לוין נולד למשפחה יהודית בשיקגו ולמד באוניברסיטת שיקגו. בעודו לומד עבד במשרה חלקית כעיתונאי עבור העיתון "שיקגו דיילי ניוז". בשנת 1924 אירעה פרשת לאופולד ולוב, זוג נערים יהודים, שלמדו עם לוין באוניברסיטה, מן החברה הגבוהה של שיקגו, אשר רצחו את הנער בובי פרנקס בצוותא, על מנת לבצע את "הרצח המושלם", ומשפטם, בו הגן עליהם הפרקליט הנודע קלרנס דארו היה לסנסציה עולמית. לוין סיקר את המשפט, ולאחר מכן התחיל בעבודה כעיתונאי במשרה מלאה. בשנת 1929 פרסם את ספרו הראשון "עיתונאי" בו השתקפו חוויותיו ממקצוע העיתונאות. ספריו מן השנים שלאחר מכן "הגשר החדש", "החבורה הוותיקה" ו"האזרחים" תיארו את חיי הקהילה היהודית בשיקגו.
בשנת 1927 שהה לוין בארץ ישראל כחצי שנה. חלק ניכר מתקופה זו עשה בקיבוץ יגור, תקופה זו הביאה לכתיבת ספרו "יהודה" (1931), סיפור מחיי הקיבוץ בארץ, שזכה להצלחה בקרב חוגים יהודים באמריקה, והפך את לוין לאחד מהקולות החשובים של קהילה זו.
בין השנים 1933 ל-1939 שימש כמבקר קולנוע וכעורך משנה בשבועון "אסקווייר". בשנת 1937 סיקר לוין עבור השבועון את מלחמת האזרחים בספרד.
מלחמת העולם השנייה והשואה
במלחמת העולם השנייה שירת זמן מה בצבא ארצות הברית במשרד המידע המלחמתי של ארצות הברית (US office of war information) ולאחר מכן שימש ככתב בחזית של סוכנות החדשות "אובר-סיז", ועבור סוכנות הידיעות היהודית (JTA). לוין היה בין מסקריה הראשונים של השואה שנחשפה בפני חילות ארצות הברית המשחררים. מפגש מקרי עם יהודי בבית הכנסת בפריז חשף בפניו את מעשי הנאצים. לאחר מכן הקדיש לוין את עבודתו העיתונאית לחשיפתה ותיעודה של השמדת העם היהודי בשואה. לוין היה בין האמריקנים הראשונים שנכנסו לבוכנוואלד, מחנה הריכוז דכאוברגן-בלזן וטרזין. לוין החל לעסוק בגורלם של פליטי השואה. רשימותיו על "קיבוץ בוכנוואלד" שתיארו את התארגנותם של פליטי המחנה ליצירת קיבוץ על אדמתה של גרמניה עוררו רושם ניכר בארצות הברית.
יצירת הסרט "בית אבי"
בשנת 1946 כתב תסריט לסרט בשם "בית אבי" העוסק במאמציו של ילד פליט שואה לחפש אחר הוריו. הסרט צולם בארץ ישראל והושקעו בו כרבע מיליון דולר. לבימויו של הסרט הובא הדוקומנטריסט האמריקני הרברט קליין, עמו היה לוין בקשר עוד מהתקופה בה סיקרו שניהם את מלחמת האזרחים בספרד. בין כוכבי הסרט היה הפסל יצחק דנציגר שניסה את כוחו גם באומנות המשחק. הסרט זכה להצלחה מסוימת בקרב יהודי אמריקה, והביא לתנופה מסוימת בתעשיית הקולנוע בארץ ישראל. הציוד החדיש ששימש את קליין בהסרטה נותר בארץ, ושימש ביצירת סרטי תעודה במשך מספר שנים לאחר מכן.
הספר "בית אבי" יצא לאור בארצות הברית בשנת 1947. ספר נוסף העוסק בפליטי השואה, "אווה" יצא לאור בשנת 1959. בשנת 1950 פרסם לוין אוטוביוגרפיה בשם "החיפוש".
