או'בריאן נולדה בקטפורד, לונדון וגדלה בסאות'המפטון.[1] ב-1979, בעת שלמדה במנזר בסאות'המפטון, היא הקימה להקת פאנק בשם "הבנות הקתוליות".[2] היא עזבה את הלהקה ב-1980 כדי ללמוד באוניברסיטה בלידס, והבנות הקתוליות המשיכו ליצור מוזיקה לזמן מה בשם חדש, Almost Cruelty לפני שהחליטו להתפרק ולחדול מלהוציא מוזיקה.[3]
באוניברסיטה היא חברה למספר להקות, אך ויתרה על כך כדי לכתוב במקום.[4]
היא הפכה לעורכת מוזיקלית של מגזין אוניברסיטת לידס, Leeds Student,[5] ולאחר שסיימה את לימודיה ב-1983, היא פרסמה מאמרי דעה בעיתון המוזיקה ב-NME. מאז, היא כותבת על תרבות המשרדים ה"מאיימת" ב-NME בשנות ה-80, ועל המידה שבה עיתונאיות מוזיקה הוחרמו ולא נלקחו ברצינות בידי העיתון בשל היותן נשים.[6] תרומתה הידועה ביותר לעיתון עשויה להיות מאמר השער מעורר המחלוקת, "התאבדות נוער".[7]
במהלך שנותיה הראשונות ב-NME, או'בריאן כתבה עבור המגזין הפמיניסטי, Spare Rib, שבמשרדיו ביקרה לראשונה ב-1980.[8] ב-1984 היא הייתה שותפה לכתיבת סיפורים על נשים בתעשיית המוזיקה. היא הייתה המומה לגלות כמה מעט נשים היו בעלות עסקאות תקליטים או היו במצעדים בהשוואה לגברים,[9] ותגלית זו העניקה לה השראה לעבודה מאוחרת יותר, שבאה לידי ביטוי בעיקר ב-She Bop. לאחר שעזבה את NME, או'בריאן עבדה כעורכת מוזיקלית במגזין הלונדוני City Limits.[10] במהלך עבודתה במגזין, היא ראיינה את דאסטי ספרינגפילד; ריאיון שהוביל ליצירת קשר עם המוציאים לאור סידג'וויק וג'קסון, שהציעו לה את ההזדמנות לכתוב את הביוגרפיה של ספרינגפילד.
כתיבה עצמאית וספרים
עד 1990, או'בריאן הפכה לעצמאית, והמשיכה לכתוב בגרדיאן ואינדפנדנט, ובמגזיני המוזיקה Q Magazine ו-MOJO, בין היתר. המוניטין שלה כסופרת ופרשנית התבסס ברצינות עם פרסום ספרה הראשון Dusty – ביוגרפיה רבת-מכר של זמרת הנשמה הבריטית דאסטי ספרינגפילד (סידג'וויק וג'קסון בע"מ, 1989). הספר הוביל לגילוי מחדש והערכה מחדש של עבודתה של ספרינגפילד, והיה הבסיס למוניטין של או'בריאן כסמכות בתחום האמניות ומוזיקת הנשמה.
הביוגרפיה המוזיקלית הבאה שלה, Annie Lennox (סנט מרטין פרס, 1993), הופצה גם היא בארצות הברית. או'בריאן שרטטה ותיארה את הקריירה של המוזיקאית הבריטית אנני לנוקס מהימים מעוררי המחלוקת המוקדמים שלה עם להקת The Tourists דרך ההצלחה העולמית עם יורית'מיקס ועד להחלטתה של לנוקס לקחת הפסקה בשיא הקריירה שלה כדי לפעול למען חסרי בית.
ב-1995, או'בריאן התעסקה יותר במוזיקאיות בספרה, She Bop: The Definitive History of Women in Rock, Pop & Soul (פאן, 1995). תוך שימוש בגישה אישית, פולמוסית ותמטית. הספר מתחיל בעידן הבלוז והג'אז, ומסתיים בפרקים על פופ מחאתי והצד הכלכלי של עסקי המוזיקה, תוך עיסוק בתרבות הפופ בשנות ה-50 של המאה ה-20, להקות בנות שפעלו באותן השנים, רוק צ'יקס, זמרות ואמניות פאנק (ביניהן ריוט גירל), זמרות-יוצרות (ביניהן הזמרת-יוצרת האמריקאית מדונה), ערוץ הטלוויזיה האמריקאי MTV וכוחה של תדמית, אמנות ואנדרוגניה. בנוסף לאלה, התעסקה בשאלה הלסבית וחקרה סוגות מוזיקליות כדוגמת: דיסקו, דאנס, ראפ, רגאיי ומוזיקת עולם.
ההוצאה השנייה של Dusty הופצה ב-1999 וכיסתה אירועים עד מותה של ספרינגפילד, בעוד ש-She Bop II המעודכן הופץ ב-2002 בידי קונטיניום פרס,[11] וכלל פרקים על אמנים עדכניים יותר ופרק נוסף על גירל פאוור.[12]
בשנת 2007, או'בריאן כתבה ביוגרפיה מעמיקה על מדונה, בשם "מדונה: כמו אייקון". היא פורסמה ב-28 באוגוסט 2007 בממלכה המאוחדת ומאוחר יותר, ב-6 בנובמבר 2007, בארצות הברית.[13]
טלוויזיה ורדיו
ספריה של או'בריאן, בעיקר She Bop, הובילו לפרסומים תכופים בטלוויזיה כאוטוריטה במוזיקת רוק. פרסומים אלו זכו להצלחה ולהערכה במרוצת השנים.[14] בין היתר, או'בריאן הייתה שותפה להפקת הסרט התיעודי Righteous Babes של ערוץ 4, שעסק במוזיקת רוק ופמיניזם חדש,[13] ובשנת 2002 עיבדה את She Bop II כסרט תיעודי בשני חלקים עבור BBC רדיו 2.
ביבליוגרפיה
Dusty, לונדון: סידג'וויק וג'קסון, 1989
"אנני לנוקס", לונדון: סידג'וויק וג'קסון, 1991
She Bop: The Definitive History of Women in Rock, Pop & Soul, לונדון: פינגווין, 1995
