בעודו עוסק בהוראה באוניברסיטה, כיהן הטפילד בשני בתי אספת המחוקקים של אורגון. בגיל 34 הוא נבחר כמזכיר המדינה של אורגון, ושנתיים לאחר מכן נבחר כמושל אורגון ה-29. הוא היה האדם הצעיר ביותר אי פעם שכיהן בשתי משרות אלו, וכיהן שתי תקופות כהונה כמושל לפני שנבחר לסנאט של ארצות הברית. בסנאט הוא כיהן שלושים שנה, ועד כה הוא מחזיק בשיא כסנאטור מטעם אורגון שמשך כהונתו היה הארוך ביותר. בעת פרישתו מהסנאט הוא היה במקום השביעי בוותיקותו מבין כל חברי הסנאט באותה עת, והשני מבין הרפובליקנים. ב-1968 הוא שקל להתמודד כעמיתו למרוץ של ריצ'רד ניקסון.
הטפילד כיהן כיושב ראש ועדת ההקצבות של הסנאט בשתי הזדמנויות שונות. בעת שכיהן בתפקיד זה עלה בידו לנתב תקציבים ומיזמי מחקר לאורגון. מוסדות רבים, בניינים ומתקנים רבים באורגון נושאים את שמו, כולל משכן בית המשפט הפדרלי בפורטלנד, ספריית מארק א. הטפילד באוניברסיטל וילאמט, תחנת ממשלת הטפילד של הרכבת הקלה בעיר הילסבורו, בית הספר לממשל על שם מארק א. הטפילד בקולג' לממשל עירוני וציבורי באוניברסיטת המדינה של פורטלנד, ומרכז המחקר הימי על שם הטפילד בעיר ניופורט. מחוץ לאורגון קרוי על שמו מרכז מחקר במכונים הלאומיים לבריאות לכבוד תמיכתו במחקר רפואי בעת כהונתו בסנאט. הטפיל נפטר בפורטלנד ב-7 באוגוסט2011 לאחר מחלה ממושכת.
ראשית חייו
מארק הטפילד נולד בדאלאס שבאורגון כבנם היחיד של דובי א. (לבית אודום) הטפילד, שהייתה מורה בבית ספר, ושל צ'ארלס דולן הטפילד, שעבד כנפח בחברת סאות'רן פסיפיק. אביו של הטפילד היה מקליפורניה ואמו מטנסי. כאשר הוא היה בן חמש, לקח על עצמו סבו מצד אמו את ניהול משק הבית בעוד שאמו למדה בקולג' המדינתי של אורגון (כיום אוניברסיטת המדינה של אורגון) ולאחר ארבע שנים סיימה תואר בהוראה. דובי הטפילד לימדה בבית ספר בדאלאס במשך שנתיים, ולאחר מכן עברה המשפחה לסיילם, שם היא לימדה בבית ספר חטיבת ביניים.
בעידוד אמו, ההתנסות הראשונה של הטפילד בפוליטיקה הייתה כשהוא היה בן 10, כאשר הוא היה פעיל בשכונתו במסע הבחירות לבחירתו של הנשיאהרברט הובר בבחירות לנשיאות של 1932. בסוף שנות ה-30 עבד הטפילד כמורה דרך בבניין הקפיטול של אורגון בסיילם, ועשה שימוש במפתח שהיה ברשותו כדי להיכנס ללשכת המושל ולשבת על כיסאו של המושל.
