לילי ווסט

לילי ווסט
Lilly Wust
לידה 24 בנובמבר 1913
ברלין, הקיסרות הגרמנית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 31 במרץ 2006 (בגיל 92)
ברלין, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Lichterfelde cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פליס שרגנהיים עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שרלוט אליזבת ווסט (בגרמנית: Elisabeth "Lilly" Wust; ‏1 בנובמבר 1913 – 31 במרץ 2006) הייתה עקרת בית גרמנייה. אשתו של רואה חשבון וחייל בנקאי גרמני במהלך מלחמת העולם השנייה. היא ידועה בסיפור האהבה הטרגי שלה ובמערכת היחסים שניהלה עם פליס שרגנהיים. סיפור מערכת היחסים ביניהן מתואר בסרט 1999 'אמה ויגואר',[1] ובספר באותו השם על ידי אריקה פישר.[2]

היא הוכרזה כחסידת אומות העולם ב־31 באוגוסט 1995 על ידי יד ושם על מאמציה להציל נשים יהודיות ולהגן עליהן מפני רדיפות הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה.[3]

מלחמת העולם השנייה והצלת נשים יהודיות מרדיפות הנאצים

כשהיא מתגוררת בברלין-שמרגנדורף עם ארבעת ילדיה ועוזרת הבית בתחילת שנות הארבעים בזמן שבעלה נע במלחמה, אליזבת ווסט הוצגה על ידי עוזרת הבית שלה לאישה בשם פליס שרגניים בשם פליס שרודר. לאחר שבילתה איתה זמן מה והתאהבה בה, נודע לווסט כי שרגנהיים זקוקה להגנה מפני השלטונות הנאציים בשל חברותה בתנועת ההתנגדות הגרמנית וכאישה יהודייה.[4]

החיזור שלהם היה מסורתי, על פי קייט קונולי, כתבת הגרדיאן ארצות הברית בברלין בזמן הראיון שלה עם לילי ווסט בשנת 2001. לאחר היכרותן, הייתה שרגנהיים "מגיעה לתה אצל לילי כמעט מדי יום, ומביאה פרחים ושירים שכתבה. בין לבין השתיים היו כותבות זו לזו." כאשר ווסט אושפזה עם אלח דם דנטלי במרץ 1943, שרגנהיים "הביאה ורדים אדומים מדי יום. . . . ב־25 במרץ השתיים התארסו, וחתמו על הצהרות בכתב על אהבתן, אותן חתמו בחוזה נישואין כעבור שלושה חודשים."[5]

בנות הזוג החלו לחיות יחד לאחר שווסט נפרדה מבעלה באופן חוקי בשנת 1942; הם נשארו זוג עד יולי 1944, כאשר דיווחו שרגנהיים והיא נתפסה על ידי הגסטפו. היא נעצרה בבית שחלקה עם ווסט, נלקחה למחנה המעבר שולשטראסה בברלין. הוחזק שם עד 4 בספטמבר 1944, אז גורשה למחנה הריכוז טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. למרות הסכנה, ווסט ביקרה שוב ושוב את שרגנהיים בשולשטראסה, וגם ניסתה לארגן ביקור בטרזינשטט, אך סורבה על ידי מפקד המחנה.[4]

קצת יותר מחודש לאחר מכן, ב־9 באוקטובר 1944, הועברה שרגנהיים למחנה ההשמדה אושוויץ לאחר שנידונה למוות. ההערכה היא כי היא מתה בערב ראש השנה (31 בדצמבר 1944), על פי היסטוריונים של יד ושם, שהצהירו כי "ווסט הצליחה להימלט מעונש בלבד [על שהסתירה את שרגנהיים בביתה] מכיוון שהייתה אם לארבעה ילדים. ילדים צעירים שאביהם נעדר בפעולה."[4] היסטוריונים אחרים ציינו כי מתישהו בדצמבר 1944 נשלחו שרגנהיים ואסירים אחרים על ידי בצעדת מוות למחנה הריכוז גרוס-רוזן, ואולי גם בצעדת מוות שנייה למחנה הריכוז ברגן-בלזן. אף על פי שלא ניתן היה לקבוע את גורלה המדויק, בית משפט בברלין הוציא פסק דין בשנת 1948 שקבע את תאריך מותה של שרגנהיים ל־31 בדצמבר 1944.

