מהפכות 1848 באימפריה האוסטרית

בריקדות בפראג במהלך האירועים המהפכניים.
מלחמה: אביב העמים
תאריכים	13 במרץ 1848 – נובמבר 1849 (כשנה)
מקום	האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית
עילה	מיתון כלכלי ומחסור במזון התקוממויות איכרים על זכויות קרקע עלייתם של רעיונות פוליטיים ליברלי, לאומית ושמאלנית
תוצאה	ניצחון מהפכת הנגד התפטרות פרדיננד הראשון ביטול הצמיתות ביטול הצנזורה
הצדדים הלוחמים מהפכנים האימפריה הגרמנית המדינה ההונגרית רפובליקת סן מרקו הממשלה הזמנית של מילאנו פולין 1919–1928 הוועד הלאומי הפולני רומנים בטרנסילבניה המועצה הרותנית העליונה הקונגרס הסלאבי של פראג המועצה הלאומית הסלובקית וויוודינה הסרבית האימפריה האוסטרית האימפריה האוסטרית ממלכת הונגריה ממלכת קרואטיה בוהמיה ממלכת בוהמיה ממלכת לומברדיה-ונציה ממלכת גליציה ולודומריה

המהפכות של 1848 באימפריה האוסטרית היו אוסף של מהפכות שהתרחשו באימפריה האוסטרית ממרץ 1848 עד נובמבר 1849. לחלק גדול מהפעילות המהפכנית היה אופי לאומני: האימפריה, שנשלטה מווינה, כללה גרמנים אתניים, הונגרים, סלובנים, פולנים, צ'כים, סלובקים, רותנים (אוקראינים), רומנים, קרואטים, ונציאנים וסרבים; כולם ניסו במהלך המהפכה להשיג אוטונומיה, עצמאות או אפילו הגמוניה על לאומים אחרים. התמונה הלאומנית הסתבכה עוד יותר על ידי האירועים הבו-זמניים במדינות גרמניה, אשר נעו לעבר אחדות לאומית גרמנית גדולה יותר.

מלבד הלאומנים הללו, זרמים ליברליים ואפילו זרמים סוציאליסטים התנגדו לשמרנות ארוכת השנים של האימפריה.

אירועי 1848 היו תוצר של מתחים חברתיים ופוליטיים גוברים לאחר קונגרס וינה ב-1815. במהלך תקופת "קדם מרץ", האימפריה האוסטרית השמרנית ממילא התרחקה עוד יותר מרעיונות עידן הנאורות, הגבילה את חופש העיתונות, הגבילה פעילויות אוניברסיטאות רבות ואסרה על 'קיום אחוות.

סכסוכים בין חייבים לנושים בייצור חקלאי וכן על זכויות שימוש בקרקע בחלקים מהונגריה הובילו לסכסוכים שהתפרצו מדי פעם לאלימות. סכסוכים מאוגנים על רקע דתי היו נפוצים באירופה שלפני 1848. המתח הגיע הן מתוך הקתוליות והן בין חברי זרמים שונים. סכסוכים אלו היו מעורבים לעיתים קרובות עם סכסוך עם המדינה. סכסוכים חשובים עבור המהפכנים היו סכסוכים מדינתיים כולל הכוחות המזוינים וגביית מיסים. כשהתקרבה שנת 1848, המהפכות שהאימפריה ריסקה כדי לשמור על קונצרט אירופה של השר השמרני הוותיק, קלמנס ונצל פון מטרניך, הותירו את האימפריה כמעט פושטת רגל וזקוקה תמידית לחיילים. ועדות גיוס הובילו לקטטות בין חיילים ואזרחים. כל זה הסעיר עוד יותר את האיכרים, שהתרעמו על חובותיהם הפיאודליים שנותרו.

למרות חוסר חופש העיתונות וההתאגדות, הייתה תרבות גרמנית ליברלית משגשגת בקרב סטודנטים ואלו שהתחנכו בבתי הספר היוזפינים או אוניברסיטאות בגרמניה. הם פרסמו עלונים ועיתונים הדנים בחינוך ובשפה; הונח הצורך ברפורמות ליברליות בסיסיות. הליברלים ממעמד הביניים הבינו וקיבלו במידה רבה שעבודת כפייה אינה יעילה, וכי על האימפריה לאמץ שיטת עבודה בשכר. השאלה הייתה איך להנהיג רפורמות כאלו.