ב-10 ביוני1940, כשהיה בן 17, נהג הטפילד במכוניתה של אמו, התנגש בהולכת רגל שחצתה את הכביש בשם אליס מרי ליין, וגרם למותה. הטפילד לא הואשם כאחראי על התאונה, אך נמצא אשם במשפט אזרחי מול משפחת הנפגעת. המקרה הגיע לבית המשפט העליון של אורגון ב-1943, שאישר את פסק הדין של בית המשפט בערכאה הנמוכה.[1]
ב-1940 סיים הטפילד את לימודיו התיכוניים בבית הספר בסיילם, ואז החל את לימודיו באוניברסיטת וילאמט שבעיר. בעת לימודיו הוא עבד במשרה חלקית עם מזכיר המדינה של אורגון, ארל סנל, ואצלו הוא למד כיצד ליצור בסיס פוליטי באמצעות שליחת הודעות לבוחרים פוטנציאליים לאחר שלמד על שינויים בחייהם כפי שפורסמו בעיתונים, כמו מקרי מוות וסיום לימודים. הוא גם שרטט את מסלול הקריירה הפוליטית שלו החל בחברות בבית המחוקקים המדינתי ועד לשיא כחבר בסנאט של ארצות הברית, בהשאירו מקום ריק לכל תפקיד מעבר לחברות בסנאט. ב-1943 סיים הטפילד את לימודיו בוילאמט עם תואר בוגר אוניברסיטה לאחר שלוש שנות לימוד. בעת לימודיו הוא חווה את ההפסד היחידי שלו בבחירות, כאשר התמודד בבחירות לתפקיד נשיא מועצת הסטודנטים.
לאחר שירות ביפן, עבר הטפילד לשרת בהודו-סין הצרפתית, שם הוא היה עד מקרוב לחלוקת העושר בין האיכרים הווייטנאמים לבין הבורגנות הקולוניאלית הצרפתית. לאחר שחרורו מהשירות, הוא בילה שנה אחת בלימודים בבית הספר למשפטים של וילאמט, אך הגיע להחלטה שפוליטיקה או הוראה יתאימו לו יותר.
לאחר מכן החל הטפילד ללמוד באוניברסיטת סטנפורד, שם הוא סיים ב-1948 לימודי תואר מוסמך אוניברסיטה במדע המדינה. הוא שב לסיילם ולוילאמט והחל לעבוד כעוזר מרצה במדע המדינה. במהלך התקופה הזו הוא יצר את הבסיס הפוליטי שלו באמצעות שליחת הודעות ונשיאת נאומים בכל פורום ציבורי שאליו הוא הצליח להגיע.
קריירה פוליטית
הקריירה הפוליטית של הטפילד כנבחר ציבור נמשכה על פני חמישה עשורים בהם הוא כיהן הן כמחוקק והן כאיש הזרוע המבצעת של ממשלת מדינת אורגון, כולל שתי תקופות כהונה כמושל המדינה. בזירה המדינתית הוא היה הסנאטור מאורגון שמשך כהונתו הייתה הארוכה ביותר, ובבחירות לנשיאות של 1968 הוא היה מועמד למשרת סגן הנשיא. בעת כהונתו בסנאט הוא כיהן פעמיים כיושב ראש ועדת ההקצבות של הסנאט, ונחקר פעמיים על חשדות להפרת כללי האתיקה.
מחוקק באורגון
הטפילד ב-1950
ב-1950, בעת שלימד מדע המדינה ושימש כדקאן הסטודנטים בווילאמט, החל הטפילד את הקריירה הפוליטית שלו כאשר נבחר לבית הנבחרים של אורגון מטעם המפלגה הרפובליקנית. בעת שנבחר לתפקיד זה הוא הביס שישה מועמדים אחרים בתקופה בה הוגדרו עדיין הבחירות לאספה המדינתית על בסיס הצבעה מחוזית. הוא כיהן בבית הנבחרים שתי תקופות כהונה כנציג מחוז מריון, שבו שוכנת בירת המדינה סיילם בבית התחתון של בית המחוקקים המדינתי. באותה עת הוא היה המחוקק הצעיר ביותר באורגון, ועדין התגורר בבית הוריו. הטפילד נהג להעביר שיעורים בשעות הבוקר המוקדמות, ואז לחצות את הכביש אל הקפיטול המדינתי כדי לעסוק במלאכת החקיקה.
ב-1952 נבחר הטפילד לכהונה שנייה בבית הנבחרים. הוא גם זכה לתשומת לב ברמה הלאומית על תמיכתו המוקדמת בשידולו של דווייט אייזנהאואר להתמודד על נשיאות ארצות הברית מטעם הרפובליקנים. מהלכו זה הקנה לו את הזכות להיות נציג בוועידה הארצית של המפלגה באותה שנה.
