נולד לר' חיים גוטמן פרציקוביץ (Chaim Gutman Percikovic; סוחר וראש הקהילה היהודית המקומית[4]) וחנה ביילה לבית בראז[5] בעיירה יזנה (Jieznas) שבליטא. למד בחדר, בישיבת סלובודקה ובישיבת לידה, בגימנסיה העברית בקובנה בהנהלת פרופ' משה שוובה.[4][6] בשנים 1924 עד 1934 שימש מורה ברומני שבאוקראינה, בנירנברג (שם יסד בית ספר עברי) ובמינכן.[4] כבר בשנים אלה החל לעסוק בהוראת העברית וחיבר ספר לימוד.[7] ב-1930 קיבל תואר ד"ר לבלשנות שמית באוניברסיטת ברלין, ארלנגן (Erlangen) שבגרמניה, מינכן ווינה.[8] באוניברסיטה זו למד, בין היתר, מפי פרופ' יוסף הל.[6][7] היה מתלמידיו של הבלשן גוטהלף ברגשטרסר.[7] בימי השואה נספו אחיו קופל ושלמה.
נמנה עם עורכי "לשוננו לעם". חיבר ספרי לשון, תחביר ודקדוק רבים, ובהם "עברית כהלכה" (הוצאת שרברק) ו"משפט הזיקה בעברית לכל תקופותיה"[9] – מחקר גדול שהשלים סמוך למותו. פרסם מאות מדורי לשון בעיתונות העברית ("דבר", "אֹמֶר", "הארץ", "הצופה") וכן בכתבי עת ("החינוך", "הד החינוך", "אורים", "מולד", "לשוננו", "לשוננו לעם"). בשנות ה-50 שידר ברדיו פינות עברית ושיחות עם מומחים על ענייני הלשון השוטפים. כתב מאמרים וסיפורים גם ביידיש ובגרמנית.[4] ההדיר את "מחברות איתיאל" לאל-חרירי (1961), בתרגום ר' יהודה אלחריזי. ב-1965 (תשכ"ה), שנתיים לפני מותו, מונה לפרופסור־חבר באוניברסיטת תל אביב.[9][14]
לכתו
ב-1967 נפטר בתל אביב ממחלה קשה. נטמן בבית העלמין בחולון, בחלקת הסופרים (גוש 1, אזור 6). קודם ללווייתו הונח ארונו באוניברסיטת תל אביב, ברחבה שלפני הפקולטה למדעי הרוח, ושם נישאו הספדים לזכרו.[15] במספידים היה ד"ר ישראל מהלמן, ממייסדי האוניברסיטה.[15] עד מותו התגורר ברחוב יעל 5 בתל אביב, וקודם לכן התגורר ברחוב שד"ר 79.[4] הניח אלמנה, לוטה פרץ[16] (בת ר' משה נחמיה; נפטרה בד' בטבת תשמ"ד).[17] ספרייתו העשירה הכילה אלפי ספרים ונתרמה בידי אלמנתו לאוניברסיטת תל אביב. כיום ספריית העיון שוכנת בבית הספר למדעי היהדות ע"ש רוזנברג. היא משמשת אכסניה לסמינרים וחדר עיון לסגל החוג ולתלמידיו. במהלך השנים הועשרה עוד מתרומתו של שאול אלוני לזכר בנו בעז, מעיזבונותיהם של פרופ' אליעזר רובינשטיין, ראש החוג ללשון העברית במשך שנים רבות, ושל ד"ר רבקה ירקוני ז"ל שכיהנה במשך תקופה ארוכה כמרכזת החוג. לאחרונה נוספה אליה תרומתו של אברהם עקביה, ממניחי היסוד למינוח העברי בהגנה ובצה"ל.[18]
פרץ התנגד במידה רבה לגישה שהתפתחה בדורו: חוברות תיקוני לשון שנכתבו בצורת "אל תאמר כך, אלא אמור כך". הוא בז לגישה זו, ובהקדמה לספרו "עברית כהלכה" היטיב לתאר את עמדתו בנושא. להלן קטעים מתוך ההקדמה:
אחת הדרכים המקובלות ביותר אצלנו לבירור שאלות לשון ולתיקון שגיאות בנוסח "אל תאמר כך, אלא אמור כך". בדרך זו הלכה לפני שנים, אַחַת הוְּעָדוֹת של "ועד הלשון" והוציאה חוברות לתיקוני לשון, ובדרך זו הולכים עכשיו מחברי ספרי־לימוד שונים. ואולם כיצד – לפי דעת המתקנים – תיפלט השגיאה וייקלט התיקון? והרי בדרך תיקון זו אין לקורא ולשומע אלא לסמוך על כוח הזיכרון, ועל כוח הזיכרון בלבד אין סומכים, כידוע.
