התלמוד הבבלי הוא כספר חתום בפני קורא לא מנוסה, הן מבחינת מבנה העמוד והספר, הן מבחינת היחס בין התכנים השונים שבעמוד, ובעיקר בגלל השפה הארמית והתוכן ההלכתי. החיבור מתייחד בכך שנשמר בלשון מקורית - ככל שהמסורת יכלה להבטיח זאת - שאינה מובנת באופן טבעי לאדם מהעת החדשה, וכן הוא עוסק בנושאים רבים ומגוונים החובקים את כל רובדי החיים של האדם וממילא יוצרים השפעה ישירה ומעשית על חייו של הלומד.
התלמוד הוא ספר הנסוב סביב ששת סדרי משנה, ועל כן חלוקת התוכן שלו מקבילה לזו של המשנה - שישה "סדרים" העוסקים בתחומים רחבים שונים (זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים וטהרות), כל "סדר" מכיל מסכתות שונות, העוסקות בנושא מסוים מתוך התחום הכללי בו עוסק ה"סדר". המסכת במקורה היא אוסף משניות, והתלמוד הוסיף תוכן סביב כל משנה. אם כך תוכן התלמוד בנוי מיחידות לימודיות על כל קטע משנה. גודלה של יחידה כזו משתנה, ובמקרים מסוימים יכול להגיע לכמה שורות ועד כמה דפים.
באף אחת מהמהדורות המסורתיות אין פיסוק בתלמוד[2], ורק במהדורות שיצאו בשלהי המאה ה-20 הוחל לפסק את התלמוד[3].
שיטת סימון דפים בתלמוד
על מנת לציין מקורות בתלמוד כותבים את שם המסכת, הדף והעמוד (א' או ב'). העמוד מצוין בכמה שיטות מקובלות: הזכרת שם המסכת והדף, ולאחר מכן נקודה אחת לציון עמוד א' (.) ושתי נקודות לציון עמוד ב' (:). אפשרות אחרת היא לסמן את העמוד בראשי תיבות: ע"א או ע"ב. ואפשרות שלישית היא כתיבת א' או ב'.
לדוגמה: על מנת לציין את העמוד הראשון בתלמוד יש לכתוב: תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ב' (ומכאן כמה אפשרויות:) .\ע"א\א'.
מונחים לשוניים ארמיים
ציטוטים ומושגי יסוד
בתלמוד, המילה או הביטוי שבפתיחת המאמר מאפיינים את מקור הציטוט:
^פירוש רש"י נמצא תמיד בחלקו הפנימי של הדף, ושל בעלי התוספות בחלק החיצוני; משמע - בעמוד א' של הדף פירוש רש"י יהיה מימין ופירוש התוספות משמאל, ובעמוד ב' של הדף פירוש רש"י יהיה משמאל ושל בעלי התוספות מימין.
^למעט פיסוק מינימלי ביותר, המפריד בין המשנה והתלמוד, ולעיתים גם בין דיונים שונים.
^גם כללי פיסוק אלה חסרי משמעות מסורתית, שכן הם נעשו בידי עורכים מאוחרים.
^שורש המילה "רמי" זהה לשורש העברי "ירה", כלומר הושלך, הוטל