על פי עלילת הספר, זוהי הייתה מלחמה ארוכה וממושכת אשר התרחשה בארץ התיכונה בימי קדומים, בין שר האופל מלקור-מורגות' ועושי דברו לבין העלפים תושבי חבל הארץ בלריאנד שבצפון-מערב הארץ, והסתיימה בסופו של דבר בהתערבותם של הולאר השמיימיים, חורבן בלריאנד ושקיעתה מתחת לפני הים.
רקע
לאחר התעוררות העלפים במזרח הארץ התיכונה טרם העידן הראשון (בשנת 1050 לשנות העצים), החליטו חלק מהעלפים - שמעתה נודעו בשם האלדר - להסכים להצעה לנדוד מערבה אל עבר אמן וולינור, משכנות הולאר. במהלך המסע, חלק מהעלפים החליטו להמשיך הלאה אל עבר אמן, וחלק העדיפו להתיישב בחבל הארץ המערבי ביותר בארץ התיכונה, בלריאנד.
אחת מסיעות העלפים שהמשיכו הלאה אל עבר אמן הייתה סיעת הנולדור, הידועים גם כ"עלפים עמוקים"[1] ונודעו באהבתם לעבודות הכפיים ומלאכת היצירה. אחד מהם, פאנור, אשר תואר מאוחר יותר כ"הגדול ביותר מכל האלדר בתבונת כפיו וחוכמתו, אבל היה גם הגא והעיקש מכולם"[2], יצר שלוש אבני-חן בשם "הסילמרילים" ומילא אותן באורם של שני העצים השתולים בולינור אשר נתנו את אורם על העולם.
באותו הזמן, מלקור, הולא המורד, אשר הובס קודם לכן על ידי הולאר והושם במאסר, הצליח להשתחרר ממאסרו בזכות עורמתו הרבה. בידיעה כי לא יוכל עוד להסתמך על כוחותיו בלבד במלחמתו ביתר הולאר, רקם מלקור מזימה להסתת הנולדור כנגד הולאר על מנת שבסופו יצליח לגנוב את הסילמרילים ולהשתמש בהם על מנת להעצים את כוחותיו, ולהפוך לשליט על כל ארדה. על מנת ליישם את תוכניתו, שיקר מלקור לנולדור וסיפר להם על הארץ התיכונה, על גזע האדם שעתיד להתעורר והולאר לא הזכירו, ושיקר להם כי הסיבה האמיתית להזמנת הנולדור לאמן היא, כביכול, על מנת לשלול מהם את עצמאותם, ולא לאפשר להם לצאת חזרה אל הארץ התיכונה ולהקים ממלכות אדירות, כיאה להם. כתוצאה מכך, התפצלו הנולדור לשתי סיעות יריבות בראשות בניו של המלך פינווה - אחת בראשות פאנור, והשנייה בחסות פינגולפין. כאשר בני פאנור העזו להתקומם בחרב כנגד בני פינגולפין, התערבו הולאר וגירשו את פאנור מעיר הבירה של הולאר. מהר מאוד, גילו הולאר כי מלקור הפר את הבטחותיו ועמד למעשה מאחורי הסכסוך, אך מלקור נמלט מהם. לאחר מכן, הסתייע מלקור ברוח הזדונית דמוית העכביש אונגולינט על מנת לפלוש חזרה לאמן ולהשמיד את שני העצים. במהלך העימות, הרג מלקור את פינווה, וחמס מידיו של פאנור את הסילמרילים. עם זאת, משרידיהם של שני העצים, הפירות והזרעים, יצרו הולאר את השמש והירח, ובכך החל העידן הראשון בתולדות הארץ התיכונה.
פאנור הנזעם נשבע לנקום את מות אביו, אסף איתו נולדולי רבים והשביע אותם שבועה קדושה להחזיר את הסילמרילים חזרה מידי מלקור, אשר מעתה ייקרא בשם מורגות' - "האויב השחור של העולם".
כתוצאה מחורבן העצים, רבים מהנולדור הביעו רצון לנטוש את אמן ולחזור חזרה לארץ התיכונה על מנת להקים ממלכות אדירות. במהלך מסעם אל עבר ארץ התיכונה, פגשו פאנור וסיעתו בעלפי הים, ותבעו מהם למסור להם את ספינותיהם לצורך המאמץ המלחמתי. כשסירבו עלפי הים, טבחו הנולדור ברבים מהם ורצחו את מלכם. כתוצאה ממעשה איום זה, ניבא הולא מנדוס את נבואתו המפורסמת המכונה "גזירת מנדוס" לפיה לא יוכלו עוד הנולדור שלקחו חלק בטבח לחזור חזרה אל אמן, וכי שבועתם תהיה להם לרועץ בסופו של דבר.