ונראה, שדאגה זו אמנם נתעוררה בלבות אחדים מן המתקנים האלה. מה עשו מחברי החוברות? התחכמו והִמציאו אמצאה נאה, כיד הפדגוגיה הטובה עליהם. את השגיאות כתבו בְּטוּר מיוחד בכותרת "אל תאמר" ובאותיות קטנות, ואילו את התיקונים הֵביאו תחת הכותרת "אֱמור" כשהם כתובים באותיות גדולות. בכוח אמצאה זו צריך היה הקורא לפלוט את הפסולת ולקלוט את הסולת. המלים, שאותיותיהן קטנות, צריכות להיעלם מאוצר הזיכרון, ובמקומן יבואו המלים הכשרות, הכתובות באותיות גדולות.
ואמנם שכחו הממציאים דבר אחד – וטעו. כשרואה הקורא את האותיות הגדולות, אינו צריך, כידוע, להתאמץ כלל וכלל. הוא קורא את המלים בשטף ועובר לְמלים אחרות. אבל האותיות הקטנות דווקא אותן עליו לקרוא ביתר עיון, שכן קטנות הן; בהן הוא מסתכל יותר מאשר באותיות האחרות; עליהן מִשְׁתַּהָה העין יותר. נמצא, שדווקא אלה הפסולות הן שנתקעות במוחו של הקורא ויש חשש, שדווקא אלה ייזכרו.
ובכן, לא זוהי הדרך.
אם רוצים אנו, שיקלוט הקורא את הטוב ויפלוט את הרע, שיזכור את הַטָּעוּן זכירה וישכח את הטעון שִׁכְחָה אין לנו אלא להכשירו לכך. כיצד? על ידי הסברה. אם יקרא הקורא את ההסברה וידע, מפני מה לא נכון השגור בפיו ומהו היסוד לתיקון – יזכור ויזכור. ואם יִשָּכח מִלִּבּוֹ התיקון, חֲזָקָה עליו שתעלה ותבוא לפניו ההסברה שקלט ותשמש לו מורה דרך.
והניסיון הוכיח כי אמנם זוהי הדרך הנכונה.
פרץ קנה לו קהל רב באשר הייתה כתיבתו קולחת והרצאת דבריו הייתה מדודה ופדגוגית:
ד"ר יצחק פרץ, המפרסם זה שנים ב"דבר" את הטור שלו "עברית כהלכה", כבר יצאו לו מוניטין כפרשנה של השפה. משנתו סדורה בפיו, הוא מדבר אלינו בשפה ברורה, בסגנון שקוף וקל. כרב פוסק, ששביליה של ההלכה נהירים לו, הוא מוציא מתחת עטו פסק מבוסס על ראשונים ואחרונים: מקורותיה של השפה. הוא אוחז את הקורא ביד בטוחה וחזקה, תוך ידיעה נכונה של הדרך, מוליך אותו בחתחתים ומדרונות, בקעות ולא־דרכים. וראה זה – העניָן שאך לפני רגע נראה היה מסובך וסתום, נעשה פתאום מובן, פשוט.
— "מורה נבוכי הלשון", ביקורת בעיתון "דבר", 20.06.1958
יצחק אבינרי, בספר "יד הלשון" (1964) תיאר את הסתייגויותיו מ"חומרות היתר" שהנהיג פרץ, לטענתו:
מורה זה נראה בחומרותיו היתרות כיורשו של אברונין. ממנוּ נחל הרבה חומרות יתרות (כגון השקפתו בדבר אפילו אם, למפרע, שוב פעם ועוד), אך מֵאֵין אותו הידע הרב והעין הבוחנת של אברונין – יש שנתפס לחומרות הפורצות כל גבול: בְּקֻנְטְרְסֵי "לשוננו לעם" מהשנים הראשונות (תש"ה–תש"ו) הריהו פוסל "אין לו ברירה אחרת" (מִלת אחרת יתרה לדעתו), "הוא ראה אותה בין ההמון", "מאימתי מתחילים להתרחץ"; ואפילו "בתי מלון" אינם כשרים בעיניו (לדעתו – בתי־לינה), כי המלון עצמו הוא בית מלון; ואף על פי שציין כי יש מקדש וגם בית־מקדש (כלום דוגמה יחידה היא? יש גם מרחץ ובית־מרחץ, ובדורנו קִצרו בית אולפן ובית־דאר ובית־דפוס והעמידום על תבה שנייה בלבד) – לא נחה דעתו בכך. עם כל חומרותיו כלפי אחרים אין סגנונו פטור משמץ דופי. וכפי שכלל גדול הוא שכל האומר לטוב רע סופו לומר לרע טוב – לפיכך יש שיבוא להתיר דבר אסור, כגון הסכמתו לנעמד במקום נעצר או עמד (ב"לשוננו" כרך יא) או ל"מנדנד", והטפתו לסגנון מדולדל וריק מכל תבלין עברי ועסיסיות. לקצת חומרות, משלו ומשל אחרים, שנִתפשטו לצערי, נזקקתי בערכים מיוחדים (אפילו אם, גם־כן, כמו כן, החל מן, טרם, על ידי, למפרע, סגנון).
