המניע הרשמי לפעולה היה סדרת מעשי רצח ואלימות שביצעו מסתננים, ששיאם ברצח של תושב ישראלי ברחובות. הרצח זעזע את המדינה בשל העובדה שהוא בוצע במרכז הארץ, כ־45 קילומטרים מגבול הרצועה. בקרב חברי הממשלה הייתה תמימות דעים לגבי הצורך בתגובה.
הפעולה בוצעה על ידי כוחות מגדוד הצנחנים בפיקודו של אריאל שרון. הפעולה התבצעה על פי הפקודה, אלא שבפועל התרחבה הרבה יותר. המצרים מנו 37 הרוגים ו־31 פצועים. לצה"ל היו שמונה הרוגים ושלושה־עשר פצועים. זו הייתה פעולת התגמול הגדולה הראשונה, ואחת הראשונות שהופנתה במפורש נגד חיילים. בניגוד לפעולות לפניה, פעולה זו פורסמה ברבים והיה ידוע איזו יחידה ביצעה אותה (אם כי צמרת צה"ל ניסתה למנוע את פרסום מספר ההרוגים).[1][2]
בפברואר 1955 גברה פעילות המודיעין המצרי באזור הרצועה. ב-23 בפברואר פעלה חוליה מצרית בעומק ישראל, חדרה למתקן ממשלתי ליד ראשון-לציון ולקחה משם מסמכים מסווגים. אנשי החוליה נתקלו ברוכב אופניים ליד רחובות והרגו אותו. בדרכה חזרה נתקלה החוליה בסיור של צה"ל, ואחד מאנשיה נהרג. בה בעת נמצאו על גופו של חייל מצרי, שנהרג בפעולה אחרת, דו"חות המודיעין שנאספו ברחבי הנגב על תנועת כלי רכב ישראליים. הייתה זו ראייה כפולה לפעילות המודיעין המצרי בתוך מדינת ישראל. שני האירועים האלה, אשר הותירו משקע כבד בציבור הישראלי, היו הסיבות המידיות למבצע. שר הביטחון, דוד בן-גוריון, והרמטכ"ל, משה דיין, החליטו לחדור למחנה צבאי ליד עזה, לפוצץ אותו ואת מכון המים ותחנת הרכבת שלידו. המבצע כלל הצבת מארבים וחיסול תגבורות מצריות. הייתה זאת פעולה מורכבת עם מספר יעדים שתוכננה על ידי אריק שרון, אהרן דוידי ומפקדי הפלוגות. גדוד 890 של הצנחנים, בפיקודו של שרון, התמחה בפעולות פשיטה וחדירה לשטחי אויב. ב-27 בפברואר 1955 קיבל הגדוד פקודת התראה לפשיטה על מספר יעדים ברצועת עזה.
מטרת הפעולה
בפקודת המבצע, שכונה "חץ שחור", הופיע ארבע משימות:
המגמה: להגיב על פעולות הרצח והמודיעין שבסיסן ברצועה.
המטרה: לחדור למחנה צבאי ליד עזה, ולחבל במתקניו וכן לפוצץ את מכון המים ואת תחנת הרכבת.
לפגוע בחיילי אויב, אם הם מפריעים למשימה.
אין להשאיר נפגעים בשטח.
הכוחות שהשתתפו
כוח א' היה בפיקודו של סעדיה אלקיים (סופפו), עם כוחות משנה בפיקודם של הלל, עוזי עילם וטיבי שפירא. הכוח הורכב מלוחמי קורס מ"כים של פלוגה א', שהיו בעיקר בני משקים וקיבוצים, ואנשיה היו מיועדים לעבור קורס קצינים ולאייש את שלד הפיקוד של הצנחנים בעתיד. תפקיד הכוח היה לכבוש את המחנה, להרוס את המבנים ולחבל במתקני מכון המים שלידו.
כוח ב' היה כוח עתודה בפיקוד משה ינוקא, ותפקידו לאבטח את אזור החדירה לתוך המוצבים המצרים כדי למנוע הפתעות מן העורף.
כוח ג' בפיקוד שמעון כהנר (קצ'ה) כלל את מחלקת הסיור של הגדוד. תפקידה היה לחסום את כביש עזה-רפיח ולהשמיד כל תגבורת מצרית שתנסה להגיע למקום הפעולה מדרום. את הכח סגר דני מט שהצטרף לכח החסימה אך לא פיקד עליו. (כך ע"פ ספרו של קצ'ה "להיות אחד מרבים")
כוח ד', בפיקוד מוטה גור כלל את לוחמי פלוגה ד'. הכוח חולק ל-3 כוחות משנה, בפיקודם של לוי חופש, דן ליף (ליפשיץ) ועמוס רודנר. תפקיד הכוח היה לכבוש את תחנת הרכבת והמחנה שלידה.
כוח ה' היה בפיקודו של אברהם חלווה, רס"פ פלוגה ד'. תפקיד הכוח היה להקים חסימה צפונית, ולהשמיד כל תגבורת מצרית שתנסה להגיע למקום הפעולה מצפון, וכן לשמש עתודה למקרה הסתבכות. מחלקת ההדרכה במטכ"ל (מה"ד) צרפה למבצע את הקצינים מיכאל קרטן ודוד אלעזר (דדו).
היעדים
בפקודת ההתראה שניתנה לגדוד הצנחנים לקראת פעולת הגמול העתידה צוינו מתקנים ביטחוניים מצריים חשובים ובבסיסי מסתננים.
מחנה הצבא
מחנה חיל המצב המצרי שעל-יד תחנת הרכבת של העיר עזה – מחנה קטן שאורכו 150 מטר ורוחבו 50 מטר, השוכן כקילומטר צפונית לעזה, ממערב לכביש שחיבר בשעתו את עזה עם אשקלון. בתצלומי אוויר שנמסרו למפקדת הגדוד נראו במחנה מספר צריפים, סככת מכונות, בסמוך לה מבנה דמוי מחסן וכן מספר אוהלים, רובם בחלקו הצפוני של המחנה. מסביב למחנה נמשכה גדר-תיל. הידיעות מסרו כי המחנה מואר בשעות הלילה.
