בעודו מתפרנס מעבודתו בתחום הכימיה, הקדיש את זמנו הפנוי לכתיבה פובליציסטית וספרותית, יחד עם שמעון דובנוב היה בין מייסדי מפלגת העם היהודית (יידישע פאלקס-פארטיי), והאמין בקיום עצמאי ליהודים כלאום בתוך רוסיה ובאוטונומיה תרבותית יהודית. הוא לא שלל את הציונות, אך לא הסכים לקבל את עיקרון שלילת הגלות והאפשרות של יהדות עולמית בעלת ישות לאומית חינוכית ותרבותית.
צינברג שימש עורך באנציקלופדיה היהודית הרוסית וכתב בעצמו כ-300 ערכים. כתב מאמרים רבים ומקיפים בכתבי העת להיסטוריה יהודית בתחום הספרות העברית והיידית. כן השתתף בעריכת "ספר ההיסטוריה הגדול של יהדות רוסיה" וכתב את הספר "תולדות העיתונות היהודית ברוסיה" (1915).
חיבורו העיקרי הוא "תולדות ספרות ישראל", שנועד להקיף את תולדות ישראל משנת 900 ועד 1900, שמונת הכרכים הראשונים נדפסו בווילנה (1929-37), וכרך נוסף נדפס אחרי פטירתו (ניו יורק 1966). הספר כתוב בנימה אוהדת כלפי היצירה היהודית, ומגלה חיבה לספרות המסתורין והחסידות, ובפרט לספרות היידית.
בתקופה הסובייטית ניסה צינברג להמשיך במחקריו. חומר היסטורי עוד פורסם מפרי עטו ב-1930, אך המשטר הצר את צעדיו, וב-1938 נאסר והוגלה למחנה ריכוז במזרח הרחוק, שם מת.
