשם קימפה וויטה, שהייתה ידועה גם כדונה ביאטריז. אותה אישה טענה שהיא נשלטת על ידי רוחו של אנטוניוס הקדוש והציעה לפדרו עזרה באיחוד המדינה, הצעתה נענתה בשלילה. לאחר שהאחרון דחה את הצעתה פנתה קימפה למנהיג הבית היריב נזוזי א נטמבה שכינה את עצמו קאו השלישי. אך לאחר שגם הוא דחה את הצעתה פנתה קימפה וויטה לבירה ההרוסה וייסדה שם תנועת מאמינים תחת הנהגתה שמנתה אלפים. התנועה איחדה את הממלכה באופן לא רשמי. כביכול תחת הדרכתו של אנטוניוס הקדוש. לאחר צעדים אלה הכריזה ביאטריז שמריה, פרנסיס הקדוש ואפילו ישו היו שם נוסף לקונגו שנסונדי הייתה בית לחם המקורית וסאו סלוודור הייתה ירושלים המקורית. פדרו הרביעי מצדו מיהר לדכא את המרד, במיוחד לאחר שביאטריז נכנסה להריון (כי הוא פחד שיהיה לה ממשיך), לכד אותה פדרו, ערך לה משפט מהיר שבו הואשמה בהיותה מכשפה וכופרת ושרף אותה על המוקד.
לאחר מותה על מנת למנוע מרידות בעתיד כבש פדרו הרביעי מחדש את הבירה ואיחד את המדינה.
אף על פי שלא קיבל תמיכה רבה פדרו הרביעי חילק את השלטון ב-1716 בין שני הבתים היריבים קינלאזה וקימפנזו וכך השיב למדינה שקט שלא נראה בקונגו כבר 61 שנה. גם התנועה של דונה ביאטריז לקחה חלק חשוב בהשבת השלום על כנו שכן אפילו שפדרו הרביעי חיסל את מנהיגתם הוא נתן להם חלק בשלטון.
שקיעתה של ממלכת קונגו
עם בואה של המאה השמונה עשרה גדלה במדינה האמונה שממלכת קונגו היא למעשה חלק בלתי נפרד מהעולם הנוצרי ושהיא חיונית להיסטוריה שלו על אמונה זו מעידים צלבים שנוצרו בתקופה אשר מתארים את ישו כאפריקני וגם סיפור לפיו הקתדרלה ההרוסה למחצה של סאו סלוודור (שבמקור נבנתה על ידי מסדר הישועים) נבנתה בנס על ידי מלאכים, מה שהעניק לה בפי המקומיים את שם החיבה "נקולומבימבי". לאחר מותו של פדרו הרביעי ב-1718 עלה לשלטון מנואל השני. בשנות שלטונו שבט הסויו המרדן היה למעשה עצמאי למחצה, נסונדי ואזור הצפון השיגו גם הם עצמאות למחצה הגם שמבחינה רשמית היו תחת שלטונו של בית קימפנזו ואפילו במחוזותיה הנותרים של ממלכת קונגו התרחשו מאבקים מפעם לפעם.
סדרת מלחמות אזוריות לאורך תקופה זו מטלטלת את הדמוגרפיה המקומית. על פי מפקד אוכלוסין מסוף המאה ה-18 כמות הגברים המקומית הייתה מחצית מכמות הנשים[2].
בסופו של דבר המאבקים הובילו לפיצולה מחדש של קונגו כאשר ב-1764 אלוורו האחד עשר מבית קינלאזה הביס את יריבו פדרו החמישי ולקח את מושכות השלטון אך כתבים באותה תקופה מזכירים גם בית מלוכה עצמאי באזור סמבו שסירב להכיר באלוורו האחד עשר בשל ההפיכה שביצע. יותר מאוחר ב-1780 עוצר בחצרו של חוזה הראשון החל במרד נגד אדונו אך חוזה ניצח בסופו של דבר בעימות המכריע שנערך בסאו סלוודור ב-1781. על מנת להעניש את יריבו המובס שלל ממנו חוזה קבורה נוצרית. היה ברור לכל שאפילו שחוזה ניצח הניצחון היה חסר משמעות שכן המחוזות למבה ומאטארי היו תחת שלטונו של בית קינלאזה היריב. היה גם בית מלוכה נוסף ששלט באזורים הסמוכים להר קיבאנגו במשך כל המאה השמונה עשרה. שמו של הבית היה אגואה רוסאדה וחבריו טענו שהם צאצאים לשני הבתים קימפאנזו וקינלאזה.
