הכינוי "מוזיקת מחתרת" הוא כינוי מושאל. בדומה למחתרת הפועלת נגד השלטון, מוזיקת מחתרת מנוגדת בדרך כלל למוזיקה הפופולרית, המכונה "מיינסטרים". אמני רוק שפעלו בברית המועצות, בהם ויקטור צוי, בוריס גרבנשצ'יקוב ולהקת קינו, אכן פעלו במשך שנים במחתרת.
גם שיטות ההפצה של מוזיקת מחתרת הן "מחתרתיות". במאה ה-20 להקות מוזיקת מחתרת נהגו להדפיס ולהפיץ מספר קטן של אלבומים, ומעריציהן התקשו להשיג אותן. הן גם נהגו להופיע במועדונים קטנים, "מחתרתיים", בהם CBGB בניו יורק[1]. מוזיקה זו גם לא הושמעה בתחנות רדיו; בארצות הברית נהגו להשמיע מוזיקת מחתרת רק בערוצי רדיו "מחתרתיים", כמו רדיו אוניברסיטאי[2].
המושג "מוזיקת מחתרת" איבד מקצת ממשקלו מתחילת שנות ה-2000, מכיוון שקיים מגוון רחב של סגנונות מוזיקה זמין באינטרנט, ואפשר אף לצפות בסרטונים של הופעות חיות במועדונים קטנים.
היסטוריה
ארצות הברית ובריטניה
המונח "מוזיקת מחתרת" שימש במהלך השנים לתיאור מגוון של סגנונות מוזיקליים ואמנותיים שפעלו בשוליים של תעשיית המוזיקה בארצות הברית ובריטניה, בהם מוזיקה פסיכדלית בשנות השישים, תרבות הנגד ואמנים היפים. פרנק זאפה הגדיר מוזיקת מחתרת באופן הבא: "מוזיקת המיינסטרים מגיעה אליך, אבל בשביל מוזיקת מחתרת אתה צריך לרדת"[3].
פרנק זאפה והוולווט אנדרגראונד נחשבים לחלוצי מוזיקת הרוק המחתרתית של שנות ה-60 בארצות הברית[4].
תרבות הרבטיקו ביוון הייתה מחתרתית במלוא מובן המילה[5]. משטרת יוון רדפה את המוזיקאים וסגרה את מועדוניהם, ותחנות הרדיו החרימו את מוזיקת הרבטיקו. מועדונים חדשים שנפתחו נשמרו בסוד. במלחמת העולם השנייה אומצה מוזיקת הרבטיקו על ידי פרטיזנים ולוחמי החופש היווניים, והפכה למוזיקת מחאה ולסמל השחרור היווני מעול הכובש הנאצי, ובזמן מלחמת האזרחים ביוון זוהתה כמוזיקה של הקומוניסטים. רק עם תום מלחמת האזרחים הפכה מוזיקת הרבטיקו למיינסטרים, ומאז היא מושמעת רבות בתחנות הרדיו והטלוויזיה.
ישראל
הרוק הישראלי החל להתפתח בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, באיחור של למעלה מעשור לאחר שהתפתח בארצות הברית ובבריטניה[6]. בראשיתו נחשב הרוק הישראלי לתת-תרבות והתקיים בעיקר בשוליים ובאנגלית. להקות ואמני הרוק שפעלו באותה תקופה לא קיבלו כמעט סיקור תקשורתי, וכונו "מוזיקת מחתרת", בהם בצלאל יונגרייז, האריות, הצ'רצ'ילים, השמנים והרזים (עם הסולן עוזי פוקס), הסגנונות, הבמה החשמלית (להקתו של הגיטריסט שלמה מזרחי), זהר השביעי (עם המתופף והמלחין זהר לוי), הכוכבים הכחולים (להקתו של גרי אקשטיין) והעכבישים (עם תיקי דיין).
רק לאחר שאריק איינשטיין ולהקת הצ'רצ'ילים הוציאו את האלבום "פוזי" בשנת 1969 (שנחשב בעיני רבים לאלבום הרוק העברי הראשון) חל שינוי בהתייחסות אל הרוק, והוא חדר למוזיקת המיינסטרים ואף ללהקות הצבאיות.