בעת לימודיו בקולג' הוא ראה במו עיניו את האפליה נגד האפרו-אמריקאים בסיילים כאשר הוטל עליו על ידי האחווה בה היה חבר, אלפא-פי-אומגה, להסיע לאחר ארוחת ערב את אורחם, הזמר האפרו-אמריקאי פול רובסון, בחזרה לפורטלנד, שכן כאפרו-אמריקאי היה רובסון מנוע מלהתאכסן בבתי מלון בסיילם. ב-1953 הוא הגיש הצעת חוק שעברה בבית המחוקקים שאסרה על אפליה על בסיס גזעי בבתי מלון, עוד לפני שחקיקה שכזו עברה ברמה הפדרלית. ב-1954 התמודד הטפילד ונבחר למושב בסנאט של אורגון מטעם מחוז מריון. בעת כהונתו כמחוקק הוא המשיך לנקוט באסטרטגיית השטח כפי שלמד מארל סנל, אך הרחיב אותה כך שהיא כיסתה את כלל המדינה והגדילה את בסיס התמיכה הפוליטי שלו.
מזכיר המדינה של אורגון
לאחר תום שירותו בסנאט של אורגון, היה הטפילד למזכיר המדינה הצעיר ביותר בהיסטוריה של אורגון, לאחר שבבחירות של 1956, בגיל 34, הוא ניצח בבחירות למשרה. בבחירות אלו הוא ניצח את עמיתו לסנאט, מונרו סוויטלנד, וקיבל 51.3 אחוזים מהקולות בבחירות הכלליות. הוא הושבע לתפקידו ב-7 בינואר1957 וכיהן בו עד 12 בינואר1959.
מושל אורגון
בהתמודדותו הראשונה על משרת מושל אורגון ב-1958, התנגדה המפלגה הרפובליקנית למועמדותו מטעמה בבחירות המקדימות. הבסיס הפוליטי הרחב שהוא טיפח אפשר לו לזכות במועמדות המפלגה על אף ההתנגדות של הממסד המפלגתי באורגון. בבחירות המקדימות הוא הביס את הגזבר המדינתי סיג אנאדר. ביולי אותה שנה, לאחר הבחירות המקדימות, נשא הטפילד לאישה את אנטואנט קוזמניץ, שעבדה כעורכת דין בקולג' המדינתי של פורטלנד (כיום אוניברסיטת המדינה של פורטלנד). נישואיהם במהלך מסע הבחירות משכו מידה מסוימת של תשומת לב לאחר שקוזמניץ הקתוליתהמירה את דתה לאמונתו הבפטיסטית של הטפילד. לשניים נולדו ארבעה ילדים. הטפילד המשיך במסע הבחירות שלו לאחר החתונה, אך נמנע מהופעות ציבוריות משותפות עם עמיתיו הרפובליקנים למרוץ ולא הזכיר אותם במהלך מסע הבחירות על אף בקשות ממועמדים רפובליקנים אחרים להופעות משותפות.
