מוהאג'ר
مهاجر

מידע בסיסי
ייעוד	כטב"ם מודיעין
ארץ ייצור	איראן איראן
יצרן	תעשיית קדס (QODS)
תקופת השירות	2012–הווה (כ־12 שנים)
משתמשים	איראן איראן סוריה סוריה חזבאללה חזבאללה סודאן סודאן ונצואלה ונצואלה[1][2]
גרסאות	1, 2, 3, 4
מאפיינים כלליים
משקל	85–174 ק"ג (בהתאם לגרסה)
ממדים
אורך	2.9–3.64 (בהתאם לגרסה)
מוטת כנפיים	5.3 מ' (מוהאג'ר 4)[3]
ביצועים
מהירות	120–220 קמ"ש (בהתאם לגרסה)
טווח	50–150 ק"מ
תקרת גובה	24 אלף רגל

מוהאג'ר (בפרסית: مهاجر שפירושו "נודד"), היא סדרת כטב"מים תוצרת משרד ההגנה האיראני. מוהאג'ר הוא כטב"ם מודיעין ותקיפה.^[4]

המוהאג'ר פותח במהלך מלחמת איראן–עיראק, בשנות ה-80, כאשר משמרות המהפכה רצו לקבל מודיעין על מהלכי הצבא העיראקי. ב-1981 הסתיים הפיתוח לאחר בניית ארבעה אבות-טיפוס. כבר במהלך הלחימה ביצע המוהאג'ר כ-619 גיחות והשיג תצלומי אוויר של קווי הכוחות העיראקים. בהמשך להצלחה זו, איראן המשיכה בפיתוח של המערכת ופתחה גרסאות מתקדמות יותר.

מוהאג'ר היה המל"ט הראשון של איראן שנכנס לייצור סדרתי והיה בשימוש במהלך מלחמת איראן–עיראק. כטב"מ זה היה ידוע בפשטות בשם "מוהאג'ר" עד שנות ה-90, הוא קיבל את הכינוי מוהאג'ר 1 כאשר פותחו גרסאות חדשות של מוהאג'ר. כטב"מ זה אינו בשירות יותר.

למוהאג'ר 1 היה גוף גלילי צר וכנפיים ישרות שהותקנו בחלק האחורי העליון של הגוף. היה לו מנוע יחיד (דגם לא ידוע). הוא היה באורך של כ-2.4 מטר ובעל מוטת כנפיים של כ-3 מטר.

המוהאג'ר 1 נשא מצלמת תמונות נייחות בודדת, ככל הנראה נושאת סרט צילום שפותח לאחר נחיתת המל"ט. בנוסף, איראן ניסתה לחמש אותו בשש רקטות RPG-7, שלוש מתחת לכל כנף.

הטווח של מוהאג'ר 1 אינו ידוע אולם ברור שהוא הוגבל מאוד על ידי מערכת הרדיו שלו (רדיו טיסנים פשוט) והיעדר מערכת טייס אוטומטי. אין פרטים על מהירותו, תקרת הטיסה או זמן השהיה שלו..

השימוש הראשון הידוע במוהאג'ר 1 היה במלחמת איראן–עיראק במבצע שחר 8 בשנת 1986. כטב"מי מוהאג'ר צילמו את הקווים העיראקיים. בעקבות ההצלחה השימוש בהם גבר והם השלימו 619 גיחות עד תום המלחמה, ובסך הכל צילמו 53,772 תצלומים.

בעקבות השימוש המוצלח במוהאג'ר 1, איראן החלה בשנות ה-90 בפיתוח מוהאג'ר 2. כטב"מ זה בנוי בעיקר מחומרים מרוכבים. אורכו 2.91 מטר ומוטת הכנפיים היא 3.8 מטר. הוא מופעל על ידי מנוע שני צילינדרים מסוג WAE-342 בהספק של 25 כ"ס.

למוהאג'ר 2 מערכת טייס אוטומטי, המסוגלת לשמור על מהירות אוויר, גובה ויציבות בטיסה. מערכת הטייס האוטומטי יכולה לשלוט במסלול המטוס באמצעות נקודות ציון (על ידי שימוש במערכת GPS), או שהיא יכולה להיות נשלטת בזמן אמת מתחנת בקרה קרקעית. בנוסף, יש לו מצלמה קבועה הפונה קדימה ומאפשרת למטיס לראות את מסלול הטיסה.

לצורכי צילום ומעקב יש למוהאג'ר 2 מצלמת סטילס או וידאו (צבע או מונוכרום), שיכולה להיות מותקנת בצורה קבועה כלפי מטה או על גימבל.