מכון המים של עזה, פברואר 1955
מכון המים
מכון המים של העיר ניצב בעברו המזרחי של המחנה, סיפק מים למחנות הצבא וליישובים בסביבה ועל-פי הידיעות המוקדמות אף הוא מגודר. בתחומו נראו שלושה מבני אבן, כמה אוהלי סיירים וצריף. ממזרח למכון המים השתרע בית הקברות הצבאי הבריטי בעזה ומצפון לו היה נטוע פרדס גדול למדי.
תחנת הרכבת
תחנת הרכבת של עזה נמצאה דרומית מערבית למחנה, בתוך משולש של מסילות ברזל. במרכז המשולש נראו מבנים רבים וצפופים: מחסנים, בנייני אבן וצריפים.
המחנה, מכון המים ותחנת הרכבת נמצאו כולם באזור שמצפון לשטח הבנוי של עזה. מדרומו וממערבו של אזור היעדים השתרעו פרבריה הקיצוניים של עזה הבנויים בצפיפות רבה. לעומת זאת, צידם הצפוני של היעדים היה דליל במבנים והגישה דרכו למחנה הייתה, יחסית, חופשית ממכשולים. ממזרח, במישור שבין היעדים ובין גבול ישראל התנשאו גבעות נמוכות, דיונות חול קטנות. על אלה, במקביל לגבול נמשך קו המוצבים המצרי, ברווחים של כמה מאות מטרים בין מוצב למוצב.
הכוח המצרי
במחנה המצרי ישב על-פי הערכות כוח של החטיבה הפלסטינית בן שתי כיתות עד מחלקה. יחידותיה השונות ישבו בקו המוצבים בגזרה הצפונית של רצועת עזה. מפקדתה ישבה בח'אן יונס כשהיא מתוגברת על ידי פלוגה מ"חיל-הגמלים". חלק מפלוגה זו אייש מוצבים מול יד-מרדכי וזיקים, בקו הצפוני של הרצועה, וחלק שמר על המתקנים בתחנת הרכבת ובמכון המים. במוצבים שלאורך הגבול החזיקו כוחות בעוצמה מחלקתית, ובכל מוצב היה מקלע בינוני (מק"ב). בחמישה מוצבים שבגזרת הפשיטה, ממול לכפר עזה, החזיקו המצרים, לפי המידע שהיה בידי הגדוד, כוחות בעוצמה של שתי מחלקות, ארבע כיתות, שלושה מק"בים ותשעה מקלעים קלים.
ברווחים שבין המוצבים נהגו לסייר פטרולים קטנים, בזמנים לא קבועים. ידיעות נוספות מסרו, כי בעזה מוצבת פלוגה מן הגדוד השמיני, האחראי לגזרה הדרומית של הרצועה (מכיסופים דרומה). מיקומה של הפלוגה לא היה ברור ולא מן הנמנע כי חלק ממנה נמצא בגזרת הפעולה. כוחות ניכרים של צבא מצרים נמצאו רק בדרום הרצועה, בין נוסיראת ורפיח.
הפשיטה והמודיעין
מפת תנאי השטח
גדוד 890 פתח באיסוף נתוני מודיעין על היעדים השונים, אך היה מוגבל משני טעמים: ראשית, מועד ביצוע המשימה לא היה ידוע: אי אפשר היה לתכנן את איסוף המידע באופן שהידיעות על כל יעד תהיינה עדכניות שעה שתתקבל פקודת המבצע. היה ברור, כי כאשר ייקבע היעד לפשיטה, יהיה צורך להשלים ולעדכן את הידיעות עליו, ממש בשעות האחרונות. שנית, נאסר על הגדוד לבצע סיורים מוקדמים בשטח, מחשש שיתגלו. הגבלות אלה אילצו את מפקדת הגדוד להסתפק, לפי שעה, באיסוף נתוני מודיעין כלליים על היעדים, מתוך המקורות שהיו לרשותה. ידיעות על השטח, שהיו למפקדי גדוד הצנחנים מפעולות וסיורים קודמים בגזרה, תצלומי אוויר – לאו דווקא מעודכנים – ומפות. ממחנה חיל המצב שליד תחנת הרכבת היה תרשים שנעשה עוד בימי הבריטים בשנת 1947.
המלצת המודיעין לבצע את הפריצה למחנה מצפון, הצד הדליל ביותר במבני מגורים, אושרה על דעת המג"ד. שיקול נוסף היה שהתקרבות למחנה מצפון בשטח פתוח יחסית, יאפשר הבחנה טובה בתוואי קרקע בולטים ויקל על ההתמצאות בחשכה. הצדדים האחרים נפסלו: הצד המזרחי – בית העלמין הצבאי הכביד על ההתקרבות, ומשום שלא היה רצוי לתקוף את מכון המים, הנמצא בצד זה, לפני תקיפת המחנה. הצד הדרומי והמערבי – בנויים בצפיפות והיוו את כיווני הגישה הסבירים של תגבורת מצרית אפשרית.
שיקולים אלה של כיוון הגישה הצביעו על הפרדס שמצפון למחנה כמתאים לעמדת הערכות ובסיס קדמי לכוחות המסתערים, וכן לעמדת פיקוד קדמית, וזאת הודות להיותו תוואי בולט הנוח לזיהוי, שטח סגור שמעניק מסתור, שבו גם מבני אבן המעניקים מחסה. תכונותיו אלה של הפרדס התאימו גם לצורכי התכנסות טובה לאחר ביצוע המשימה, וגם נקודת איסוף פצועים.
הערכת המודיעין הייתה כי הכוח במחנה מוערך בשתי מחלקות, אך סביר להניח כי רק חלק קטן ממנו – בעיקר השומרים – יספיק להיכנס לפעולה. רוב האנשים בוודאי יהיו שקועים בשינה, וחלקם ייעדרו מטעמי חופשה.