שלטונו של חוזה הסתיים ב-1785 ובמקומו עלה לשלטון אפונסו החמישי. אך שלטונו של זה היה קצר והסתיים במוות, כנראה מהרעלה, שוב פרץ מאבק על השלטון אשר הסתיים בהכתרתו של אנריקו הראשון ב-1794. מכיוון שאנריקו לא השתייך בבירור לאחת מהסיעות הלוחמות הכריזו גרסיה החמישי ואנדרו השני (שהדיח את גרסיה החמישי) על עצמם כמלכים ושוב חילקו את הארץ.
שלטונו של אנדרו השני נקטע ב-1842 לאחר שאציל קרוב משפחה מהדרום בשם אנריקו השני הדיח אותו מכס המלוכה. אך האחרון לא ויתר וברח עם נאמניו לכפר קטן בשם מבנזה מפוטו ליד סאו סלוודור משם המשיך לשלוט על נתיניו הנותרים. שלא כמו אנדרו, אנריקה השני שלט בקונגו עד מותו, שלטון שנמשך מ-1842 עד 1857.
ב-1839 תחת לחץ אנגלי הסכימה ממשלת פורטוגל להפסיק את סחר העבדים שפגע באפריקה בכלל ובמרכז אפריקה בפרט. את סחר בבני אדם שהופסק החליף הסחר במוצרים כמו שעווה, גומי, שנהב ובוטנים שנמצאו באפריקה בשפע. השינוי היה מהפכני מהסיבה שלפני כן סחר העבדים והסחר בכלל נוהל על ידי השלטונות הזרים והמקומיים כאחד או האצולה. במסחר החדש לעומת זאת, כולם יכלו להשתתף. לתופעה היו שתי השלכות: האחת היא שהרבה אנשים הפכו לסוחרים וייצאו את סחורותיהם דרך הנמלים. ההשלכה השנייה הייתה גידול בבניה הפרטית והבנייה בכלל באפריקה ללא קשר למעמד האנשים.
בתקופה הזאת הופיעו ארגונים סמליים בלבד בשם מאקאנדה כחלק מהשינויים החברתיים של התקופה. המאקאנדה שהיו פשוטי עם הקימו שורה של כפרים שהיו קשורים זה לזה באמצעות קשרי משפחה דמיוניים לאורך נתיבי הסחר. בקרב תושבי קונגו ובמיוחד בקרב ארגוני המאקאנדה החלו להתפשט אגדות וסיפורים שונים המתארים בצורה דמיונית את ייסודה של ממלכת קונגו. חלק מהאגדות תיארו את מקורה של הממלכה בימים שבהם אפונסו הראשון פיזר את השבטים השונים וגרם לנדידתם מארצם המקורית לכפרים שבהם הם חיו. בהרבה כפרים הסיפורים על נדידות השבטים באו במקום ההיסטוריה האמיתית של הממלכה, מה שהעיד על הקצב המהיר שבו ממלכת קונגו התפוררה.
אנריקה השני היה הלכה למעשה המלך האחרון ששלט בממלכת קונגו בשלמותה. לאחר מותו התפלגה הממלכה לאינספור שבטים ומשפחות אצולה שהקימו כל אחד ממלכות זעירות ששרדו זמן קצר ביותר. היו מלכים שהמשיכו לשאת את התואר מאניקונגו אך האחרון הפך לסמלי בלבד בלי כוח ממשי מאחוריו. במקביל סייעה להתפוררות של ממלכת קונגו העובדה שמעצמות אירופיות תמרנו את השבטים השונים לתועלתם כאשר כל מעצמה תמכה בשבט כזה או אחר. לאחר ועידת ברלין שהתרחשה בשנים 1884–1885 חולקה מרכז אפריקה בין האירופים, ובכך מחקה את מה שנשאר מקונגו העצמאית. לפי ההסכם חלק גדול מקונגו נמסר לידי שלטון הפורטוגזים, אך לאחר מרד בפורטוגזים ובמלך הבובה שהם המליכו, נמחק שמה של ממלכת קונגו אפילו כממלכה סמלית ובכך בא הסוף על ממלכת קונגו.
מבנה פוליטי ואוכלוסייתי
מקורה של השיטה הפוליטית בממלכת קונגו נמצא בראשית הממלכה בהסדר בין ממלכת מבטה וממלכת מפמבה קאסי. מכיוון שאחת ממטרותיו של ההסדר היה להגן רשמית בחוק על מעמדם של בניו של נימי א נזימה כיורשים, הובטח השלטון לאחיינו של נימי א לוקני במקום לבנו. לאחר מכן, לפי ההסדר, יועבר השלטון לאחיין שני בדרגה ורק אחריו יעלה לשלטון בנו של נימי א לוקני.