המועדונים הליברלים הבולטים של אותה תקופה בווינה כללו את מועדון הקריאה המשפטית-פוליטית (נוסד ב-1842) ואת אגודת קונקורדיה (1840). הם, כמו התאחדות התעשיינים האוסטרית התחתית (1840) היו חלק מתרבות שביקרה את ממשלתו של מטרניך מבתי הקפה, הסלונים ואפילו הבמות של העיר, אך לפני 1848 דרישותיהם אפילו לא התרחבו לחוקה או לחופש ההתאספות, והותירו לבדם את הרפובליקניזם. הם רק דגלו בצנזורה רגועה, חופש דת, חירויות כלכליות, ומעל לכל, ממשל מוכשר יותר. הם התנגדו לריבונות עממית מוחלטת ולזכות בחירה אוניברסלית.^[1]

יותר משמאל הייתה אליטה אינטלקטואלית רדיקלית וענייה. הזדמנויות ההשכלה באוסטריה בשנות ה-40 עלו בהרבה על הזדמנויות התעסוקה של המשכילים.^[2]

בשנת 1845, כימשון תפוחי האדמה הגיעה לבלגיה מצפון אמריקה, ובכך החל את הרעב של שנות הארבעים. ^[3] כשהמחלה התפשטה במהירות באירופה, מקור הקלוריות העיקרי לאוכלוסייה הענייה הצטמצם ומחירי המזון זינקו. בשנת 1846 הייתה התקוממות של האצולה הפולנית בגליציה האוסטרית, שנכשלה רק כאשר איכרים, בתורם, קמו נגד האצילים. ^[4] המשבר הכלכלי של 1845–1847 התאפיין במיתון ובמחסור במזון ברחבי היבשת. בסוף פברואר 1848 פרצו הפגנות בפריז. בעקבות כך לואי פיליפ, מלך הצרפתים ויתר על כס המלכות, מה שגרם למרידות דומות ברחבי היבשת.

לאחר שהתפרסמו ידיעות על ניצחונות פברואר בפריז, פרצו התקוממויות ברחבי אירופה, כולל בווינה, שם דיאטה (הפרלמנט) של אוסטריה התחתית דרש במרץ את התפטרותו של הנסיך מטרניך, קנצלר המדינה השמרני ושר החוץ. ללא כוחות שהתגייסו להגנתו של מטרניך, ואף ללא תמיכה מפרדיננד הראשון, קיסר אוסטריה, הוא התפטר ב-13 במרץ.^[5] מטרניך ברח ללונדון,^[6] ופרדיננד מינה שרים חדשים, ליברלים למיניהם. עד נובמבר, האימפריה האוסטרית ראתה כמה ממשלות ליברליות קצרות מועד תחת חמישה שרים-נשיאי אוסטריה רצופים: הרוזן קולוראט (17 במרץ–4 באפריל), הרוזן פיקלמונט (4 באפריל–3 במאי), הברון פילרסדורף (3 במאי–8 ביולי), הברון דובלהוף-דייר (8 ביולי–18 ביולי) והברון ווסנברג (19 ביולי–20 בנובמבר).^[7]

הסדר הקבוע קרס במהירות בגלל חולשתם של צבאות אוסטריה. פילדמרשל יוזף רדצקי נכשל בדיכוי מורדים ונציאנים ומילאנים בלומברדיה-ונציה, ונאלץ, במקום זאת, להורות לכוחות הנותרים להתפנות.

הסכסוך החברתי והפוליטי כמו גם העוינות הבין ותוך דתית שככו לרגע, כאשר חלק גדול מהיבשת שמחו בניצחונות הליברלים. ארגונים פוליטיים המוניים ושיתוף הציבור בממשל הפכו להיות נפוצים.

עם זאת, שרים ליברליים לא הצליחו להקים סמכות מרכזית. ממשלות זמניות בוונציה ובמילאנו הביעו במהירות רצון להיות חלק מקונפדרציה איטלקית של מדינות; אבל עבור הממשלה הוונציאנית זה נמשך רק חמישה ימים, בעקבות שביתת הנשק ב-1848 בין אוסטריה לפיימונטה. ממשלה הונגרית חדשה בפשט הודיעה על כוונותיה להתנתק מהאימפריה ולבחור בפרדיננד למלך, ועדה לאומית פולנית הכריזה על כך לגבי ממלכת גליציה ולודומריה.