חימוש הכוחות
המג"ד אמד את הכוח הנדרש לפשיטה על המחנה במחלקה. החימוש האישי של הלוחמים היה תת-מקלע – הכלי המתאים ביותר ללוחמת לילה. הצורך להתגבר על מבני בטון ואבן הביא להכללת כלי נשק נ"ט לחדירת ביצורים. כמו כן, נקבעו לפי מבנה המתקנים המיועדים לפיצוץ כמויות חומרי הנפץ ומטעני הפריצה הדרושים להריסתם, וסוג המוקשים המתאים לחסימה. בהתחשב בתנאי הפעולה החליט המג"ד שלא להפעיל נשק גדודי, על אף ההיתר שניתן לעשות זאת. הערכת המצב של המג"ד, שנעשתה על בסיס נתוני המודיעין גרסה כי הכוח והאמצעים העומדים לרשותו מספיקים לביצוע המשימה, וכי יש בידיו די נתונים לקביעת כמויות התנועה המבצעית (תנ"ם) ומטעני הפריצה הדרושים לחדירה אל היעדים ולפיצוצם. על מנת שלא לסרבל את התוכנית ולהרבות בכוחות משנה, ואף על פי שהיו לו שלושה יעדים, החליט המג"ד לבנות כוחות משימה קטנים, שכל אחד מהם מתאים בהרכבו ובחימושו ליעדו. כוחות המשימה הורכבו מכיתות שמפקדיהן קצינים, ורוב אנשיהן בעלי דרגות אחרות. הגדוד כולו שאף להשתתף בהסתערות עצמה, אך לא ניתן היה להשביע את רצון הכול, בשל הצורך להקצות אנשים לכוחות המאבטחים ותפקידים אחרים.
"שני כוחות מסתערים"
כיוון שגורם ההפתעה ושבירת רוח המגינים הייתה חשובה, קבע המג"ד כי יש לשאוף ששני היעדים – המחנה/מכון המים ותחנת הרכבת יותקפו בעת ובעונה אחת. עם זאת, בכל שלב של הקרב ניתן להפנות את הכוח שהוקצה לתחנת הרכבת אל המחנה כעתודה לכיבושו. בזאת, קיים את ההוראה כי יש להבטיח קודם כל את תקיפת המחנה כיעד ראשי. כיבוש מכון המים תוכנן כהמשך לכיבוש המחנה והוערך כקל יחסית.
פקודת המבצע ולוח הזמנים
מפת כללית
פקודת המבצע הגיעה לגדוד בשעות לפני הצהריים של 27 בפברואר 1955, ונקבה את המחנה שליד תחנת הרכבת כיעד. הפשיטה הייתה אמורה להתבצע למחרת, כשהכוונה הייתה לחדור למחנה ולפוצץ את מתקניו. לפי הפקודה, בחיילים מצריים יש לפגוע אך ורק אם יפריעו לביצוע המשימה. הפשיטה תבוצע בלילה שבין 28 בפברואר ובין 1 במרץ. נאסר להשאיר פצועים בשטח.
עם קבלת הפקודה נכנס הגדוד לכוננות, והוחל בהכנות לפשיטה הלילית. בשעה 15:00 קיבלה מפקדת הגדוד תיק שטח ותיק מודיעין על היעדים, ובהם ידיעות מפורטות עליהם, שנמסר כי הן מעודכנות. מוטה גור סיפר כי "בעיצומם של האימונים נקראה המחלקה לחזור למחנה לקראת מבצע עזה. לקראת צהרי אותו יום, 28 בפברואר 1955, הושלמה התוכנית הגדודית: לתקוף בו-בלילה ולהשמיד את הכוחות המצריים במחנה תחנת-הרכבת של העיר עזה... הפעם הוחלט לשמור את מקום המבצע ומועד ביצועו בסוד מפני החיילים. הניסיון לימדנו את חשיבות הסודיות. הוחלט להעדיף סודיות על הכנות מוקדמות ממושכות".
על פי הערכת המג"ד, משך התנועה אל היעדים יהיה שלוש שעות ומשך טיהורם – בין חצי שעה לשעה. החבלה במתקנים וההתארגנות לחזרה יימשכו כשעה. המג"ד הקצה זמן רב יחסית לפעולות הטיהור והחבלה, ולהתארגנות מחדש שלאחריהן, משום שניסיונו של הגדוד במבצעים דומים הוכיח כי רצוי לפעול ביעד ללא חיפזון ולהחזיק בו זמן ניכר כדי שתהיה ללוחמים תחושת ביטחון עצמי ושליטה בנעשה, והם יבצעו את משימותיהם ביישוב הדעת ועל הצד הטוב ביותר.
משך המסע חזרה הוערך בארבע שעות, מחמת עייפות הכוחות ונטל נשיאת הנפגעים. כיוון שהיום החל מחשיך סמוך ל-18:00, ניתן היה לצאת אל היעדים רק ב-18:30, כשמחשיך ממש. לפיכך נקבעה שעת ה-"ש" ל-22:00. החסימה תתמקם ב-"ש" פחות 30 ותישאר במקומה עד 02:00. גם משך מסעה אל מקום החסימה נאמד בשלוש שעות, לפיכך היה עליה לצאת, גם היא, סמוך ל-18:30. שעת היציאה הכתיבה את מועדי התנועות והפעולות הדרושות להכנת הכוח למבצע. פקודות הקבע לקרב הצטיינו בתכליתיותן וב"קיצורי דרך" בנהלים המקובלים לפני הקרב. גם בקיאותם של מפקד הפעולה ומפקדי המשנה שלו בשטח שבו יפעלו, חסכה זמן רב בשעת התדרוכים.