ידוע שבמאה ה-16 הייתה למאניקונגו זכות למנות או לפטר את מושלי המחוזות
הכבושים או לקבל ולדחות כראות עיניו מועמדים שהוצעו למשרת המושל על ידי מלכים ממחוזות שהצטרפו לממלכה בהתנדבות. חשוב לציין שהמלך נתן לעיתים קרובות את משרת מושל המחוז לקרוביו או לחבריו וכתוצאה מכך שליטי הממלכות שנכבשו או הצטרפו מרצון לממלכת קונגו איבדו את כוחם ולבסוף ממלכותיהם נבלעו בממלכת קונגו.
לבירה מבאנזה קונגו היה תפקיד חשוב בריכוז השלטון בממלכה הודות לעובדה
שחלק גדול מאוכלוסיית קונגו התרכזה בבירה ובסביבותיה הקרובות. בעוד שבמבאנזה קונגו ריכוז האוכלוסייה היה גבוה, בשאר חלקי קונגו הריכוז היה נמוך עד כדי כך שצפיפות אוכלוסייה כפרית לא עברה את טווח ה-5 נפשות לקילומטר רבוע. לעומת זאת נוסעים פורטוגזים מוקדמים מתארים את מבנזה קונגו כעיר גדולה ומעין מטרופולין לשאר חלקי קונגו ואפילו משווים אותה בגודלה לעיר הפורטוגזית אוורה כפי שהיא הייתה בשנת 1491. עם בוא המאה ה-16 חל גידול משמעותי באוכלוסיית קונגו כאשר גודל האוכלוסייה הגיע קרוב לחצי מיליון נפש. יותר מאוחר עם תחילת המאה ה-17 עמדה האוכלוסייה באזורים המפותחים והלא מפותחים של הבירה ושל הארץ על כמאה אלף נפש. הגידול הזה יצר עודף במשאבים, בכוח אדם (במיוחד חיילים) ובכמות המזון שהיו זמינים בעיקר למלך. דבר שחיזק מאוד את הממלכה אך בעיקר הפך את המאניקונגו לחזקים מאי פעם.
צבאה של ממלכת קונגו
ניכר שצבאה של ממלכת קונגו היה גדול ומתקדם יותר יחסית לצבאות אחרים של ילידים אפריקנים. ידוע למשל שצבא קונגו הכיל כמות גדולה של קשתים וסגל קטן יותר של חיל רגלים בעל חימוש כבד, האחרונים נשאו עמם גם חרבות ומגנים. כמו כן ישנה עדות קלושה לכך שהחיילים בצבא קונגו קיבלו תשלום עבור משימות. בעוד חלק נכבד מכוחות הצבא (כנראה עשרים אלף) התרכזו בבירה ובסביבותיה כוחות התגבורת התרכזו בעיקר במחוזות הגדולים תחת פיקודם של המושלים.
החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-17, מ-1600 ואילך, מלחמות אזרחים פנימיות החליפו את העימותים הבין מדינתיים באזור. מסיבה זו הוציאה ממשלת קונגו צווים הקוראים לכל האוכלוסייה להתגייס ללא הבדל גילאים. אולם בפועל רק מספר קטן של אזרחים התגייס. לעומת זאת בין אילו שכן התגייסו רבים לא אחזו בנשק אלא בהספקה בשביל הלוחמים. חשוב לציין שבין האוכלוסייה ששירתה בצבא היו גם קרוב לכמה אלפי נשים, על אף זאת, לצבא קונגו הייתה בעיה בתכנון וביצוע שבסופו של דבר הגבילו את גודלו ופגמו ביכולתו לנהל מלחמה למשך תקופות ארוכות.
ידוע שצבא קונגו עשה "בדק בית" פעם בשנה בחג שנקרא יום ג'יימס הקדוש.
לאחר הגעת הפורטוגזים נוספו לצבא קונגו כלי נשק חדשים כגון רובי המוסקט שלא כל-כך הרשימו את תושבי קונגו ובמיוחד את המאניקונגו אפונסו שהתלונן בפני הפורטוגזים על חוסר יעילותם של הרובים. למרות זאת עד שנת 1580 יחידות רובאים בצבא קונגו (שרובם היו בני תערובת של פורטוגזים ובני קונגו) היו דבר שבשגרה, בעיקר בבירה. ככל שתפקידם של הרובאים הפך לחשוב יותר כך גם גדל המוניטין שלהם, ובקרב על מבווילה שירתו 360 רובאים שהפנו את נשקם של הפורטוגזים כנגדם.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
