כְּרַוְיָה תַּרְבּוּתִית (שם מדעי: Carum carvi) היא צמח ממשפחת הסוככיים אשר צומח באירופה ובאסיה. קיימים זני כרוויה תרבותית חד-שנתיים, דו-שנתיים ואף תלת-שנתיים. הצמח דומה בצורתו לצמח הגזר ועליו גזורים או מנוצים. לצמח פרחים קטנים לבנים או ורודים. הכרוויה צומחת במקומות חמים ומוארים, בקרקע יבשה.
פירות הצמח (הנחשבים לעיתים בטעות לזרעים) משמשים כתבלין, המוכר בישראל בשמו הגרמני קימל. הפירות הם דו-זירעונים בצורת סהר וגודלם כ-2 מילימטרים. הם דומים במראם לפירות של כמון (שגם הוא ממשפחת הסוככיים), המשמשים גם הם כתבלינים וקל להתבלבל ביניהם, אם כי טעמיהם וריחותיהם שונים מאוד.
שימושים
הכרוויה משמשת כתבלין נפוץ במטבחים אירופיים (בעיקר במרכז אירופה ובצפונה). לחם המכיל כרוויה ("לחם קימל") היה נמכר בעבר בישראל באופן נרחב. כרוויה משמשת גם לתיבול תבשילי בשר, כגון גולאש; להכנת כרוב כבוש, וכמרכיב במשקאות חריפים כגון אקוואויט. הכרוויה נמכרת ונצרכת לרוב כפירות שלמים ולא טחונים לאבקה, אם כי מכירת ושימוש בפירות הטחונים קיים.
בדומה לסוככיים אחרים, ניתן גם להשתמש בשורש הכרוויה לבישול, אולם הוא אינו נפוץ בשווקים בצורה זו. במטבח הלובי משתמשים באבקת כרוויה יחד עם כמון לתיבול מגוון תבשילים, והיא משווקת בישראל כ"קימל טחון".
שמן המופק מזרעי הכרוויה משמש גם כתמצית ריח בייצור תמרוקים.
פינלנד אחראית לכ-28% מייצור הקימל בעולם. גידול קימל מתאים במיוחד לאקלים הפיני ולקווי הרוחב של פינלנד, המבטיחים שעות רבות של אור שמש בקיץ. התוצאה היא פירות המכילים רמות גבוהות יותר של שמן אתרי מאלה המיוצרים באזורי גידול עיקריים אחרים כמו קנדה, הולנד, מצרים ומרכז אירופה[דרוש מקור].
היסטוריה
במספר לשונות נפרדות קיימת המילה כרוויה או מילים דומות כשם לצמח תבלין, ביניהן יוונית עתיקה, סנסקריט וערבית (בפרסית ובלטינית, לעומת זאת, התבלין קרוי בשמות שונים). כתוצאה מכך מקור הצמח שנוי במחלוקת.