הניצחון של מפלגת השינוי נתפס כהזדמנות למעמדות נמוכים לחדש סכסוכים ישנים בכעס ובאנרגיה רבה יותר. מספר חרמות מס וניסיונות רצח של גובי מס התרחשו בווינה. תקיפות נגד חיילים הפכו לנפוצות, כולל נגד חייליו של רדצקי שנסוגו ממילאנו. הארכיבישוף של וינה נאלץ לברוח, ובגראץ נהרס מנזר הישועים.

דרישות הלאומיות וסתירותיה התבררו כאשר ממשלות לאומיות חדשות החלו להכריז על כוח ואחדות. קרלו אלברטו מסרדיניה, מלך פיימונטה-סבויה, יזם מלחמה לאומנית ב-23 במרץ במחוזות הצפוניים של איטליה המוחזקת על ידי אוסטריה, שתכלה את תשומת הלב של חצי האי כולו. התנועה הלאומנית הגרמנית התמודדה עם השאלה האם יש לכלול את אוסטריה במדינה הגרמנית המאוחדת או לא, מחלוקת שפילגה את האספה הלאומית של פרנקפורט. השרים הליברלים בווינה היו מוכנים לאפשר בחירות לאספה הלאומית הגרמנית בחלק מארצות הבסבורג, אך לא נקבע אילו שטחים הבסבורגיים ישתתפו בהם. היה ברור שהונגריה וגליציה הן לא גרמניות; לאומנים גרמנים (ששלטו בדיאטה הבוהמית^[8]) חשו שאדמות הכתר הישנות שייכות בצדק למדינה גרמנית מאוחדת, למרות העובדה שרוב תושבי בוהמיה ומוראביה דיברו צ'כית - שפה סלבית. לאומנים צ'כיים ראו את השפה הרבה יותר משמעותית, וקראו להחרים את הבחירות לפרלמנט של פרנקפורט בבוהמיה, מוראביה ושלזיה האוסטרית השכנה (גם היא דוברת צ'כית בחלקה). המתיחות בפראג בין לאומנים גרמנים וצ'כיים גדלה במהירות בין אפריל למאי. לאחר ביטול הצמיתות ב-17 באפריל, הוקמה בגליציה המועצה הרותנית העליונה כדי לקדם את איחוד הארצות האתניות של אוקראינה בגליציה המזרחית, טרנסקרפטיה ובוקובינה במחוז אחד. המחלקה לשפה האוקראינית נפתחה באוניברסיטת לבוב, והעיתון האוקראיני הראשון Zoria Halytska החל להתפרסם בלבוב ב-15 במאי 1848. ב-1 ביולי בוטלה הצמיתות גם בבוקובינה.

בתחילת הקיץ, משטרים שמרניים הופלו, חירויות חדשות (כולל חופש העיתונות וחופש ההתאגדות) הונהגו וטענות לאומניות מרובות הושמעו. פרלמנטים חדשים ערכו במהירות בחירות עם זכות בחירה רחבה ליצירת אספות מכוננות, שיכתבו חוקות חדשות. הבחירות שנערכו הביאו לתוצאות בלתי צפויות. הבוחרים החדשים, נאיביים ומבולבלים מכוחם הפוליטי החדש, בחרו בדרך כלל נציגים שמרנים או ליברליים מתונים. הרדיקלים, אלו שתמכו בזכות הבחירה הרחבה ביותר, הפסידו במסגרת השיטה שבה דגלו כי הם לא היו האנשים המשפיעים והאמידים המקומיים. התוצאות המעורבות הובילו לעימותים דומים למרד "ימי יוני" בפריז. בנוסף, על האספות הללו הוטלה המשימה הבלתי אפשרית של הן ניהול הצרכים של תושבי המדינה והן לקבוע מהי אותה מדינה פיזית בו-זמנית. האספה המכוננת האוסטרית חולקה לסיעה צ'כית, סיעה גרמנית וסיעה פולנית, ובתוך כל סיעה היה ספקטרום השמאל-ימין הפוליטי. מחוץ לאספה, עצומות, עיתונים, הפגנות המוניות ומועדונים פוליטיים הפעילו לחץ על ממשלותיהם החדשות ולעיתים קרובות ביטאו באלימות רבים מהוויכוחים שהתרחשו בתוך האספה עצמה.