בבחירות הכלליות שנערכו בנובמבר התמודד הטפילד מול המועמד הדמוקרטי, המושל המכהן רוברט הולמס. בימים האחרונים של מערכת הבחירות, רמז הסנאטור הדמוקרטי ויין מורס, שהטפילד שיקר במשפטו בנוגע לתאונת הדרכים הקטלנית כאשר היה בן 17.[2] טקטיקה זו פעלה כחרב פיפיות כנגד מורס, שכן העיתונות גינתה את הרמיזות הללו, כפי שעשו הולמס ודמוקרטים אחרים. בסופו של דבר הביס הטפילד את הולמס וזכה ב-55.3 אחוזים מקולות הבוחרים. באותה מערכת בחירות זכו הדמוקרטים ברוב בשני בתי המחוקקים של אורגון בפעם הראשונה מאז 1878. תבוסתו של הולמס יוחסה בין השאר לתדמית ולכריזמה של הטפילד ובין השאר לסוגיות של מסע הבחירות כמו הכלכלה השוקעת, הגידול במיסים, עונש המוות, התעסוקה והחינוך. לאחר מכן ניסה הולמס למנות את דייוויד אוהרה כמזכיר המדינה במקומו של הטפילד שהצטרך להתפטר כדי להיות מושל.[3] הטפילד מינה לתפקיד את האוול אפלינג הבן, ואוהרה ערער על המינוי בבית המשפט העליון של אורגון, שפסק לטובתו של הטפילד ואישר את מינויו של אפלינג.[4] הטפילד היה אז בן 36 והמושל הצעיר ביותר בתולדות אורגון עד לאותה עת.[3]
ב-1962 נחשב הטפילד למועמד האפשרי להתמודד מול הולמס על המושב בסנאט, אך תחת זאת הוא התמודד על כהונה שנייה כמושל. בבחירות הכלליות הוא התמודד מול התובע הכללי של אורגון רוברט תורנטון, וזכה ב-345,497 קולות מול 265,359 הקולות של תורנטון.[5] בכך הוא היה למושל השני בתולדות אורגון עד לאותה עת שכיהן שתי תקופות כהונה רצופות מלאות.[3]
הטפילד נשא את נאום המפתח בוועידה הארצית של המפלגה הרפובליקנית של 1964 בסן פרנסיסקו, שבה זכה במועמדות המפלגה לנשיאות בארי גולדווטר, והוא שימש כיושב הראש הזמני של המפלגה במהלך הוועידה. הוא תמך בגישה מתונה של המפלגה והתנגד לשמרנות הקיצונית שיוחסה לגולדווטר ולתומכיו. הוא גם היה המושל היחידי שהצביע נגד ההחלטה של ועידת אגודת המושלים הלאומית שתמכה במדיניות ממשלו של לינדון ג'ונסון במלחמת וייטנאם, שכן הוא התנגד למלחמה, אך היה מחויב ל"תמיכה בלתי מסויגת ומלאה" בחיילים. עד לתום המלחמה הוא העדיף את השימוש בעיצומים כלכליים.[6]
הטפילד היה מושל פופולרי שתמך בתעשיות המסורתיות של אורגון, כמו תעשיית העץ והחקלאות, אך חש שהרחבת התעשייה שבעידן שלאחר המלחמה ומימון התחבורה והחינוך צריכים לקבל עדיפות גבוהה יותר. בעת כהונתו כמושל הוא פעל לתחילת גיוון הכלכלה של המדינה, כמו גיוס השקעות בתעשייה והרחבת הסחר. כחלק מיוזמות אלו, הוא סייע להקים ב-1963 את "מרכז הבוגרים של אורגון" (Oregon Graduate Center), שכיום הוא חלק מ"יער הסיליקון" (Silicon Forest) במחוז וושינגטון. היה זה מוסד אקדמי באזור פורטלנד (אוניברסיטת המדינה של פורטלנד הייתה אז עדיין קולג' ללא תוכנית להענקת תוארים אוניברסיטאיים), שנראתה לראשי המגזר העסקי כחיונית למשיכת תעשיות חדשות.[7]
סנאטור
הטפילד ב-1967
בהיותו מוגבל בהגבלת כהונה של שתי תקופות כהונה כמושל, הכריז הטפילד על מועמדותו בבחירות של 1966 למושב בסנאט של ארצות הברית, שהתפנה בעקבות פרישתה של מורין ניוברגר. במהלך מלחמת וייטנאם, ובמהלך שנת הבחירות, הוא היה היחידי שהצביע נגד ההחלטה שהתקבלה בוועידת אגודת המושלים הלאומית שהביעה תמיכה במעורבותה של ארצות הברית במלחמה.[8][9] באותה עת זכתה המלחמה לתמיכה בשיעור של 75 אחוזים בקרב הציבור האמריקאי וגם לתמיכתו של יריבו של הטפילד בבחירות של נובמבר. בבחירות המקדימות הוא זכה ב-178,782 קולות, בהשוואה ל-56,760 הקולות של כל שלושת יריביו גם יחד. לאחר מכן הביס הטפילד בבחירות הכלליות את חבר בית הנבחרים של ארצות הברית, הדמוקרט רוברט דנקן. כדי לכהן כמושל עד תום כהונתו שהייתה אמורה להסתיים ב-9 בינואר1967, הוא דחה את מועד השבעתו כסנאטור עד 10 בינואר, במקום להתפטר קודם לכן ולסיים את כהונתו כמושל ב-3 בינואר.
