הכוכב מוזכר לראשונה בקטלוג כוכבים בשם "Histoire Céleste Française" שפרסם האסטרונום הצרפתיז'רום לאלנד בשנת 1801 ונקרא על פי המספר שקיבל בפרסום מחודש של הקטלוג משנת 1847.[5] בשנת 1857 גילה האסטרונום הגרמני פרידריך ארגלנדר שלכוכב תנועה עצמית גדולה ביחס לשאר הכוכבים ובאותה שנה גילה האסטרונום פרידריך ויניקה שלכוכב היסט של כחצי שניית קשת ששקול למרחק של כ-6.5 שנות אור.[6] עד לגילויים של כוכב ברנרד ווולף 359 בתחילת המאה ה-20 נחשב לאלנד 21185 לכוכב השני הכי קרוב למערכת השמש, גם לאחר שמדידות נוספות הראו שהוא למעשה יותר רחוק ממה שסברו בתחילה. בעוד כ-20,000 שנים יעבור לאלנד 21185 במרחק של כ-4.7 שנות אור ממערכת השמש ויהיה הכוכב השני הכי קרוב אחרי מערכת אלפא קנטאורי.[7] ממרחק זה תהיה בהירותו הנראית מדרגה 6.1, על סף יכולת הראייה האנושית, והוא יהיה הננס האדום היחידי שניתן לראות ללא ציוד עזר.
מאפיינים
לאלנד 21185 הוא ננס אדום מסוג ספקטרלי M2 V. רדיוסו מוערך בכשליש רדיוס שמש, מסתו מוערכת במעט פחות מחצי מסת שמש ועוצמת הארתו היא כ-6 אלפיות מעוצמת ההארה של השמש באור נראה, אך בגלל טמפרטורת פניו הנמוכה, כ-3,400 קלווין, רוב קרינתו היא בתחום התת-אדום. הכוכב נע על רקע שאר הכוכבים במהירות של כ-4.8 שניות קשת בשנה והוא מבין הכוכבים בעלי התנועה העצמית הגדולה ביותר. כיוון התנועה שלו הוא בניצב למישור הדיסקה של שביל החלב, כך שהוא מקיף את מרכז הגלקסיה במסלול אליפטי מאוד שחותך פעמיים את מישור הגלקסיה בנקודות הקצה שלו.[8] מדידות ספקטרוסקופיות של אור הכוכב מראות שינויים קטנים ומחזוריים במהירות התנועה שלו ומרמזות על קיומה של מערכת כוכבי לכת, אך הנתונים שנמדדו אינם מאפשרים לקבוע אם אכן קיימים כוכבי לכת המקיפים את לאלנד 21185.[9] בעקבות מדידות שנעשו בשנת 1981, מסווג לאלנד 21185 בקטלוג הכוכבים המשתנים כמשתנה BY בדרקון.[10][11]
סביבה
הכוכב הקרוב ביותר ללאלנד 21185 הוא הננס האדום וולף 359 שנמצא במרחק של כ-4.1 שנות אור ממנו, דומה למרחק שממערכת השמש למערכת אלפא קנטאורי, והכוכב השני הכי קרוב הוא הננס האדום רוס 128 שנמצא במרחק של 6.5 שנות אור ממנו. שניהם יהיו עמומים מאוד ממרחק כזה ואורם יהיה חלש מלהראות לעין אנושית ללא ציוד עזר. השמש תראה משם ככוכב בהיר למדי עם דרגת בהירות 1.85. פרוקיון שנמצא פחות מ-10 שנות אור מלאלנד 21185, יראה ממנו ככוכב בהיר במיוחד עם דרגת בהירות 0.
^J. García-Sánchez, P. R. Weissman, R. A. Preston, D. L. Jones, J. F. Lestrade, D.W.Latham, R. P. Stefanik & J. M. Paredes: Stellar encounters with the solar system, Astronomy and Astrophysics, vol. 379, p. 642 (2001)