הקרבות המרכזיים במלחמה
ממבצרו החדש אנגבנד בהרי הברזל שבצפון בלריאנד, הוציא מורגות' אל הפועל מתקפות רבות כנגד יושבי הארץ, ובמיוחד כנגד העלפים שנואי נפשו. בעוד שבחלק מהקרבות ידם של הנולדור ובעלי בריתם הייתה על העליונה, גזירת מנדוס העיבה על מאמצי הנולדור, ועד מהרה החלו הנולדור לספוג כישלונות בולטים שהובילו לתבוסות מחפירות בשדה הקרב.
הקרב הראשון בבלריאנד
קרב חסר-שם זה התרחש בשנת 1497 לשנות העצים (השנה האחרונה לפני העידן הראשון) ולמעשה התרחש לפני בוא הנולדור לבלריאנד. במהלך הקרב, תקף מלקור את אותן סיעות העלפים שהעדיפו להתיישב בבלריאנד במהלך המסע למערב - סיעת הסינדר, העלפים האפורים בראשות תינגול, וסיעת הליקונדי, העלפים הירוקים בראשות דנתור[3]. הקרב הסתיים בניצחון העלפים, אם כי במחיר כבד מאוד: נפילת דנתור, מלך העלפים הירוקים.
קרב זה היה השני למניין הקרבות שהתרחשו בבלריאנד כנגד מורגות', אך היה הראשון בו השתתפו הנולדור המורדים שחזרו לארץ התיכונה. הקרב היה אחד הניצחונות המזהירים הראשונים של הנולדור כנגד מורגות' וצבא האורקים שלו, אך הסתיים במחיר חייו של פאנור בעצמו.
הקרב השלישי שהתרחש על אדמת בלריאנד הסתיים בניצחון המפואר ביותר של הנולדור עד כה, לאחר שיצאו מחוזקים מהקרב הקודם והחליטו בעקבותיו לבסס את כוחם בארץ התיכונה על ידי בניית ממלכותיהם ויצירת קשרים עם סיעות העלפים האחרות דוגמת הסינדר. הניצחון בקרב זה הביא לתחילת עידן של שלום ושגשוג לממלכות העלפים בבלריאנד, ולעלייתם של בתי האדיין הראשונים - בני האדם שבחרו להושיט את ידם לעלפים.
לאחר הקרב, הטילו הנולדור מצור ממושך על אנגבנד, מתוך ביטחונם המופרז כי יצליחו להחליש מספיק את מורגות' הנצור על מנת להצליח במה שהם נכשלו בו בדגור-נואין-גיליאת - הבסת מורגות' עצמו.
למרות המצור, המשיך מורגות' לבנות את כוחותיו בחשאי במרתפי אנגבנד, מתחת לאפם של צבא הנולדור הצר על שעריו. מורגות' העדיף להמתין כמה זמן שיידרש על מנת שיהיה מספיק חזק לפרוץ את המצור הממושך על אנגבנד, ולבסוף, ארבע מאות שנים לאחר דגור אלגרב, פרץ מורגות' את המצור על אנגבנד בהתקפת פתע רבת עוצמה בה השתתף בין היתר ראשון הדרקונים של מורגות' - הדרקון גלאורונג יורק האש. אש הדרקון כילתה את מישור ארד גלן הפורה, ועלפים רבים מצאו את מותם בניסיון לברוח מהאש והעשן. כתוצאה מתבערה זו כונה הקרב דגור ברגולך - "קרב להבת הפתע" בסינדרין. צבאות הבאלרוגים והאורקים, בהנהגת גלאורונג הדרקון, פלשו בהצלחה למספר ממלכות עלפים ששכנו בצפון בלריאנד והחריבו אותן עד היסוד.
בכך פוזרו הנולדור לכל עבר, וכוחות האופל של מורגות' היו חופשיים לעשות כרצונם בצפון בלריאנד.
קרב זה, שהחל כניסיון לאסוף מחדש את כוחות האלדר והאדיין למתקפה מחודשת כנגד מורגות' לאחר כישלון המצור בקרב להבת-הפתע, הסתיים בכישלון ובתבוסה שתיזכר כאחד המאורעות הטרגיים ביותר בתולדות הארץ התיכונה. ההלם והזעזוע מתבוסה זו היה כה כואב עד שהקרב הונצח בשם נירנית ארנודיאד, "קרב הדמעות לאין מספר".
ניצחונו של מורגות' עם זאת לא היה שלם, שכן לא היה בידיו לגלות את מיקומה של גונדולין ושל מלכה, טורגון, שהחליט לסגת מהקרב והפך למלך העליון על הנולדור לאחר נפילת פינגון.
הקרב למעשה סימל את תחילת שקיעתם של ממלכות העלפים הגדולות, ואכן רבים מהן נפלו בשנים שלאחר הקרב ונחרבו בידי מורגות'.