ניצחונו של הטפילד בבחירות לכהונתו השנייה כמושל ב-1962 ומסע הבחירות המוצלח שלו לסנאט ב-1966 הפכו אותו לדמות לאומית. ב-1968 נכלל שמו של הטפילד ברשימת המועמדים המצומצמת של ריצ'רד ניקסון לתפקיד סגן הנשיא, וזכה לגיבוי חזק מידידו, הכומר בילי גרהאם. הטפילד נחשב לליברלי מדי בעיני שמרנים ודרומיים מתונים, וניקסון בחר בסופו של דבר בספירו אגניו ממרילנד שהיה יותר איש מרכז המפה הפוליטית. בהמשך מצא הטפילד את עצמו בסכסוך עם ניקסון בנוגע לווייטנאם ולסוגיות אחרות, כולל האיום של הטפילד לצמצם את תקציב המחלקה המשפטית של הבית הלבן ב-1973 במהלך פרשת ווטרגייט, לאחר שניקסון לא עשה שימוש בתקציבים לשיפוץ הסכרים על נהר קולומביה.
כסנאטור נקט הטפילד בעמדות שהקשו על הגדרתו מבחינה פוליטית. בקיץ 1969 הוא אמר למארי רות'בארד שהוא "מחויב לרעיון הליברטריאניזם". רות'בראד העיר בנוגע להטפילד, "ברור שהיסטוריית ההצבעות שלו לא ליברטריאנית במיוחד - זה טוב מאוד בנוגע למדיניות החוץ והגיוס, אך זה לא טוב יותר מיד בנוגע לדברים אחרים", והוא הוסיף, "באופן מופשט, לכל הפחות, הוא מאוד נוח לליברטריאניזם".[10] הטפילד דגל בקדושת החיים ככל שזה נגע להפלות ולעונש המוות, אם כי כמושל הוא לא המתיק את עונשו של רוצח מורשע ואישר את הוצאתו להורג. כאוונגלי-בפטיסטי, הוא התנגד לקיום תפילות בבתי ספר של המדינה ותמך בזכויות אזרח למיעוטים. הטפילד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1968 (אנ') ובעד חוק השבת זכויות האזרח (Civil Rights Restoration Act of 1987), כולל בעד עקיפת הווטו של הנשיא רונלד רייגן על החוק,[11][12] וכן בעד מינויו של ת'ורגוד מרשל כשופט בבית המשפט העליון[13] ובעד הצעת החוק להפיכתו של יום מרטין לותר קינג כחג פדרלי.[14] הטפילד הצביע נגד מינויים לבית המשפט העליון של קלמנט היינסוורת' ושל ג'ורג' הרולד קרסוול,,[15][16] ומנגד הצביע בעד מינוייהם של ויליאם רנקוויסט, רוברט בורק וקלרנס תומאס.[17][18][19] הטפילד היה הסנאטור היחידי שהצביע הן בעד מינויו של ת'ורגוד מרשל והן בעד מינויו של קלרנס תומאס.[20]
הטפילד ב-1986
ב-1970 היה הטפילד שותף, יחד עם הסנאטור הדמוקרטי מדקוטה הדרומיתג'ורג' מקגוורן לתיקון מקגוורן-הטפילד (אנ'), שקרא להשלמת הסגת כוחות ארצות הברית מווייטנאם. ב-1973 הוא הסביר לעיתון Eugene Register-Guard את "חוק הממשל השכונתי" שלו, שאותו הוא הגיש כמה פעמים בקונגרס. חוק זה היה אמור לאפשר לאזרחי ארצות הברית להעביר את השימוש בכספי המיסים הפדרליים שלהם מוושינגטון לקהילה המקומית שלהם. הוא הסביר שזו הייתה מטרתו משכבר הימים שכל השירותים החברתיים יסופקו ברמת השכונה.[21][22]
ב-1981 שימש הטפילד כיושב הראש של הוועדה המשותפת של הקונגרס להשבעת הנשיא, שפיקחה על טקס ההשבעה של הנשיא רונלד רייגן באותה שנה.