הצ'כים ערכו קונגרס פאן-סלבי בפראג בין 2 ביוני ל-12 ביוני 1848. הוא היה מורכב בעיקר מאוסטרוסלבים שרצו חופש גדול יותר בתוך האימפריה, אבל מעמדם כאיכרים ופרולטרים מוקפים במעמד ביניים גרמני גזר את גורלם באוטונומיה. הם גם לא אהבו את הסיכוי לסיפוח בוהמיה לאימפריה גרמנית.

המורדים הפסידו במהירות בקרבות רחוב לכוחותיו של הקיסר פרדיננד בראשות הגנרל רדצקי, מה שגרם לכמה שרי ממשלה ליברליים להתפטר במחאה. פרדיננד, שהוחזר כעת לשלטון בווינה, מינה שרים שמרנים במקומם. פעולות אלו היו מכה לא מבוטלת למהפכנים, ועד אוגוסט הייתה רוב צפון איטליה בשליטתו של רדצקי.

בבוהמיה, מנהיגי התנועות הלאומניות הגרמניות והצ'כיות היו שניהם מונרכיסטים חוקתיים, נאמנים לקיסר ההבסבורגי. ימים ספורים בלבד לאחר שהקיסר כבש מחדש את צפון איטליה, נקט אלפרד הראשון, נסיך וינדיש-גרץ, צעדים פרובוקטיביים בפראג כדי לעורר קרבות רחוב. לאחר שהבריקדות עלו, הוא הוביל את כוחות הבסבורג למחוץ את המורדים. לאחר שהחזיר את העיר, הוא הטיל חוק צבאי, הורה לפזר את הוועד הלאומי של פראג ושלח צירים של הקונגרס ה"פאן-סלבי" הביתה. אירועים אלה זכו לתשואות על ידי לאומנים גרמנים, שלא הצליחו להבין שהצבא ההבסבורגי ירסק גם את התנועה הלאומית שלהם.

לאחר מכן פנתה תשומת הלב להונגריה. המלחמה בהונגריה שוב איימה על השלטון הקיסרי והניעה את הקיסר פרדיננד וחצרו לברוח שוב מווינה. הרדיקלים הווינאים בירכו על הגעתם של חיילים הונגרים ככוח היחיד שיכול להתייצב נגד בית המלוכה והממשלה. הרדיקלים השתלטו על העיר לפרק זמן קצר בלבד. וינדיש-גרץ הוביל חיילים מפרוסיה להביס במהירות את המורדים. וינדיש-גרץ החזיר את הסמכות הקיסרית לעיר. הכיבוש מחדש של וינה נתפס כתבוסה על הלאומיות הגרמנית. בשלב זה, פרדיננד הראשון כינה את פליקס, נסיך שוורצנברג לראש הממשלה. שוורצנברג, מדינאי מושלם, שכנע את פרדיננד חלש הנפש לוותר על כס המלוכה לאחיינו בן ה-18, פרנץ יוזף. חברי הפרלמנט המשיכו להתווכח, אך לא היו להם סמכות לגבי מדיניות המדינה.

גם המהפכה הצ'כית וגם המהפכה האיטלקית הובסו על ידי ההבסבורגים. פראג הייתה הניצחון הראשון של מהפכה נגדית באימפריה האוסטרית.

לומברדיה-ונציה הוחזרה במהירות לשלטון אוסטרי ביבשת, אפילו בגלל שהתמיכה העממית במהפכה נעלמה: אידיאלים מהפכניים הוגבלו לעיתים קרובות לחלק ממעמד הביניים והמעמדות העליונים, שלא הצליחו גם להשיג "לבבות ונפשות" של המעמדות הנמוכים וגם לשכנע את האוכלוסייה בלאומיות האיטלקית. רוב המעמדות הנמוכים אכן היו אדישים למדי, ולמעשה רוב החיילים הלומברדים והוונציאנים נשארו נאמנים.^[9] התמיכה הרווחת היחידה במהפכה הייתה בערים מילאנו וונציה, כאשר הרפובליקה של סן מרקו נותרה במצור עד 28 באוגוסט 1849.

הדיאטה ההונגרית התכנסה מחדש בשנת 1825 כדי לטפל בצרכים פיננסיים. בדיאטה קמה מפלגה ליברלית. המפלגה התמקדה בפרנסת האיכרים בדרכים סמליות בעיקר בגלל חוסר יכולתם להבין את צורכי הפועלים. לאיוש קושוט התגלה כמנהיג המעמד התחתון בדיאטה.