התנועה אל היעד
מיקומי הכוחות
כבסיס ליציאה לפשיטה ולשיבה ממנה נבחר כפר עזה שנמצא בדיוק מול הפער שבין שני מוצבים מצריים. המרפאה בכפר עזה נבחרה כתחנת העזרה הראשונה של הכוח. הגישה מן הגבול אל הפרדס ומשם אל היעדים הצריכה חדירה דרך מערך המוצבים המצריים הצפוף. בין שניים מהמוצבים שמול כפר עזה הישראלי, היה לפי הידיעות רווח גדול מן הרגיל- כקילומטר וחצי עד שניים, הרווח הגדול ביותר בין המוצבים בקו המזרחי. ניתן היה להניח כי חדירה דרך רווח זה לא תתגלה אך החזרה דרך קו המוצבים, לאחר ביצוע המשימה, תיתקל באש מצרית, נוכח ההתראה שתינתן לכוחות המצריים בזמן הקרב על היעדים. שיקול זה העלה את האפשרות להגיע מגבולה הצפוני של הרצועה בה היו המוצבים מועטים ומרוחקים יותר מאשר בקו המזרחי. אולם החדירה והשיבה דרך קו המוצבים הצפוני הוצאה מכלל חשבון, בשל המסע הארוך שיחייב תמרון כזה, ובגלל הכפרים הגדולים בית לאהיא וג'באליה, על מחנות הפליטים שלהם, שעמדו בדרכו של הכוח הפושט מצפון. המעבר בין המוצבים אשר היה סיכוי גבוה שייחסם לאחר שתישמע המולת-הקרב חייב הקצאת כוח מיוחד שיחזיק את המעבר פתוח עד לאחר שיחזור דרכו הכוח הפושט.
היציאה לפעולה
בשעה 18:30 יצא טור הפושטים מכפר עזה לעבר הגבול, בראשו נע כוח א' שמשימתו הייתה כיבוש המחנה ומכון המים והריסתם. אחריו נע כוח ב' אשר משימתו הייתה כיבוש תחנת הרכבת. בהמשך נע כוח ג' שמשימתו הייתה לאבטח את אזור החדירה בין המוצבים המצריים.
במאסף נע כוח ה' ששימש עתודה למפקד הפעולה, ואבטח את הבסיס הקדמי של הפשיטה, אשר יתמקם בבתים שבפינה הדרום-מערבית של הפרדס. באותה שעה יצא כוח ד' מקיבוץ בארי לעמדת החסימה במטרה לחסום תגבורות מצריות מדרום עזה.
הניווט התנהל ללא תקלות כאשר הכוח חצה את הגבול ללא אירועים והמשיך וחצה את ואדי-חליב, המתמשך במקביל לקו הגבול. סמוך לכביש העוקף את עזה ממזרח עצר הכוח למנוחה קצרה. לאחר שחצה הכוח את הכביש נשמעה קריאה בערבית ואחריה ירייה. כיתת החוד הסתערה מייד על מקור האש בירי ועלתה על עמדה חפורה ומכוסה, מעין מוצב קטן ללא גדר, בפינה הדרום מזרחית של פרדס ב'. בעמדה שכב חייל מצרי הרוג. חייל הרוג נוסף נתגלה במרחק כמה עשרות מטרים. חרף ההיתקלות במארב, אשר לאחריה הייתה צפויה התערבות המוצבים המצריים השכנים, לא נרשמה כל תגובה על קרב היריות הקצר.
אף על פי שסביר היה להניח שחיל המצב המצרי יתארגן לקדם את ההתקפה, וכוחותינו כבר לא ייהנו מיתרון ההפתעה, החליט מפקד הפעולה להמשיך במבצע ולהחיש את תנועת הכוח קדימה, כדי להניח למצרים שהות קצרה ככל האפשר להתארגנות. לא היה ספק שהמצרים הבחינו בהימצאות חיילי צה"ל בשטח והכניסו את כוחותיהם לכוננות.
הטעות בזיהוי המחנה
מפקד כוח א' יצא לבדו לגלות את המחנה. הוא גילה כי המחנה אכן מואר כפי שנמסר על ידי המודיעין הפיקודי. כמו כן זיהה "מאהל" – חמישה אוהלים וכמה "חושות" – מערבית מן המחנה. הגדר הצפונית של המחנה, דרכה אמור היה הכוח לעבור, לא נמצאה במקום שסומנה בו בתצלומי האוויר ואף לא דרומית לו. שורש הטעות לה נתפס מפקד כוח א'- ולא רק הוא - מקורו בהנחת המודיעין הפיקודי כי המחנה מואר. לפיכך, כל מקום המואר תאורה ביטחונית בסביבה נחשב למחנה, מה עוד שהמחנה עצמו היה שרוי בחשיכה. למעשה, המקום המואר שמצא מפקד כוח א' היה מכון המים, ובשל תאורתו נתחלף למפקד כוח א' במחנה, בעוד המחנה האמיתי, שממערב למכון, הפך ל"חמישה אוהלים וכמה חושות", שלא היה להם סימן וזכר בדו"ח המודיעין שקיבל הגדוד וכן לא נראו בתצלום האוויר. כאמור, הגדר הצפונית למחנה סומנה בטעות על ידי המודיעין במקום לא נכון, נמצאה עשרות מטרים דרומית משם.
הסתערות
מפקד הפעולה הורה לסגנו להתקדם לעבר "המאהל" עם כוח א' ועם כוח ב' ולהשהות את התקפת כוח ב' על תחנת-הרכבת, עד שיתבהר אם כוח א' מסוגל להתגבר לבדו על היעד העיקרי, או שיש לחלק את המשימה העיקרית לשני כוחות: כוח א' יסתער על המחנה המואר, ואילו כוח ב' יסתער על המאהל שממערבו. לבסוף, החליט הסגן להטיל על כוח א' להתקיף את המחנה דרך המאהל. מפקד כוח א' הסתער אפוא על המחנה המואר, שלא היה אלא מכון-המים, מרחק 60 מטר מן המחנה הצבאי. הוא הגיע אליו עוד טרם הגיע אל המאהל, שלא היה אלא המחנה האמיתי, כיוון שנע כלפיו אלכסונית ממסילת הברזל, אשר שימשה ציר התקדמות לשני הכוחות, ולא באיגוף ימני מלא.