ב-2 בדצמבר1981 היה הטפילד אחד מארבעת הסנאטורים שהצביעו נגד התיקון להצעת הנשיא רייגן לטילי ה-MX, שהייתה אמורה להעביר תקציב של 334 מיליון דולר של מתקני שיגור הטילים לטובת מיזמים אחרים. הצבעה זו נחשבה למכה קשה עבור ממשל רייגן.[23][24]
בשנות ה-80 היה הטפילד שותף לקידום החקיקה להקפאת הנשק הגרעיני יחד עם הסנאטור טד קנדי, וכן היה שותף לכתיבת ספר על הנושא.[25] הוא גם דחף באותה תקופה לסגירתו של הכור הגרעיני N באתר הנפורד, אף על פי שהוא היה תומך של תוכניות היתוך גרעיני. בכור זה נעשה שימוש לייצור כלי נשק גרעיני במקביל להפקת חשמל.
להטפילד היו לעיתים קרובות חילוקי דעות עם מפלגתו בסוגיות של ביטחון לאומי ושל מדיניות החוץ, כמו תקציב ההגנה ואיסור הנסיעה לקובה, בעוד שלרוב הוא דבק בקו המפלגתי בסוגיות הסביבתנות.[26] הטפילד תמך בהרחבת כריתת העצים בקרקעות פדרליות. הוא היה הרפובליקני היחידי שהצביע נגד חוק התקציב של 1981 של מחלקת ההגנה.[27] ב-1987 הוא דורג במקום השישי ברשימת הסנאטורים המוערכים על ידי עמיתיהם.[28] ב-1991 הצביע הטפילד נגד הפעולה הצבאית בעיראק במסגרת מלחמת המפרץ, ובכך הוא היה אחד משני חברי מפלגתו בסנאט שעשו כן. הצבעתו המפורסמת ביותר הייתה ב-1995 כאשר הוא היה לשון המאזניים נגד התיקון לחוקת ארצות הברית שנגע לתקציב מאוזן.[29]
האשמות בשחיתות
הטפילד כונה לעיתים "מארק הקדוש" (Saint Mark) בשל העובדה שבשמו לא דבק רבב.[30] אך ב-1984 חשף בעל הטור ג'ק אנדרסון שרעייתו של הטפילד, אנטואנט, שהייתה עורכת דין וושינגטונית בתחום המקרקעין, קיבלה תשלום של 55,000 דולר, שהיה קשור לרכישת נכס מקרקעין, מסוחר הנשק היווני בזיל טסאקוס.[31] טסאקוס ביצע פעולות שדלנות כלפי הטפילד, שכיהן אז כיושב ראש ועדת ההקצבות של הסנאט, כדי שיתמוך במיזם-העל של הנחת צינור הנפט לאורך אפריקה.[32] בני הזוג הטפילד הביעו את התנצלותם ותרמו סכום זהה לתשלום של טסאקוס לבית חולים בפורטלנד.[33]ועדת האתיקה של הסנאט קיימה חקירה בעניין והגיעה להחלטה לא לנקוט בשום צעד. עם זאת, לאחר מותו של הטפילד, נחשף בדוח של ה-FBI, שפורסם על פי חוק חופש המידע, שטסאקוס הואשם בשוחד ושהוצע לו להודות באשמה תמורת הסדר טיעון (הצעה שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל), ושמחלקת המשפטים החליטה לא להגיש כתב אישום בפרשה נגד הטפילד.[34]
ב-1991 נחשף גם שהטפילד לא דיווח על כמה מתנות יקרות ערך שניתנו לו על ידי נשיא אוניברסיטת קרוליינה הדרומית ג'יימס הולדרמן.[35] גם הפעם התנצל הטפילד, אך ועדת האתיקה של הסנאט נזפה בו על התנהלותו.[36] ועדת האתיקה נזפה בהטפילד פעם נוספת לאחר שהיא קיימה חקירה על שתי מתנות נוספות שהוא קיבל מחבר קונגרס לשעבר ואיש עסקים מקליפורניה.[37]