ב-1947 החל לוין בהפקת הסרט הבלתי חוקיים (או הבלתי לגאליים). הסרט צולם בנתיבי ההעפלה מאירופה, והוא משלב עלילה בדיונית, שבמרכזה זוג מעפילים, בצילומים תיעודיים. ארבעה מאנשי הצוות - לוין, השחקנים טרסקה טורס ויענקל מיכאלוביץ (לימים יצחק מיכאלי) והצלם ברטראן הס - הפליגו בדצמבר 1947 באוניית המעפילים"לא תפחידונו". הם השתלבו בין המעפילים, ונעצרו לימים ספורים אחרי שהאונייה נתפסה בידי הבריטים.[1]
בשנת 1948 נישא לוין לטרסקה טורס, ולזוג נולדו שני בנים. בנו אלי, מנישואים קודמים, הוא צייר, ואף אייר אחדים מספריו. בנו הוא המשורר והמתרגם גבריאל לוין.
יומנה של אנה פרנק
לוין היה האיש שהביא את יומנה של אנה פרנק לתודעת הקהל האמריקני, באמצע שנות ה-50. לוין קרא את הספר בצרפתית והבין מיד את חשיבותו. הוא הביא לתרגום הספר ולרכישתו על ידי בית הוצאה אמריקני גדול, דאג לביקורות משבחות, ועיבד את הספר למחזה בשם "אנה פרנק". מלכתחילה הבין לוין כי הספר יכול להוות בסיס למחזה ולסרט קולנוע שיצליחו מבחינה מסחרית, אך חשוב מכך, יביאו את קולה של אנה פרנק, וקולו של הילד היהודי שנספה בשואה, אל ההמונים בארצות הברית ובעולם. לאחר שעמד במשא ומתן מתקדם עם מפיקים ובעלי הזכויות, הופקה לבסוף גרסה אחרת למחזה ולסרט, שכתבו פרנסס גודריץ' ואלברט האקט. לוין נפגע מאוד מההתרחשות. בשני ספרים שכתב "הקנאי" (1964) ו""האובססיה" (1972) הוא טוען כי נפגע עקב התנגדותו הנחרצת לקומוניזם, שלא מצאה חן בעיני מפיקי הסרט והמחזה, כמו גם בשל היות המחזה "יהודי מדי". המחזה "אנה פרנק" בגרסתו של לוין הועלה בשנת 1966 בישראל על ידי ידידו, הבמאי פיטר פריי, וחנך את תיאטרון צה"ל, בהפקה שהשתתפו בה שחקנים מקצועיים לצד שחקנים חיילים. לאחר הרצה בת חודשים מספר, שזכתה להצלחה ולשבחי הביקורת, ירדה ההצגה בעקבות דרישתם של בעלי הזכויות לספרה של "אנה פרנק".
כפייה
בשנת 1956 חזר לוין לסיפורם של לוב ולאופולד, שהביא לו את תחילת פרסומו כשלושים שנה קודם לכן.[דרושה הבהרה] הוא עיבד את סיפורם לספר בשם "כפייה", המביא את הסיפור מנקודת ראותו האישית, עיתונאי צעיר המסקר רצח מחריד של נער בן 14, ומגלה כי הרוצחים הם בני כיתתו, החובשים עמו את ספסלי האוניברסיטה. הספר זכה לשבחים ולפרס "אדגר" מטעם התאחדות סופרי המסתורין של אמריקה. בשנת 1957 עובד הספר למחזה, ובשנת 1959 לסרט קולנוע מצליח. הספר נחשב למוצלחת ביצירותיו של לוין.
קריירה מאוחרת
לאחר הצלחת "כפייה" חילק לוין את זמנו בין ארצות הברית ומדינת ישראל, עד מותו בשנת 1981 בירושלים. שהותו בישראל הולידה מספר ספרים "גור ואיגור" (1968), "המתנחלים" (1972), ו"קציר" (1976). ספרו האחרון "הארכיטקט" יצא לאור בשנת 1982, לאחר מותו, והוא עוסק בחייו של הארכיטקט פרנק לויד רייט.
המתנחלים (תורגם על ידי רפאל ברק), הוצאת מסדה, 1976.
לקריאה נוספת
נורית גרץ, מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים, תל אביב: עם עובד (אפקים) והאוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד – 2004, עמ' 24–25, 27–30, 35–37, 127 ועל פי המפתח, מסת"ב 9651316985 – על הסרט "בית אבי"