שער מכון המים הסגור נפרץ במטען צינור והמכון וכל מתקניו נכבשו מול התנגדות של שלושה-ארבעה רובאים, שבאה מהעמדה בקרבת השער עצמו. ההתנגדות חוסלה במהירות בלוחמה פנים-אל-פנים. לכוח היו ארבעה נפגעים. בשעת ההסתערות על מכון-המים, כשחצה הכוח את הכביש, נתגלתה למפקד כוח א' הטעות בזיהוי היעד- שהרי המחנה חייב היה להימצא ממערב לכביש, והתברר כי "המאהל" שבמערב, שהחל לירות אש שהלכה וגברה, הוא-הוא המחנה. אולם עד שנתבררה הטעות נשלח כוח ב' להסתער על תחנת-הרכבת. סגן מפקד הפעולה הורה אפוא למפקד כוח א' לעזוב את שטח המכון לאחר שכבר החלו להחריבו, להצית את אוהליו, ולהסתער על המחנה שממערב לכביש.
כיוון שמפקד כוח א' סעדיה אלקיים (סופאפו) דיווח כי אזלו אצלו מטעני הצינור לפריצת גדרות, הורה לו סגן מפקד הפעולה, דוידי, לפרוץ למחנה דרך השער הראשי שלו, שנמצא סמוך לפינתו הדרום-מזרחית ונפתח לכביש. משמעותה של פקודה זו הייתה, בעצם, שעל מפקד כוח א' ואנשיו לנוע בשולי הכביש, לאורך הגדר המזרחית של המחנה, כמעט מפינתו הצפון-מזרחית ועד לפינתו הדרום-מזרחית, למעלה ממאה מטר, תחת אש אויב שקשה מאוד לשתקה, כיוון שהמחנה נמצא על מישור נמוך מזה של הכביש וכל מי שנע על הכביש או בשוליו היה גלוי לעמדותיו, שהיו ברובן מוסתרות. מפקד כוח א' ועמו שני לוחמים, נעו ראשונים וחצו את הכביש מערבה, לפני יתר הכוח. מקלען-אויב ירה עליהם מטווח קצר ומפקד כוח א' ואחד ממלוויו נהרגו, בעוד המלווה האחר נפצע. סגן מפקד הפעולה, שנוכח כי לא זו הדרך לפרוץ למחנה, נטל את הפיקוד על הכוח והחזירו אל השטח שמצפון למחנה, כדי לפרוץ לתוכו מצד זה, כמתוכנן.
הכח סבל מפצועים רבים אך המ"מ עוזי עילם לקח עימו עוד שלושה לוחמים והסתער למחנה המרכזי.
בינתיים, כיתת "סבלי" חומר-הנפץ, שנשארה בגזרה זאת עד אשר יידרשו שירותיה, לא ישבה בחיבוק ידיים. מפקד הכיתה איכן את הגדר הצפונית "האבודה" של המחנה: היא נמצאה כמעט בקו אחד עם מכון-המים (במקום 100 מטר צפונה משם, כמצוין בתצלום האוויר). המולת הקרב מכיוון תחנת הרכבת ולהבות דליקה שהתלקחה שם, הבהירו לסגן מפקד הפעולה כי כוח ב' ביצע את עיקר משימתו שם. הוא קרא לו בקשר לחזור ולסייע לכוח א' לכבוש את המחנה. על מפקד כיתת ה"סבלים" פקד לפרוץ במטען צינור את גדר המחנה לקראת הסתערות עליו. פקודה זו בוצעה במלואה, אך מעבר לפרצה שנוצרה נתגלתה גדר נוספת. מפקד כיתת "הסבלים", אשר נותר ללא מטעני צינור נוספים, הצליח לאתר פרצה מוכנה בגדר דרכה הסתער כוח א' וכבש את המחנה מול התנגדות שדעכה במהירות.[3] שני מצרים, שאיישו עמדה מוסווית סמוך לפרצה דרכה חדר הכוח, בחרו להיות פאסיביים ונתגלו רק בטיהור היסודי שנעשה במחנה לאחר סריקתו בכיוון ההפוך, מדרום לצפון.
מפקד הפעולה העתיק את חבורת הפיקוד הקדמית לתוך המחנה והתמקם בפאתו הצפונית. פיצוץ מתקני המחנה התנהל כסדרו- מתקן אחר מתקן. במחנה נתגלו משאית, ג'יפ וטנדר. מכונאי שצורף אל הכוח במיוחד למטרה זו, הצליח להתניע את המשאית. שני כלי הרכב האחרים חובלו. על המשאית הועמסו ההרוגים והפצועים, נשקם ונשק שלל רב שנמצא במחסן הנשק של המחנה: 30 רובים, מרגמה, סטנים ומקלעים. באיסוף הנפגעים והשלל סייע כוח ב', שחזר כבר למחנה.
פלוגה ד' בתחנת הרכבת
כשניתנה הפקודה להסתער על תחנת הרכבת קידם מפקד כוח ב' את מחלקתו בשלושה טורים כיתתיים – כיתה אחת על סוללת המסילה ושתי האחרות משני עבריה – לעבר מתקני תחנת הרכבת. בהתקרבם אליה, נפתחה עליהם אש מקלע מטווח של 50 מטר. מפקד כוח ב' הטיל רימון לעבר עמדת המקלע ושיתק אותה. הכוח המשיך בהסתערותו בלא להיתקל בהתנגדות של ממש, ותוך עשר דקות נכבשו מבני התחנה, בעיקר ברימונים. בשלב זה נתקבלה פקודת סגן מפקד הפעולה, דוידי, לחזור ולסייע לכוח א' בכיבוש המחנה ולפיכך חזר כוח ב' מבלי להשלים את החבלה במתקני תחנת הרכבת.
הנסיגה והחזרה לשטח הישראלי
בתום העמסת הנפגעים והשלל על המשאית, נסע הנהג אל נקודת איסוף הפצועים, שליד הכביש, כשלפניו נע כוח מאבטח של תת-מקלענים. הכוחות התארגנו במקום לנסיגה. מפקד הפעולה החליט לוותר על המשאית, מחשש שתשמש מטרה בולטת מידי לאש אויב. לכל נפגע הוקצו ארבעה נושאים ואלונקה. כיוון שמספר הפצועים היה רב מהצפוי וחסרו אלונקות, אולתרו רבות מהן מחולצות ורובים, אך גם כך עדיין חסרו אלונקות. כיוון שלא נותר כוח-אדם לנשיאת ציוד השלל – פוצצה המשאית על מטענה.