בשנת 1848 הגיעו ידיעות על פרוץ המהפכה בפריז כאשר קבינט לאומי חדש תפס את השלטון תחת קושוט, והדיאטה אישרה חבילת רפורמה גורפת, המכונה "חוקי אפריל" (גם "חוקי מרץ"), ששינתה כמעט כל היבט של החיים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים של הונגריה: (חוקי אפריל מבוססים על 12 הנקודות:

• חופש העיתונות (ביטול הצנזורה ומשרדי הצנזורה)
• משרדי שרים בבודה ובפשט (במקום מינוי מלכותי פשוט של שרים, כל השרים והממשלה צריכים להיבחר ולהיות מודחים על ידי הפרלמנט)
• מושב פרלמנטרי שנתי בפשט (במקום הפגישות האד-הוק הנדירות שכונסו על ידי המלך)
• שוויון אזרחי ודתי בפני החוק (ביטול חוקים נפרדים לפשוטי העם והאצולה, ביטול הפריבילגיות המשפטיות של האצולה. חופש דת מלא במקום סובלנות מתונה: ביטול דת המדינה (קתולית)
• משמר לאומי (הקמת המשמר הלאומי ההונגרי שלהם, אשר פעל כמו כוח משטרה כדי לשמור על החוק והסדר במהלך המעבר של המערכת, ובכך לשמר את מוסר המהפכה)
• חלק משותף בנטל המס (ביטול הפטור ממס של האצולה, ביטול המכס ופטור האצולה ממכס)
• ביטול socage (ביטול הפיאודליזם וביטול צמיתות האיכרים והחובות שלהם)
• חבר מושבעים וייצוג על בסיס שוויוני (פשוטי העם יכולים להיבחר כמושבעים בבתי המשפט, כל האנשים יכולים להיות פקידים אפילו ברמות הגבוהות ביותר של המינהל הציבורי והשיפוט, אם יש להם את ההשכלה שנקבעה)
• בנק לאומי
• הצבא יישבע לתמוך בחוקה, את החיילים שלנו לא צריך לשלוח לחו"ל, וחיילים זרים צריכים לעזוב את ארצנו
• שחרור אסירים פוליטיים
• איחוד עם טרנסילבניה^[10]

דרישות אלו לא היו קלות עבור החצר הקיסרית לקבל, אולם מעמדה החלש סיפק לה רק מעט ברירה. אחת המשימות הראשונות של הדיאטה הייתה ביטול הצמיתות, שהוכרזה ב-18 במרץ 1848.

ממשלת הונגריה קבעה מגבלות על הפעילות הפוליטית של התנועה הלאומית הקרואטית והרומנית כאחד. לקרואטים ולרומנים היו רצונות משלהם לשלטון עצמי ולא ראו תועלת בהחלפת ממשל מרכזי אחד באחר. התפתחו עימותים חמושים בין ההונגרים והקרואטים, הרומנים, הסרבים, לאורך גבול אחד וסלובקים לאורך הגבול השני. בחלק מהמקרים זה היה המשך והסלמה של המתחים הקודמים, כמו קורבנות יולי 1845 בקרואטיה.

ממלכת קרואטיה ההבסבורגית וממלכת סלאבוניה ניתקו את היחסים עם הממשלה ההונגרית החדשה בפשט והתמסרו לקיסרות. השמרן יוסיפ ילאצ'יץ', שמונה לבאן החדש של קרואטיה-סלאבוניה במרץ על ידי החצר הקיסרית, הודח מתפקידו על ידי ממשלת הונגריה המלוכנית החוקתית. הוא סירב לוותר על סמכותו בשם המלך. לפיכך, היו בהונגריה שתי ממשלות שהוציאו צווים סותרים בשמו של פרדיננד פון הבסבורג.^[11]

מודעים לכך שהם בדרך למלחמת אזרחים באמצע 1848, ניסו שרי ממשלת הונגריה להשיג תמיכה הבסבורגית נגד ילאצ'יץ' על ידי הצעה לשלוח חיילים לצפון איטליה. בנוסף, הם ניסו להשלים עם ילאצ'יץ' עצמו, אך הוא התעקש על ריכוז מחדש של הסמכות ההבסבורגית כתנאי מוקדם לכל שיחות. עד סוף אוגוסט, הממשלה הקיסרית בווינה הורתה רשמית לממשלת הונגריה בפשט לסיים את התוכניות לצבא הונגרי. לאחר מכן נקט ילאצ'יץ' בפעולה צבאית נגד ממשלת הונגריה ללא כל הוראה רשמית.