באב-טיפוס של מוהאג'ר 2 הותקנו שני משגרים של 12 רקטות RPG-7, אך דגם זה לא נכנס לייצור.

למוהאג'ר 2 טווח מקסימלי של 50 ק"מ ויכולת שהייה של שעה וחצי באוויר.

מוהאג'ר 2 משוגר ממעוט (קטפולטה) פנאומטי, הניתן להרכבה על משאית, על גלגלים או על ספינה. הוא מסוגל לנחות על מגלשים או לצנוח לקרקע על ידי מצנח.

ב-2014 הציגה איראן את המוהאג'ר 2N, שעיצובו החיצוני כמעט זהה למוהאג'ר 2, אך ביצועיו משופרים בהרבה: טווח של 150 ק"מ, זמן שהיה של 6 שעות ומהירות שיוט של 180 קמ"ש.

כמו למוהאג'ר 2, גם למוהאג'ר 2N יש שתי מצלמות: אחת מתחת לאף לניווט, והשנייה על גימבל מתחת לגוף למעקב.

ניתן להרכיב על מוהאג'ר 2N מגלשי נחיתה של מוהאג'ר 2, או גלגלים. הנחיתה היא על מגלשים או גלגלים או על ידי מצנח.

מוהאג'ר 3, הידוע גם בכינוי דורנה (Dorna), הוכרז ב-1999. הוא פותח במקביל למוהאג'ר 4 אך לא נכנס לשירות.

מוהאג'ר 3 יכל להיות מצויד בכן נחיתה קבוע, להמראה ממסלול, ויכל גם להיות משוגר בעזרת רקטת האצה (Jet-Assisted Take-Off - JATO) (אנ')

מוהאג'ר 3 הונע על ידי מנוע בוכנה לא מזוהה בהספק של 25 כ"ס (18.6 קילוואט).

למוהאג'ר 3 הייתה מצלמת סטילס והוא היה מסוגל לשלוח תמונות בזמן אמת. היה לו טווח של כ-100 ק"מ, זמן שהיה של 2-3 שעות, ומהירות שיוט של כ-180 קמ"ש.

מוהאג'ר 4 הוא כטב"מ טקטי איראני אשר תוכנן הן עבור הצבא האיראני והן עבור משמרות המהפכה האיסלמית. נכנס לשירות בסוף 1997 וככל הנראה נכנס לייצור המוני ב-1999. הוא ידוע גם בכינוי הודהוד (Hodhod). קיימת גם גרסה הנקראת שנין (Shahin).

למוהאג'ר 4 גוף מרובע וכנפיים טרפזיות נמוכות עם קצות כנפיים נטויות כלפי מעלה. הוא מונע על ידי העתק איראני של מנוע Limbach L550E (אנ') בהספק של 50 כוחות סוס, ארבעה צילינדרים ושתי פעימות. מדחף דו-להבי נמצא בזנב הכלי. מוהאג'ר 4 בנוי מחומרים מרוכבים, אורכו 3.64 מ' ומוטת כנפיו 5.3 מ'. עיצובו מודולרי, וניתן לנתק ולשלב מחדש רכיבים כגון גוף, כנפיים וזנב. מוהאג'ר 4 יכול לנחות באמצעות כן נחיתה או על ידי מצנח.

למוהאג'ר 4 מערכת הנחיה ובקרה מסוג Hyarat 3, הכוללת ניווט GPS לביצוע נתיב טיסה מתוכנת מראש, אך ניתן גם לעדכן את פרופיל המשימה בזמן הטיסה באמצעות קשר רדיו. למוהאג'ר 4 יש מצלמה קבועה הפונה קדימה המשמשת להטסה, מצלמה הפונה כלפי מטה עבור מדידות אוויריות או מצלמת וידאו מותקנת על גימבל למעקב.

טווח הטיסה הוא 150 ק"מ, גובה טיסה מרבי הוא 18,000 רגל וזמן טיסה מרבי הוא 7 שעות. משקל המראה מרבי של 175 ק"ג.

מוהאג'ר 4 ו-4B מופעלים על ידי צוות של שני מפעילים. מפעיל אחד שולט במצלמת המל"ט ובאנטנת הכיוון של תחנת הבקרה הקרקעית להעברת וידאו בזמן אמת. המפעיל השני שולט בטיסת המל"ט באמצעות תוכנה בשם FliteMap, שהיא תוכנת מדף אמריקאית.