הכוח הפושט נע חזרה בסדר הבא: סגן מפקד הפעולה וכיתה אחת מכוח א' בראש, אחריהם יתרת כוח א', כוח ב' וכוח ה' עם הנפגעים, אחריהם חבורת הפיקוד הקדמית, ובמאסף חוליה לאבטחת העורף שגם נעה באגפי הכוח. כשהגיעה שדירת המסע לגבעת האקליפטוסים שבין פרדס א' ופרדס ב', נתקבלה הודעה ממפקד כוח ג', שנשאר לאבטח את הרווח שבין המוצבים המצריים, כי הרגיש בתנועת כוחות מדרום לו. לפיכך הניח מפקד הפעולה כי כוחות אויב הגיעו בדרכים הבלתי חסומות מעזה לתגבר את המוצבים שלאורך הגבול ולארוב לכוח בשעת נסיגתו. הוא הורה לכיתת החוד לתפוס את גבעת האקליפטוסים ולאבטח ממנה את מעבר הכוח. תוך כדי מעבר הכוח, הוחלפה כיתת החוד שבגבעה בכיתת המאסף. כיתת החוד הוסיפה לנוע בראש הכוח ובהתקרבה למקומו של כוח ג', נפתחה על האחרון אש מן השלוחה, אש שהגיעה לעוצמת שתי כיתות בקירוב. כיתת החוד, עדיין בפיקוד סגן מפקד הפעולה, צורפה לכוח ג' כדי להשיב יחדיו אש לאויב, ולחפות על מעבר הכוח החוזר.
הכוח העיקרי המשיך במסעו ומאמץ רב נדרש לנשיאת הפצועים, כשבמיוחד קשתה נשיאת הנפגעים שלא היו אלונקות בשבילם. כשהגיע הכוח העיקרי לכביש, נפתחה אש מקלע על ראשוני החוצים אותו וצנחן אחד נפגע. מקום המקלע לא אוכן. כוח ג', כיתת החוד בראשה סגן מפקד הפעולה נעה מזרחה והצליחה לחסל את המקלע, שככל הנראה הוצב על ידי האויב במארב חפוז כדי למנוע מהכוח לחצות את הכביש. מעבר לכביש מזרחה, נעו הכוחות בשדה קמה, שהשתרע עד ואדי-חליב. הצעידה בשדה הייתה קשה במיוחד, והקימה המולה ניכרת. נוסף לכך, משני מוצבים מצריים מצפון ומדרום נפתחה אש צולבת של מק"בים לעבר השדה. אש האויב פגעה במספר חיילים נוספים. עומס הנשיאה גדל ועמו התשישות. הרבה מנושאי האלונקות פיגרו והשליטה על הכוחות, שנתפזרו, נתרופפה מאוד. רק בתוך ואדי-חליב מצאו החיילים מחסה מאש המקל"בים. הכוחות רוכזו ואורגנו, והמסע התחדש. במהלך חיפוי האש נפגעו ארבעה לוחמים- שניים נהרגו ושניים נפצעו.
אכזבה קשה ציפתה לחוזרים בנקודת המפגש שנקבעה עם האמבולנסים ליד הגבול. האמבולנסים לא מצאו את המקום, וחלפו על פני הכוח המתקרב בלא שעצרו. באמבולנסים לא נמצא כלל מכשיר קשר, חרף הוראה מפורשת לקחתו, ולא ניתן היה להעמידם על טעותם. רכב שנשלח לאתר את האמבולנסים החזירם לנקודת המפגש לאחר שעה ארוכה שם הועמסו עליהם הנפגעים- שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים שהועברו למרפאת כפר עזה.
כוח החסימה
המג"ד העריך כי האויב יתחיל להחיש תגבורות לאו דווקא אל היעדים המותקפים, אלא אל קו מוצבי הגבול, במגמה לנתק את דרך הנסיגה של הכוח הפושט. בין אם יופנו תגבורותיו אל עבר הגבול ובין אם אל היעדים המותקפים, ניתן היה לשער כי תגבורות אלו תבואנה מדרום הרצועה, שם נמצאו ריכוזיו העיקריים של הצבא המצרי. שיקול זה חייב הצבת חסימה בפניהן. לא היה טעם להציב את החסימה בקרבת היעדים או בקרבת קו המוצבים, כיוון שגם אל היעדים וגם אל המוצבים יכול היה האויב לנוע מעזה במספר רב של דרכי גישה וכבישים בשטחים בנויים או סגורים. בגזרה זו לא ניתן היה לבלום את התגבורות. לפיכך הציב המג"ד את כוח החסימה כשישה ק"מ מדרום לעזה, על כביש עזה-רפיח, בקרבת המקום שבו מסתעף ממנו הכביש העוקף את עזה ממזרח. המג"ד העריך כי בנקודה זו, הרחק מן היעדים עשוי הכוח המתגבר לנוע, עדיין ללא חשש, על הכביש הראשי.