האספה הלאומית של הסרבים באימפריה האוסטרית נערכה בין 1 ל-3 במאי 1848 בסרמסקי קרלובצי, במהלכה הכריזו הסרבים על כתר הבסבורג האוטונומי של וויבודינה הסרבית. המלחמה החלה, והובילה לעימותים ככאלה בסרבובראן, שם ב-14 ביולי 1848, החל המצור הראשון על העיר על ידי כוחות הונגריה תחת הברון פולופ ברכטולד. הצבא נאלץ לסגת עקב הגנה סרבית חזקה. עם מלחמה שמתחוללת בשלוש חזיתות (נגד רומנים וסרבים בבאנאט ובבאצ'קה, ורומנים בטרנסילבניה), הרדיקלים ההונגרים בפשט ראו בכך הזדמנות. הפרלמנט עשה הנחות לרדיקלים בספטמבר במקום לתת לאירועים להתפרץ לעימותים אלימים. זמן קצר לאחר מכן, הנתק האחרון בין וינה לפשט התרחשה כאשר פילדמרשל הרוזן פרנץ פיליפ פון למברג קיבל שליטה על כל הצבאות בהונגריה (כולל זה של ילאצ'יץ'). בתגובה להתקפה על למברג שהותקף עם הגעתו להונגריה כמה ימים לאחר מכן, הורה בית המשפט הקיסרי לפזר את הפרלמנט והממשלה ההונגרית. ילאצ'יץ' מונה לתפוס את מקומו של למברג. מלחמה בין אוסטריה להונגריה החלה רשמית.

המלחמה הובילה למשבר אוקטובר בווינה, כאשר מורדים תקפו חיל מצב בדרכו להונגריה כדי לתמוך בכוחות הקרואטים בפיקודו של ילאצ'יץ'.

לאחר שווינה נכבשה מחדש על ידי הכוחות הקיסריים, נשלחו הגנרל וינדיש-גרץ ו-70,000 חיילים להונגריה כדי למחוץ את המהפכה ההונגרית ועם התקדמותם פינתה ממשלת הונגריה את פשט. אולם הצבא האוסטרי נאלץ לסגת לאחר תבוסות קשות במסע האביב של הצבא ההונגרי ממרץ עד מאי 1849. במקום לרדוף אחרי הצבא האוסטרי, עצרו ההונגרים כדי להשתלט מחדש על מבצר בודה והכינו הגנות. ביוני 1849 נכנסו חיילים רוסים ואוסטרים להונגריה, כשהם עולים בהרבה על הצבא ההונגרי. קושוט התפטר ב-11 באוגוסט 1849 לטובת ארתור גרגיי, שלדעתו היה הגנרל היחיד שהיה מסוגל להציל את האומה. אולם במאי 1849 התחייב הצאר ניקולאי הראשון להכפיל את מאמציו נגד ממשלת הונגריה. הוא והקיסר פרנץ יוזף החלו לאסוף מחדש ולחמש מחדש צבא שיהיה תחת פיקודו של אנטון פוגל, הפלדמרשל-לויטננט האוסטרי. הצאר התכונן גם לשלוח 30,000 חיילים רוסים בחזרה מעל הרי הקרפטים המזרחיים מפולין.

ב-13 באוגוסט, לאחר כמה תבוסות מרות במצב חסר סיכוי, חתם גורלי על כניעה בווילאגוס (כיום Şiria, רומניה) לידי הרוסים, שהעבירו את הצבא לידי האוסטרים.^[12]

המרד הסלובקי היה התקוממות של סלובקים נגד שליטה מגיארית (כלומר הונגרית אתנית) בחלקים המערביים ^[13] של הונגריה עילית ( מערב סלובקיה של היום), במסגרת מהפכת 1848/49 במלוכה ההבסבורגית. זה נמשך מספטמבר 1848 עד נובמבר 1849. בתקופה זו הקימו פטריוטים סלובקים את המועצה הלאומית הסלובקית כייצוגם הפוליטי ויחידות צבאיות המכונה חיל המתנדבים הסלובקי. הדרישות הפוליטיות, החברתיות והלאומיות של התנועה הסלובקית הוכרזו במסמך שכותרתו "דרישות האומה הסלובקית" מאפריל 1848.