— פורסם באדר תשכ"א (1961), מתוך "יד הלשון" עמוד 195
אבינרי קרא לקהל הקוראים להמשיך בשילוב דברי מליצה בכתביהם, אף על פי שפרץ התבטא בִּגְנוּת המליצה:
כלפי המטיפים לסגנון מדולדל. ד"ר י. פרץ, המחמיר שלא במדה ולפעמים עד כדי שִבוש גמור, גם מֵקֵל לפעמים שלא במִדה (בהתירו "נעמדו" ו"נודניק" ו"נדנד"); אך כלפי הביטוי המליצי העסיסי והמקורי הוא מלא אכזריות. רשימתו ב"לשוננו לעם" (איירתשי"ח) תעיד על כך נאמנה. קראתי רשימה זו, וחזרתי וּקראתיה שנית: כמעט לא האמנתי למראה עיניי. בלשן ומורה בישראל בא וקורא תיגר לא על התלעזות הלשון והתעללות ברוחה ובנשמתה, לא על חדירת כל מיני בטויים לועזיים ומליצות נכריות, העושות שמות בשפתנו. אלא על מה יִדְוֶה לבו? על בִּטויים מקראיים בעברית החדשה. את קֻרְטוֹב הטוב שנותר בה לפליטה – אותו הוא רואה כְּרע, כטלאי, ועליו הוא מתריע "סגנון טלאים" עליך ישראל...
כאן נסקור קצת "תִקונים" שהובאו לדוגמה באותה רשימה, ונִוָּכַח שרובם אינם אלא קלקול, כמי שבא לְהַדְבִּישׁ את הלשון בכל לְשַׁד חיוני שנותר בה. [...]
3) בִכתב־עת פדגוגי נאמר "אינם קוראים את מנדלי, ובילדי זמננו יַשְׂפִּיקוּ". בא המתקן ופוסק את פסוקו: "ובילדי זמננו ישפיקו" (על פי הכתוב בישעיה ב ו) "טוב בישעיהו ונאה ברומאן של מַאפּוּ, אבל לא במאמר פובליציסטי בזמננו". תֵּיתֵי לו לד"ר פרץ המורה, שנתן לו לישעיה הנביא ציון "טוב" בסגנונו וגם התיר למאפו לכתוב כן... ואיני אומר למתקן דנן, כי מי שכתב כן בכתב־עת פדגוגי יש לו טעם בסגנון עברי, עסיסי ומקורי, יותר מלזה המציע לנו את נוסחו היבש: "מסתפקים ביצירות זמננו". הנני מודיע בשער בת רבים: אני עצמי השתמשתי לא פעם במאמריי באותו כתוב שבישעיהו, כי מַביע הוא את הרַעיון המבוקש ביותר חן ובליטות מוחשית, ועוד אוסיף להשתמש בו ובדומה לו.
— מתוך "יד הלשון" עמוד 348
ספריו
פרץ חיבר ספרי לשון רבים, ובהם –
"עברית כהלכה", הוצאת יוסף שרברק (תשט"ו–תשי"ח, ולאחר מכן מהדורה מתוקנת ומורחבת ראתה אור בתשכ"א;[7] הוצאה 12 ראתה אור בתשל"ח, 1978);
^ג. קרסל, חשד חינם בְּשָׂרִים, דבר, 20 ביולי 1967, על תרגומו של פרץ ("איז'יוקו") לספר "אורות מארץ השמש: חכמת חיים באמרות יפן, ראוי לציין שייתכן שהרוכל שמע על כך שהמחבר הוא יצחק פרץ, אך זיהה אותו, בטעות, כחבר הכנסת יצחק פרץ.