בשנים שלאחר התבוסה בנירנית, שלט מורגות' ללא עוררין במרבית בלריאנד. כוחם של העלפים ובני בריתם כמעט והודבר לחלוטין, וכל ממלכות העלפים הגדולות נפלו. כאילו כדי להחמיר את המצב, ולשביעות רצונו של מורגות, בניו של פאנור, שחיפשו את הסילמריל של ברן ולותיין, ערכו שני מעשי טבח אכזריים בשאריהם העלפים, והשמידו את מה שנותר מממלכת דוריאת ומנמלי הסיריון. בעת צרה זו החליטו יורד הים אארנדיל, צאצא לטואור (אדם מן האדיין) וידריל (עלפית, בתו של טורגון מלך גונדולין), יחד עם אשתו אלווינג (צאצאית ברן ולותיין), אשר שניהם מסמלים את הברית בין עלף לאדם, כשאורו של הסילמריל של ברן מוביל אותם, להגיע אל ולינור בשם כל עמי הארץ התיכונה. שם, התחנן אארנדיל בפני הולאר שיסייעו וילחמו במורגות כדי לשחרר את ארדה מכבליו. הולאר נענו לבסוף לתחינותיו, ויצאו לקדש מלחמה כנגד מורגות' וצבא האופל שלו.
במערכה אכזרית זו שנמשכה למעלה מ-40 שנה, השמידו הולאר ובני-בריתם את צבא האורקים והבלרוגים של מורגות'. מורגות' החזיר מלחמה כאשר שחרר לראשונה את הדרקונים המכונפים הענקיים ובראשם אנקלגון השחור, אשר נקטל בסופו של דבר בידי אארנדיל. לבסוף, הצליחו הולאר להביס את מורגות' ולכלוא אותו בשלשלאות.
בכך, סימל הקרב את תבוסתו הסופית של מורגות' בארץ התיכונה, אך גם את סופה של בלריאנד אשר נחרבה ושקעה מתחת לים כתוצאה מהקרב האכזרי.
קרבות נוספים שהתרחשו בבלריאנד במהלך המלחמה
לצד הקרבות המרכזיים, התרחשו בבלריאנד מספר קרבות נוספים בין כוחות מצומצמים יותר מבין שני הצדדים היריבים, ואף בין העלפים לבין עצמם. בין קרבות אלו נכללים:
קרב למות - פינגולפין ועדתו צדים את האורקים הנמלטים לאנגבנד אחרי התבוסה בדגור-נואין-גיליאת[4].
הקרב במפרץ דרנגיסט - פינגון הודף צבא של אורקים שנשלח על ידי מורגות' על מנת לפלוש להיתלום.
משיסת נרגותרונד - פשיטת צבאו של מורגות' בראשות הדרקון גלאורונג לממלכת נרגותרונד וחורבנה[5].
ביזת דוריאת הראשונה - ניסיון של הגמדאים הפעוטים מנוגרוד לבזוז את אבן הנאוגלמיר מממלכת דוריאת.
הקרב בסרן אתרד - ברן, העלפים הירוקים מאוסיראנד ועצנים כנגד הגמדאים מנוגרוד.
ביזת דוריאת השנייה - בה בני פאנור טובחים בסינדר ביער מנגרות על מנת לתבוע לידם את הסילמריל שחילצו ברן ולותין מכתרו של מורגות'.
מפלת גונדולין - בה נופלת העיר הנסתרת גונדולין, אחד מהמעוזים האחרונים של העלפים בבלריאנד, בידי מורגות'.
הטבח בשפך הסיריון - בו התנפלו הנולדור מבני פאנור על שארית הסינדר שברחו מדוריאת לאחר חורבנה, לאחר שגילו כי הסילמריל נותר בידי אלוינג בת דיור, נכדתם של ברן ולותין.
כריסטופר טולקין, The History of Middle-earth, 1983-1996
הערות שוליים
^בגרסאות מוקדמות יותר של הסיפור שנכתבו בידי טולקין (מצוטטות ב"מפלת גונדולין", 2018) נודעו הנולדור בשם גנומים.
^שר הטבעות - שלושת הספרים בכרך אחד, עמ' 994, נספח א' "דברי ימי המלכים והשליטים". בתרגום עמנואל לוטם
^סיעת עלפים זו תתיישב לימים ביער-אופל שבמזרח הארץ התיכונה בעידנים השני והשלישי
^קרב למות וארגון לא מופיעים בסילמריליון כלל וכלל משום שהם הופיעו רק בעבודותיו המאוחרות של ג'.ר.ר. טולקין. The History of Middle-earth, Vol. 12: The Peoples of Middle-earth, XI: "The Shibboleth of Fëanor". בסילמריליון פינגולפין וסיעתו מגיעים זמן-מה בתום הקרב.
