ציוריו של אבו שקרה מושפעים מזיכרונות ילדותו: שיטוטים בטבע, ציד ודיג. ציוריו מציגים סצנות שכוללות שילוב מיוחד בין שלושה מרכיבים: האדם, הטבע והחיה, אותם הוא שוזר בציוריו ומגיעים מזיכרונותיו. ציוריו הם מעין אוטוביוגרפיות לחוויותיו שלו, אבו שקרה מעיד כי הציור נובע מתוכו, הוא אינו מתכנן את הציור, הוא נזכר לעיתים במצב מדיטטיבי כמעט בו הוא מרגיש ולאחר מכן מצייר מבלי לשים לב לדבר מלבד הציור. "זיכרון העבר נקרא להופיע מחדש ולהפוך לישות חומרית באמצעות העברתו מהדמיון אל הציור" שני הנושאים חוזרים על עצמם בציורים בטכניקות ובסגנונות שונים, הטכניקה משמשת את אבו שקרה ככלי באמצעותו הוא מלביש את האובייקט בצורה חדשה ונותן לה משמעות אחרת. עבודותיו האקספרסיביות מתאפיינות בגודש חומרי ובמחוות ישירות לציורים קאנוניים מן המודרניזם המערבי (פיקאסו, ואן גוך). אבו שקרה יצר מאות ציורים והוא מצייר בעיקר על בדים גדולי ממדים עם שמנים או צבעי אקריליק. ציוריו בגדלים שונים, כשהגדול ביותר שיצר אי פעם היה בגובה שני מטרים ורוחבו שבעה מטרים, והוא נמכר לדמות בעלת השפעה רבה בישראל.
כמו כן, כרים מושפע מעבודותיו של דודו המנוח, עאסם אבו שקרה, שתמך בתשוקתו וכישרונו של כרים לאמנות. ב־2009, בתערוכה "מאוהב בצבע ובמכחול", הציג כרים סדרת ציורים המבוססת על צילום של דודו, מתוך קטלוג תערוכה שהתקיימה במוזיאון תל אביב ב-1994 (דודו נפטר ב־1990)[1]. בסדרת הציורים של כרים מופיעה דמות גבר שרגליו משוכלות, וידיו על ברכו. הציורים מופיעים בסגנונות שונים, חלקם בסגנונות הקרובים לסגנון הציור של עסאם. אבו שקרה מתאר את תהליך הציור כתהליך בו הוא אוסף את זיכרונותיו "אני מביט בעלה הקקטוס במשך שעות, כשאני מצייר אותו אני לא שם לב אלא רק לציור שלי, כל דבר שאני רואה - אני לא מצייר אותו עד שאני מרגיש אותו וזה הופך לחלק ממני, וכל מה שאתה רואה זה חלק ממי שאני"[2].
עבודותיו
ב־2015 אבו שקרה מציג תערוכת יחיד "אחדות האדם, הטבע והחיה" בגלריה לאמנות אום אל-פחם אותה אצר אחמד כנעאן. ציוריו המוצגים הם כמעין ביטוי אוטוביוגרפי של האמן. "הייתה לי ילדות נהדרת, כמו ילדים אחרים בתקופתי, נהגתי לבלות את הזמן החופשי שלי בטיול בטבע, אהבתי לצוד, בייחוד ציפורי שיר אדומות, וגם אהבתי לדוג, הרגע הנהדר בו הדג היה נתפס בקרס החכה, הייתי נוהג להסתכל בדג הנאבק על חייו, כמעט מת".
אבו שקרה מתאר את הרגעים בהם הדג היה נתפס בחכה והוא היה מתבונן בו כשהוא נאבק ברגעי חייו האחרונים. רגעי המאבק עם המוות מרגשים אותו. הסצינות המוצגות כוללות שילוב מיוחד בין שלושת המרכיבים: שיחי הצבר, הציפורים, הדגים ובעלי החיים[3].
מוטיב הצבר
אבו שקרה עוסק במוטיב הצבר בציור - נושא שחזר בציוריו של עאסם אבו שקרה. בתחילת דרכו הצבר הופיע בציוריו כפי שהוא מופיע בטבע, כשיח או כגדר כאשר בדרך כלל הצבעים כהים ובאווירה מעומעמת, את הצבר הציג בצורה ריאליסטית ומדויקת. בציוריו החדשים אבו שקרה משתמש בפלטת צבעים זוהרת של וורוד כתום וצהוב וסגנון ציורו השתנה, הצבר מוצג בצורות גאומטריות שונות המזכירות את הפירוק הקוביסטי, פעמים אחרות הצבר מופיע בסגנון אקספרסיבי המשלב נקודות וקווי מתאר חדים.
סדרת הציורים "אספר לאללה הכל"
סדרה של כעשרה ציורים בגדלים ובתכנים שונים בעקבות מקרה של ילד סורי שאיבד את כל משפחתו במלחמה. שמה של הסדרה הגיעה מתוך משפט אותו אמר הילד לתקשורת כאשר סיפר "אני רוצה לספר לאללה הכל". סדרת העבודות נבדלת מעט בסגנון ובשיטת העבודה משאר העבודות של אבו שקרה. כרים מתאר כי "הצופה בציור אמור, אפוא, להגיב לו כאילו הוא צופה בסצנה אמיתית וחיה"[4]. סדרה זו מלאה במספר מסרים שהחשובים שבהם הם ילדים במצב מלחמה והמציאות של אובדן הילדות, ההורים והבית והאובדן האפשרי של החיים. מסר נוסף הוא השפעת המלחמות על חופש היצירה ושגשוג המחשבה.