מערכת הבחירות האחרונה של הטפילד לסנאט הייתה ב-1990, בה הוא התמודד מול איש העסקים הארי לונסדייל. לונסדייל תקף באגרסיביות את הטפילד בסדרה של תשדירים טלוויזיוניים, שלא היו קשורים לסוגיות כמו ההפלות וניהול ענף העץ, והאשים אותו בהיותו מקורב יותר מדי לקבוצות אינטרסים מיוחדות בוושינגטון. הטקטיקה של לונסדייל הובילה אותו לשוויון בכמה מהסקרים ובהמשך הוא אף עקף את הטפילד. הטפילד, שבאופן טיפוסי נמנע מתעמולה שלילית, נאלץ להגיב על מתקפותיו של יריבו בפרסום תשדירים מטעמו.[38] במשך חודש אחד הוא גייס סכום של מיליון דולר לאחר שפיגר בסקרים אחרי לונדייל ערב הבחירות בנובמבר. בסופו של דבר הוא זכה ב-590,095 (53.7 אחוזים) קולות מול 507,743 (46.2 אחוזים) הקולות שניתנו ללונסדייל.[39]
משך כהונתו
ב-1993 שבר הטפילד את שיאו של צ'ארלס מקנרי של 9,726 ימים (יותר מ-26 שנים) של כהונה מטעם אורגון בסנאט. ב-1996 העניקה לו הוועדה הלאומית לפרסומים היסטוריים ורישומים של הארכיון הלאומי של ארצות הברית, גוף שהוא שירת בו בעבר, את פרס השירות המצטיין שלה.[40]
הטפילד סיים את כהונתו בסנאט ב-1996, לאחר שרשם לזכותו ניצחונות ב-11 מערכות בחירות לכל התפקידים הציבוריים בהם כיהן במשך 46 שנים.[41] במהלך הקריירה הפוליטית שלו הוא גייס מיליארדי דולרים בתקציבים פדרליים לטובת מיזמים באורגון. בין אלו נכללו תקציבים למיזמי תחבורה,[42] להגנת הסביבה באזורי הטבע בראשיתיים ובנהרות, מוסדות מחקר ומוסדות בריאות.
שנותיו האחרונות
הטפילד ב-2004
לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, שב הטפילד לאורגון, שם הוא עסק בהוראה באוניברסיטת ג'ורג' פוקס שבבעיר ניוברג. ב-2006 הוא קיבל תואר פרופסור אמריטוס במדע המדינה של המוסד על שם הרברט הובר. בנוסף, הוא לימד בבית הספר לממשל שנקרא על שמו באוניברסיטת המדינה של פורטלנד, והרצה באוניברסיטת וילאמט ובקולג' לואיס וקלארק בעת שהתגורר בפורטלנד.
ביולי 1999 בעת שנסעו באוטובוס תיירים, היו הטפילד ורעייתו מעורבים בתאונה בה התנגש כלי רכב באוטובוס. פציעותיהם היו קלות מאוד, אך התנסותם זו הובילה אותם לקדם את חובת חגירת חגורות בטיחות באוטובוסים.
מותו ומורשתו
מארק הטפילד נפטר בפורטלנד ב-7 באוגוסט2011 לאחר מחלה ממושכת. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי של וילאמט.
מבנים, ארגונים, פרסים ומקומות רבים נקראו על שמו. בין אלו נכללים:
פרס מרק א. הטפילד למנהיגות המוענק על ידי מועצת הקולג'ים והאוניברסיטאות הנוצריים.
פורום מרק א. הטפילד להיסטוריונים מצטיינים, סדרת הרצאות מטעם החברה ההיסטורית של אורגון.
בספרו של טום ברוקו, "הדור הגדול ביותר", זכה הטפילד לפרק שלם אודותיו. ב-2014 הופק סרט תיעודי של 90 דקות אודות חייו והקריירה של הטפילד בשם "הג'נטלמן של הסנאט: מרק הטפילד מאורגון".