מוהאג'ר 4 יכול להיות חמוש בשתי רקטות לא מונחות.^[5]

ב-7 בנובמבר 2004 הטיס חזבאללה כטב"מ מעל צפון ישראל למשך מספר דקות. הכטב"מ נכנס למרחב האווירי הישראלי, טס לזמן קצר מעל נהריה, פנה צפונה ונפל לים. כמה מקורות זיהו את המל"ט כמוהאג'ר 4. ישנם דיווחים שאיראן מכרה שמונה כטב"מים מסוג זה לחזבאללה.^[6]

כטב"מי מוהאג'ר 4 שימשו במלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה. ב-16 במאי 2015, חיל האוויר הטורקי הפיל מוהאג'ר 4 שנכנס למרחב האווירי של טורקיה.^[7]

מוהאג'ר 4B ידוע גם בשם סאדק (Sadiq) הוא שדרוג של Mohajer-4. אשר הוצג בסוף 2014. מוהאג'ר 4B הוא כטב"ם צילום היכול לשאת גם אמצעים למיפוי צבאי ואזרחי.^[8]

למוהאג'ר 4B יש תקרת טיסה של 15,000 רגל, מהירות מרבית כ-200 קמ"ש, זמן שהיה מרבי כ-6 שעות. משקלו כ-242 ק"ג ומוטת כנפיו כ-7 מטרים.

לפי הערכות, 36 כטב"מי מוהאג'ר 4B נבנו נכון לשנת 2015. כטב"מים מסוג זה היו בשימוש מעל סוריה. יש דיווחים שמוהאג'ר 4B הופל על ידי נושאת המטוסים USS Boxer (אנ') ב-18 ביולי 2019.

לא ידוע על כטב"מ בשם זה. ככל הנראה מוהאג'ר 4B הוא החמישי בסדרה.^[9]

סאדך-1 הוא מוהאג'ר 4B עם שני טילי כתף נגד מטוסים MANPADS (אנ') מותקנים על כנפיו. הוא שימש להטרדת מטוס קרב של הצי האמריקאי ב-2017.

ראה ערך מורחב מוהאג'ר 6

מוהאג'ר 6 (בפרסית: پهپاد مهاجر-6) הוא כטב"ם איראני לתצפית, הכוונה ותקיפה. הכטב"ם נושא חימוש מונחה. נכנס לייצור סדרתי בפברואר 2018. משקלו 600 קילוגרם, זמן שהייה באוויר של עד 12 שעות, טווח של 2,000 קילומטר וגובה טיסה מרבי של 18,000 רגל, אורכו 5.5 מטר ומוטת כנפיו 10 מטר. הכטב"ם ממריא ונוחת על גבי מסלול טיסה.

טרם פורסם מידע על דגמים אלה.

מוהאג'ר 10 הושק באוגוסט 2023. יש לו טווח מבצעי של 2,000 ק"מ, מהירות מרבית 210 קמ"ש, זמן שהיה של 24 שעות, והוא יכול לשאת מטען במשקל 300 ק"ג.^[10]

העיצוב החיצוני שלו מזכיר את הכטב"מ האמריקאי MQ-9 ריפר.

מוהאג'ר-10 מסוגל לשאת טילים, פצצות ורימונים, והוא מצויד במערכת לוחמה אלקטרונית ובמערכות תצפית ואיסוף. במהלך טקס ההשקה, שוגרה מהמל״ט פצצה מונחית מסוג Arman 1 ^[11] תוצרת איראן.^[12]

במהלך מלחמת האזרחים באפגניסטן בשנות ה-90, כטב"מי מוהאג'ר סיפקו מודיעין על המתרחש בשטח.

ב-2004 חזבאללה הטיס מוהאג'ר 4 מעל צפון ישראל למשך 5 דקות. הוא טס במהירות של 100 קשר ובגובה של 1,000 רגל ולאחר שחלף מעל העיר נהריה נפל בים. איראן מכרו 8 מוהאג'ר 4 לחזבאללה על פי פרסומים של העיתון א-שרק אל-אווסט.^[9]

ב-2010 ארצות הברית חשפה כי בוונצואלה קיים מפעל לייצור כטב"מים אשר תואר כ"מפעל איראני". בהמשך וונצואלה פרסמה כטב"ם בשם SANT Arpía הזהה למוהאג'ר 2 למעט העובדה שהוא כולל מגלשיים אשר גם מגינים על המצלמה, אמצעי שנעשה בו שימוש במוהאג'ר 4. ישנם הטוענים כי וונצואלה חתמה על חוזה על סך 28 מיליון דולר לייצור מוהאג'ר 2 על אף סנקציות האוסרות על יצוא אמל"ח מאיראן.^[13][14]

במאי 2015, חיל האוויר הטורקי דיווח כי יירט כטב"ם מוהאג'ר שחדר לשטח האווירה של טורקיה.^[15]

מדיה וקבצים בנושא מוהאג'ר בוויקישיתוף