מפקד כוח החסימה היה שמעון כהנר, ו-22 אנשיו היוו את מחלקת הסיירים המובחרת של הגדוד אל כוח זה הצטרף גם דני מט. נוסף לנשקם האישי היו לסיירים שני מקלעים, מרגמה 52 מ"מ, ררנ"ט, בזוקה, פח הצתה ומוקשי תאורה. משימת הכוח הייתה לחסום את כביש עזה-רפיח בנקודת החסימה שנבחרה, משעת ה-"ש" ועד "ש+2", ולהשמיד כל תגבורת אויב שתנוע לאזור הפשיטה. תוכניתו של מפקד החסימה הייתה לצאת עם רדת החשיכה מבארי הישנה ולנוע בתוך ואדי-נחביר עד לגבול, להצפין ולעבור בין המוצבים המצריים אל פרדס ג' הסמוך לכביש. משם להגיע לכביש בהליכה לאורך הגדר הדרום-מערבית של הפרדס, ולהציב מארב בכביש כלפי רכב הבא מדרום, בנקודת החסימה המיועדת. הכוח טעה בדרכו, כיוון שסטה לעבר פרדס ד' אשר נדמה לו כפרדס ג'. כ־200 מטר מדרומו של הכוח נראו בקתות מגורים. השעה הייתה 21:00. כיוון שנותרה שעה תמימה עד לשעת ה"ש", ומפקד כוח החסימה לא רצה להקדים לבוא למקום החסימה כשהוא נע בקרבת אזור מגורים, שמא יתגלה בטרם עת, החליט, בהניחו שהוא נמצא בפרדס ג' הסמוך לכביש, לשהות במקומו עד סמוך לשעת ה"ש". בינתיים שלח סיירים לאכן את נקודת החסימה המדויקת אך אלה בוששו לחזור מאחר שהופתעו למצוא שטח בלתי מוכר ולא צפוי. בינתיים, הודיע מפקד הפעולה למפקד החסימה כי שעת ה-"ש" הוקדמה בחצי שעה. לפיכך יצא כוח החסימה מייד אל הכביש, מבלי להמתין לשובם של הסיירים, כדי להגיע למקום במועד החדש. הסיירים ששבו והצטרפו אל הכוח דיווחו כי מצאו כביש המתמשך אלכסונית מערבה, שאינו יכול להיות כביש עזה-רפיח. הטעות הובהרה. אותו זמן החלה להישמע המולת הקרב בצפון. מפקד כוח החסימה החליט שלא לחזור ולחפש את פרדס ג', אלא לחצות את השטח שבין שני הפרדסים לכיוון הכביש. לבסוף הגיע אל הצומת המבוקש, שם ערך את שלוש כיתותיו המצומצמות ממזרח לכביש, כשאגפו הימני מרוחק מאה מטר מן הצומת, ואגפו השמאלי – מאה מטר מבניין בודד, שניכרה בו נוכחות אנשים. לפי מידע שהיה למפקד החסימה, צריכה הייתה להימצא בקרבת הצומת חוליית ביקורת של משטרת האויב. ואמנם, נורתה אש רובים קלושה ממקומה המשוער של החוליה לעבר הכוח הנערך. הכוח לא השיב אש. גם מן הבניין הבודד נורו יריות אחדות, ושוב נמנע מפקד החסימה להגיב. אש האויב הייתה בלתי יעילה והוכיחה כי ידיעותיו על הנעשה בחוץ קלושות ובלתי מספקות. כעבור זמן-מה, הופיע ג'יפ מכיוון עמדת המשטרה והאיר על הכוח בפנסיו. לא היה ברור בוודאות האם הכוח נתגלה. אחר-כך הופיעו שתי משאיות בעורפו המזרחי של הכוח, כשהן נעות לאורך קו המוצבים, עוצרות מדי פעם ומורידות תגבורות, ככל הנראה, או מציבות מארבים. בשלב זה התחזקה אש מוצב המשטרה שבצומת והצטרף אליה גם מקלע. כוח החסימה נצר את נשקו בעקשנות.
התאפקותו של כוח החסימה השתלמה. בשעה 22:45 הופיעה מדרום, על הכביש מרפיח, שיירה בת ארבע מכוניות ובהן כמאה חיילים, נוסעת באורות מלאים צפונה. המכונית הראשונה נעה מאות מטרים לפני האחרות. התוכנית הייתה להפעיל "פוגז" על המכונית הראשונה, כשתעבור בקטע הכביש שמול גזרת הכיתה המרכזית. זו תפתח באש, ובחיפויה תסתער הכיתה הדרומית על הרכב ברימונים ובתת מקלעים. הכיתה השלישית תרתק את מוצב המשטרה ותהווה עתודה לטיפול בכל מטרה אחרת אם תופיע. התוכנית בוצעה כמתוכנן, אף כי מפקד הכיתה הדרומית נאלץ לפתוח באש על המכונית המתקרבת שסטתה ונקלעה בדיוק למקום ההתפוצצות של ה"פוגז".
המשאית ספגה את מלוא האש של המארב, והיו בה נפגעים רבים מאוד. למראה מכת תת-מקלעים, הרימונים והררנ"טים שספגה המכונית הראשונה, עצרו המכוניות האחרות, הסתובבו והסתלקו משם. מפקד כוח החסימה הניח, כי הכוח המצרי שבשלוש המשאיות המרוחקות מתארגן בינתיים ועלול לפתוח בקרוב בהתקפה. גם בקטעים אחרים של הגזרה ניכרה תנועה ערה. לכן התקשר עם מפקד הפעולה כדי לקבל אישור לנסיגה, בטרם יושלמו הכנות האויב להתקיפו. לאחר קשיי קשר רבים, ניתן לו האישור. ב-24:00 החל הכוח חוזר. משהתרחק כמה מאות מטר, נפתחה אש עזה על מקומו הקודם. ככל הנראה, ערכו שם כוחות התגבורת המצריים את התקפתם. בדרכו חזרה, הבחין הכוח במארב אויב על קו רקיע סמוך, אך המארב לא הבחין בו, והכוח המשיך בדממה לעבר בסיסו והגיע אליו ללא תקלה. כוח החסימה השאיר מאחוריו 22 הרוגי אויב ו-13 פצועים. כשלל הביא שני מקלעי 'ברן' ושלושה רובים. מן הכוח עצמו נפגע קלות סייר אחד שנפצע מרסיסי רימונו-שלו.
לכוח המצרי היו במחנות ובמכון המים ארבעה עשר הרוגים וחמישה עשר פצועים. מכון המים נהרס, וכן בניין אבן, ארבעה צריפים, מספר אוהלים, סככות והושמדו כלי נשק.
בחסימה, בהיפגעות המשאית – עשרים ושניים הרוגים ושלושה עשר פצועים.
לכוח הישראלי היו שמונה הרוגים ושלושה עשר פצועים – מספר רב מאוד של נפגעים, במיוחד ביחס לצפוי וביחס למה שהיה רגיל באותה תקופה, כל זה בקרב עם יחידות עורפיות קטנות של האויב המצרי, או מצרי-פלסטיני, ובהן גם שירותי מינהלה.
