ש.ג. של מוצב דלעת, מרץ 1998. ברקע ניתן לראות את החרמון"פתיחת ציר" לכיוון מוצב דלעת, 1999מנחת המסוקים במוצב דלעת, 1993 עמדת השמירה הצפונית במוצב דלעת מבט לכיוון צפון אל רכס עלי טהאר בשנת 1992מוצב דלעת. התמונה צולמה מסוללת המוצב (על יד עת"ף 11). ברקע החרמון המושלג, ינואר 1997
המוצב הוקם ב-1982 לאחר פלישת צה"ל ללבנון במלחמת לבנון הראשונה[דרוש מקור], לאחר מספר חודשים נבנה מוצב חדש יותר, והמוצב המקורי נקרא "מוצב דלעת הישן". מוצב דלעת נהרס בשנת 2000 בצורה יזומה על ידי צה"ל ביציאת צה"ל מלבנון.
המוצב הוקם ב-1982 על ידי גדוד הנדסה (מילואים). המוצב נועד לאפשר שליטה ותצפית על העיר השיעיתנבטיה וסביבותיה שממערב לה ועל אזורים ממזרח לרכס (לכיוון עישייה). עם נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון ב-1985, המוצב הפך חלק מקו המוצבים הקדמי של צה"ל, שיצר את "הקו האדום" - גבולה הצפוני, הבלתי רשמי, של רצועת הביטחון[1]. לפני כן, מי שישב במוצב זה קודם היה גדוד חיל ההנדסה.
המוצב היה הצפוני ביותר של צה"ל ברכס עלי טאהר – מצפון לו שכנו שני מוצבי צד"ל, גמבה וברוש, ומדרום לו שכנו שלושת מוצבי צד"ל, הדס, מנצוריה וולנסיה. בשנות ה-80 היו במקום היתקלויות עם חוליות פלסטיניות ושיעיות, אך בתחילת שנות ה-90 הארגון השיעי חזבאללה הפך לאויב העיקרי של צה"ל בלבנון. מוצב דלעת - שהיה הקטן מבין כל מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון - הפך לאחד המוצבים המסוכנים ביותר עבור חיילי צה"ל, וספג מתקפות רבות.
שמו של המוצב נודע לציבור הרחב אחרי "אירוע דלעת" הראשון ב-29 באוקטובר1994, אז הצליחו להגיע למוצב לוחמי חזבאללה, תקעו דגל על אחת הסוללות וזרקו מטען לתוך עמדת התצפית (עת"ף). חיילי התצפית שהיו אמורים להיות בעמדות בצד המערבי, ובניגוד לחיילי החי"ר לא הוכשרו כלוחמים, עזבו את העמדות בזמן ההתקפה ואנשי החזבאללה ברחו ללא פגע. זמן קצר לאחר תקיעת הדגל נהרג החייל אלמוג קליין באחת העמדות של המוצב מאש חזבאללה. ההתקפה צולמה על ידי חזבאללה, ושידור הסרט הפך את תקיעת הדגל מאירוע חסר משמעות, להישג הסברתי גדול של הארגון. על התפקוד הלקוי ונטישת העמדות - 7 מחיילי המוצב הועמדו למשפט צבאי ועל שניים מהם נגזרו 30 ימי מאסר בכלא צבאי. אחד מהשניים הוכר רק כעבור מספר שנים מהאירוע כהלום קרב[2].
במוצב היו שני צוותי תצפית, אחד מערבי לכיוון נבטיה, והשני מזרחי שצפה לכיוון מרג' עיון כגיבוי למוצבים באותו אזור. בנוסף היה ממוקם בקביעות צוות שהפעיל מכ"ם "קשת", מכ"ם קרקעי נייד, שנועד לעקוב אחר תנועת כוחות אויב בלילה.
עד 1995 המוצב היה בנוי כמו רוב מוצבי צה"ל החודרים: סוללת עפר גבוהה הקיפה אותו ובתוכה תעלות לחימה ועמדות תצפית, חצר קטנה במרכז, מגורים בתוך מכולות מתכת וכמה בונקרים קטנים, מטבח, מקלחות וחמ"ל. באמצע 1995 החל מבצע ביצור נרחב במסגרתו עברו כל המגורים לבונקרים תת-קרקעים ממוגנים היטב. מחוץ לכניסה למוצב היו כלוב לכלבי גישוש, משטח רק"מ, ומנחת מסוקים.
ביוני 1996 התרחש במקום אירוע "בז", בו נתקל כוח מארב של פלחה"ן נח"ל בחולית חזבאללה דרומית למוצב, בעיקול שכונה "בז". באירוע נפגעו כל 13 חיילי הכוח, וחמישה נהרגו[3].
ב-4 בפברואר1997 התרחש אסון המסוקים. מסוק עמוס לוחמים בדרך למוצב דלעת התנגש מעל אצבע הגליל במסוק אחר שהיה בדרך לבופור. בהתרסקות – תאונת האוויר הקטלנית בתולדות צה"ל – נהרגו כל 73 הלוחמים ואנשי חיל האוויר שהיו על המסוקים. התאונה הובילה להקמת ארגון המחאה "ארבע אמהות" שפעל ליציאת צה"ל מלבנון.
בליל 27–28 בפברואר 1997 התרחש אירוע "ואדי זאוס" בו נתקל טנק מרכבה מגדוד 75 של חטיבה 7 במספר חוליות של כח עילית של חזבאללה שתקף את הטנק והמוצב במטרה להשמיד טנק ולחטוף מתוכו חיילים חיים או מתים. צוות הטנק פגע וחיסל מספר מחבלים במהלך ליל הקרב ולפנות בוקר נפגע מטיל שנורה מתוך הכפר הסמוך נבטייה. טען הטנק, סמל ליאור שבתאי נהרג במקום ומפקד הטנק נפצע.
ב-8 בספטמבר1997, בשעות הבוקר המוקדמות, ירו מחבלים אש מרגמות לעבר המוצב. אחת מן הפצצות נפלה בתוך המוצב וכתוצאה מכך, נפצע אנושות סגן אבי בוק, קצין פלחה"ן נח"ל. הוא טופל במקום אולם נפטר בדרך לבית החולים[4].