כתוצאה ממערכת היחסים שלה ממעורבותה בניסיון הצלתה שרגנהיים, אליזבת ווסט התמודדה עם ביקורת והטרדות מוגברות מצד גורמים נאצים, ונדרשה לחתום במשטרה המקומית כל יומיים לאחר מעצרה של שרגנהיים, אך סכנה מוגברת זו רק חיזקה את החלטתה של ווסט להגן על נשים אחרות בסיכון. של גורל דומה לזה שחווה שרגניים. לאחר שפגשה את לוסי פרידלנדר, קטיה לזרשטיין ודוקטור רוזה אולנדורף שלושה שבועות לפני חג המולד בשנת 1944, ווסט החלה אז להסתיר את שלוש הנשים במפלס העליון של ביתה בברלין. כל שלוש הנשים שרדו את המלחמה אולם פרידלנדר, שחוותה טראומה קשה מחוויותיה במלחמה, שמה קץ לחייה.[4]

מוות והנצחה

מצבתה של אליזבת "לילי" ווסט, דורפקירשה גיסנסדורף, ליכטפלדה (ברלין), גרמניה.

יותר משישים שנה לאחר מותה של אהובתה, פליס שרגנהיים, אליזבת ווסט נפטרה. לאחר פטירתה בגיל 92 ב־31 במרץ 2006, היא הובאה למנוחות בדורפקירשה גיסנסדורף (בית הקברות של כנסיית הכפר גיזנסדורף), בליכטרפלדה (ברלין), גרמניה. מצבתה משמשת גם כאבן זיכרון לשרגנהיים.[6][7]

מורשת וכבוד

בראשית אמצע שנות התשעים מכרה אליזבת ווסט את הזכויות לסיפור רומן האהבה שלה עם פליס שרגנהיים לעיתונאית האוסטרית אריקה פישר, שחקרה את שירתה של שרגנהיים ומכתבי הזוג ואת חיי הזוגיות ואז כתבה את הספר משנת 1994., Aimée & Jaguar: A Love Story, ברלין 1943, שעובד אז לתסריט והפך לסרט "Aimée & Jaguar" משנת 1999. את דמותה גילמה השחקנית אינגבורג קלר.[8] נכון לשנת 2018, ספרה של פישר תורגם ל־20 שפות.[9]

ב־31 באוגוסט 1995 הוכרה אליזבת ווסט על ידי יד ושם כחסידת אומות העולם על מאמציה להגן על נשים יהודיות מפני רדיפות הנאצים.[4]

בראיון בשנת 2001, ווסט בת ה־89 נזכרה בזמנה עם שרגנהיים:[10]

זו הייתה האהבה הרכה ביותר שניתן לדמיין. . . . הייתי מנוסה למדי עם גברים, אבל עם פליס הגעתי להבנה עמוקה הרבה יותר של יחסי מין מבעבר. . . . הייתה אטרקציה מיידית, ופלירטטנו בצורה שערורייתית . . . התחלתי להרגיש חיים כמו שמעולם לא היו לי. . . . היא הייתה החצי השני שלי, ממש ההשתקפות שלי, תמונת המראה שלי, ולראשונה מצאתי את האהבה יפה מבחינה אסתטית, וכל כך עדינה. . . . פעמיים מאז שעזבה, הרגשתי את נשימתה ונוכחות חמה לידי. אני חולמת שניפגש שוב - אני חיה בתקווה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Färberböck, Max (Director) (1999). Aimée & Jaguar (בגרמנית and אנגלית). Germany.
  2. ^ Fischer, Erica (1995). Aimée & Jaguar: A Love Story, Berlin 1943. Los Angeles: Alyson Publications, Inc. ISBN 978-1555834500.
  3. ^ "Wust, Elisabeth," in "The Righteous Among the Nations." Jerusalem, Israel: Yad Vashem, retrieved online 30 June 2018.
  4. ^ 1 2 3 4 5 Wust, Elisabeth. Righteous Among the Nations, Yad Vashem.
  5. ^ Connolly, Kate. "I still feel her breath." New York, New York: The Guardian US, 29 June 2001.
  6. ^ Barker, Tammy. "Charolette [sic] Elisabeth 'Lilly' Wust (1913–2006) ." Medium.com: Retrieved online 30 June 2018.
  7. ^ Eigenwerk. "File:Grabstein Lilly Wust.jpg" (photograph of the Wust-Schragenheim gravestone with location data). Wikimedia Commons: Retrieved online 30 June 2018.
  8. ^ Sarris, Andrew. "An 85-Year-Old Nazi Bride Remembers Her Jewish Lover." New York, New York: Observer, 21 August 2000.
  9. ^ Aimee & Jaguar: A Love Story, Berlin 1943. New York, New York: Barnes & Noble, retrieved online 30 June 2018.
  10. ^ Connolly, I still feel her breath, The Guardian US.