בעקבות הפעולה
בהודעה שפרסם דובר צה"ל לאחר המבצע, נאמר כי העימות פרץ כאשר המצרים התקיפו סיור של צה"ל אשר נע לאורך גבול הרצועה. גרסה שקרית זו הוכתבה על ידי דוד בן-גוריון ללא ידיעת ראש הממשלה משה שרת.[4]
ב-1 במרץ כתב שרת לבן-גוריון: "בעניינים כאלה כמות הופכת לאיכות ומספר החללים משווה למאורע כולו אופי אחר לגמרי מזה שנתכוונו לו". ב-3 במרץ כתב בן-גוריון ביומנו על המבצע: "זה היה, לדעתי, שיא הגבורה האנושית". בישיבת הממשלה לאחר המבצע, אמר שרת כי "איננו מאושר" ממנו למרות "היעל החיובי הפנימי שהיה לו" והביע את צערו על כל כך שהמבצע "מוכרח להרחיק את סיכויי השלום" עם מצרים ועלול להחמיר את היחסים עם ארצות הברית. בן-גוריון, לעומת זאת, הדגיש את חשיבות גילוי העדיפות הצבאית של ישראל על המדינה הערבית החזקה ביותר והמעיט בחשיבות השפעת המבצע מחוץ לישראל, משום שבכל מקרה תחזרנה המעצמות אחרי הערבים "וגם אם נתנהג למופת... לא נשנה את המאזן לטובתנו כמלא הנימה". הוא שיבח את הצנחנים וטען: "אילו הייתה לנו יחידה כזאת במלחמת השחרור, היינו משלימים את שחרור ירושלם ולוכדים את לטרון". בעקבות החלטת הממשלה, כתב בן-גוריון מכתב הוקרה לצנחנים, שהוקרא על ידי משה דיין, בו ציין את "רוח הגבורה היהודית שנתגלתה בקרב זה" וטען כי יחידת הצנחנים "הוסיפה דף מפואר לספר הניצחונות של צבא הגנה לישראל".[5]
בניגוד לגאווה שעוררה הפעולה בישראל, מדינות העולם נטו לגנותה בחריפות. כך למשל, ממשלת אנגליה טענה כי מדובר בפעולה "בלתי מוצדקת"; שר החוץ האמריקאי שלח לשרת שדר "קודר וזעום". צרפת, לעומת זאת, נקטה קו הרבה יותר אוהד.
בעוד שבישראל התלבטו לגבי הישגיה של הפעולה, במצרים היא נתפסה כמוצלחת עד כדי השפלה. למחרת המבצע פרצו הפגנות של פליטים פלסטינים ברחבי רצועת עזה. אלה שרפו מחסנים של סוכנות הסעד של האו"ם ליד רפיח, סקלו באבנים משאיות צבאיות, צרו על בית חולים בו ביקרו קצינים ועיתונאים ותבעו חלוקת נשק להגנה מפני ישראל.[5] מהומות אלו נודעו בקרב הערבים בשם "האינתיפאדה של מארס 1955", והן פרצו בשעה שהשלטון המצרי היה עסוק במלחמה מבית נגד ארגון "האחים המוסלמים". השלטון ראה במחוללי המהומות פעילים של ארגון זה ודיכא אותן בכוח.[6]
ממשלת מצרים פנתה למועצת הביטחון של האו"ם בדרישה לסנקציות נגד ישראל, אולם דו"ח של ראש משקיפי האו"ם, הגנרל ברנס, קבע כי מנקודת מבטה של ישראל ניתן לראות את התקרית "כמעשה גמול על מעשי ריגול, חבלה ורצח". בסופו של דבר נתקבלה במועצת הביטחון החלטת גינוי לישראל, אולם ללא פעולות עונשין.[5]
בעקבות הפעולה, נפלה בחוגי הממשל המצרי החלטה לבנות מחדש ברצועת עזה את "משטרת הגבולות הפלסטינית" – כוח חדש בשם "גדוד 11", שהיו בו כ-700 חיילים בפיקוד מצרי והוא הועסק במניעת הסתננות לישראל כדי למנוע התלקחות. אלא שגדוד זה לא מנע הסתננות ולא הרתיע את ישראל. כמה מקציניו אף הואשמו בקשרים עם האחים המוסלמים ובעידוד ההסתננות, ובאוקטובר 1955 הוא פורק כשישה חודשים לאחר הקמתו.[6] עתה החל שלב חדש במדיניות המצרית: הממשל המצרי אימץ את המסתננים, העניק להם את השם "פדאיון" והגדיר אותם לוחמים למען העניין הלאומי הערבי.[7] מצרים הגבירה עתה את המתיחות בגבול הרצועה באמצעות פעולות מיקוש, תקריות אש ושיגור מסתננים לנגב.[5]
נשיא מצריםגמאל עבד אל נאצר טען מאוחר יותר כי פעולת עזה הביאה אותו לשתי החלטות: להקים ברצועת עזה יחידות מתאבדים (ה"פידאיון") ולחמש את צבאו. לדבריו, פעולת עזה הייתה "נקודת המפנה" ביחסים בין ישראל למצרים, אז בא הקץ לסיכויי השלום. על פי הגרסה המצרית, המקובלת על פרשנים רבים, פעולת עזה החלה תהליך שהוביל לעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית בספטמבר 1955.[5] בדיעבד ניתן לומר שפעולת עזה הביאה לעידן של מתיחות והתחמשות בין מצרים לבין ישראל. עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית חימשה את מצרים והביאה לפתיחתו של מבצע קדש ב-1956.
בעקבות תוצאותיה המאוד לא חיוביות של הפעולה מבחינת ישראל נשמעו בארץ כמה קולות זועמים. עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית עוררה פחד גדול בישראל. היא שינתה את מאזן הכוחות לטובת מצרים והעמידה את ישראל בפני חשש ממלחמה בה היא תסבול מנחיתות כפולה - הן בשל הגבולות שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס והעניקו למצרים עליונות טופוגרפית, והן בשל העובדה שמצרים שלאחר עסקת הנשק מחומשת יותר מישראל.
גם תקריות הדמים הרבות לאורך הגבול התקשרו לפעולה הזו ונתפסו כמעשי נקמה עליה.