המהפכה הסרבית של 1848 הייתה התקוממות של סרבים שחיו בדלווידק נגד השליטה המגיארית. רוב הסרבים שם צידדו באוסטרים. עם זאת, היו גם כמה חריגים, למשל גנרל יאנוס דמיאניץ' מצבא המהפכה ההונגרית.

תנועות מהפכניות של 1849 עמדו בפני אתגר נוסף: לעבוד יחד כדי להביס אויב משותף. בעבר, הזהות הלאומית אפשרה לכוחות הבסבורגים לכבוש ממשלות מהפכניות על ידי הפרדתן אחת מהשנייה. יוזמות דמוקרטיות חדשות באיטליה באביב 1848 הוביל לסכסוך מחודש עם כוחות אוסטריים במחוזות לומברדיה וונציה. ביום השנה הראשון לבריקדות הראשונות בווינה, הסכימו הדמוקרטים הגרמנים והצ'כיים בבוהמיה לשים את העוינות ההדדית בצד ולעבוד יחד על תכנון מהפכני. ההונגרים התמודדו עם האתגר הגדול ביותר של התגברות על הדיוויזיות של השנה הקודמת, שכן הלחימה שם הייתה הקשה ביותר. למרות זאת, ממשלת הונגריה שכרה מפקד חדש וניסתה להתאחד עם הדמוקרט הרומני אברם ינקו, אשר היה ידוע בשם Crăişorul Munţilor ("נסיך ההרים"). עם זאת, הפילוג וחוסר האמון היו חמורים מדי.

שלושה ימים לאחר תחילת הלחימה באיטליה, קרלו אלברטו, מלך סרדיניה ויתר על כס המלוכה של פיימונטה-סבויה, ובעצם סיים את החזרה של פיימונטה למלחמה. סכסוכים צבאיים מחודשים עלו לאימפריה במעט שנותר מכספה. אתגר נוסף לסמכות ההבסבורגית הגיע מגרמניה והשאלה של "גרמניה הגדולה" (גרמניה המאוחדת בראשות אוסטריה) או "גרמניה הקטנה" (גרמניה המאוחדת בראשות פרוסיה). האספה הלאומית של פרנקפורט הציעה חוקה עם פרידריך וילהלם מפרוסיה כמלך של גרמניה הפדרלית המאוחדת המורכבת מארצות 'גרמניות' בלבד. זה היה מוביל לכך שהיחסים בין אוסטריה והונגריה (כאזור 'לא גרמני') יצטמצמו לאיחוד אישי תחת ההבסבורגים, ולא למדינה מאוחדת, הסדר בלתי מקובל הן עבור הבסבורגים והן עבור הליברלים האוסטרו-גרמניים באוסטריה. בסופו של דבר סירב פרידריך וילהלם לקבל את החוקה שנכתבה על ידי האספה. שוורצנברג פיזר את הפרלמנט ההונגרי ב-1849, וכפה חוקה משלו שלא העניקה דבר לתנועה הליברלית. הוא מינה את אלכסנדר פון באך לשר לענייני פנים, פיקח על יצירת שיטת באך, אשר ביטלה התנגדות פוליטית והכילה ליברלים בתוך אוסטריה והחזירה במהירות את הסטטוס קוו. לאחר גירושו של לאיוש קושוט, מנהיג הונגרי לאומני, התמודד שוורצנברג מול התקוממויות מצד הונגרים. כשהוא משחק על המסורת הרוסית ארוכת השנים של השמרנות, הוא שכנע את הצאר ניקולאי הראשון לשלוח כוחות רוסים פנימה. הצבא הרוסי השמיד במהירות את המרד, ואילץ את ההונגרים לחזור לשליטת אוסטריה. תוך פחות משלוש שנים החזיר שוורצנברג את היציבות והשליטה לאוסטריה. עם זאת, שוורצנברג לקה בשבץ מוחי ב-1852, וממשיכיו לא הצליחו לשמור על השליטה ששוורצנברג שמר כל כך בהצלחה.

מדיה וקבצים בנושא מהפכות 1848 באימפריה האוסטרית בוויקישיתוף