נולד בעיר קויל שבפולין, למאטיל ולר' שמואל רוזנטל, סוחר עצים תורני. בשנת ה'תרפ"ג, 1923, עלה בגפו לארץ-ישראל. בירושלים התוודע לרב זרח ראובן ברוורמן, למד בישיבתו שבמאה שערים כחמש שנים וראה בו את רבו המובהק.[1] בשנת ה'תרפ"ט, 1929, נישא לדבורה, בתו של הרב ראובן משה צ'רנוצקי מוילנה,[2] ושפרה בת הרב שלמה גדול, רבה של וורניאן פלך וילנה.[3] לאחר נישואיו עבר להתגורר בתל אביב מקום מגוריו של חמיו, והחל ללמד כר"מ בישיבה לצעירים אור זורח ביפו.[4]
בהמלצת הרבנים הראשיים לתל אביב, הרב שלמה הכהן אהרונסון והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל,[6] התמנה הרב רוזנטל בשנת ה'תרצ"ב, 1932, כרב שכונת "אגודת יושבי אוהלים וצריפים" בצפון תל אביב, בסמוך לירקון, לימים, שכונת הירקון-הצפון.[7] באותה שנה נבנה בית הכנסת האזורי ברחוב דיזנגוף 314-312, בו כיהן הרב רוזנטל כרב שישים ושתיים שנה. כך תיאר ראש הקהילה ומייסדה, בנימין אפרתי, את השתלשלות האירועים:
"שכונת הצפון נבנתה על ידי יהודים 'עמך' שהניחו את יסודותיה בשנת תרפ"ז. כעבור חצי שנה כאשר הצלחתי להקים את הבית הראשון בשכונה, פנינו להגרב"צ עוזיאל ז"ל וקבלנו ממנו ספר תורה. בשביעי של פסח אותה שנה התחלנו להתפלל בציבור בביתי. סמוך לכך פנינו לעירית תל אביב וקיבלנו מגרש יפה וגדול ברחוב דיזנגוף בשביל בית כנסת [...] מאחר שאמצעתנו [!] המעטים לא אפשרו לנו לבנות בנין, הקימונו צריף על אותו מגרש בלילה בלי רשיון, בעזרת רוב תושבי השכונה ואף אחד לא התנגד לכך. בצריף זה התפללנו מספר שנים עד שהצלחנו להקים בית כנסת מפואר הנקרא כיום בית הכנסת הגדול בצפון תל אביב, ומכהן בו הרב יעקב רוזנטל המאציל מתורתו, מרוחו וממעשיו הטובים על כל השכונה".[8]
בשנת ה'תש"ד, 1944, התמנה דיין בבית הדין הרבני;[9] בשנת ה'תש"י, 1950, התמנה לדיין ב"בית דין מיוחד על יד הרבנות הראשית לישראל לעיר יפו המשוחררת", בהרכב של האב"ד הרב יהושע מנחם אהרנברג.[10] בשנת ה'תשכ"ו, 1966, התמנה לאב"ד בתל אביב,[11] תפקיד אותו מילא כעשרים שנה.
עמדותיו והשקפתו
בחודש תשרי ה'תשכ"ז, 1967, חתם הרב רוזנטל על קול קורא יחד עם חשובי הרבנים והדיינים על איסור ניתוחי מתים "אלא באופן של פיקוח נפש מיידי ובהסכמה לכל מקרה של רב מובהק המוסמך לכך".[12] בחודש אלול ה'תשכ"ז, לאחר מלחמת ששת הימים חתם הרב על כרוז האוסר: "להיכנס לכל שטח הר הבית".[13] בחודש כסלו ה'תשל"ב, 1972, חתם הרב על פסק דין האוסר גיוס בנות.[14]
כחלוץ רבני בעיר העברית החדשה, הניח הרב רוזנטל יסודות הנהגה רבנית וקהילתית כלל-ישראלית, של יהדות אורתודוקסית בתל אביב, ביניהם: קירוב משפחות שאינן שומרות מצוות; טקסי בר-מצווה למשפחות שאינן שומרות שבת[15] וניסוח פשרות יצירתיות בין מתפללי נוסח אשכנז ונוסח ספרד.[16] ככלל, הנהגתו הייתה בימין מקרבת, שיחו ושיגו בצניעות, בנועם ובחן.[17]
במלחמת העצמאות התיר לפועלים הסלוניקאים, כולם שומרי שבת, לפרוק נשק מאנייה שעגנה בנמל. אחד הפועלים, אפרים ברוך, נזכר: "הוא התבונן בפועלי הנמל בחיוך רחב, ואמר להם 'איפה בגדי העבודה תביאו לי מייד חולצה ומכנסיים, שאוכל לעזור לכם'". לאחר שנתן את ההיתר, סייע הרב בעצמו לפרוק את הנשק.[18]
פעילות ציבורית
הרב רוזנטל היה שותף פעיל בהקמת מסגרות חינוך דתי בתל אביב: סייע בהקמת מסגרת תורנית לנוער בתוך בית הכנסת;[19] סייע בייסוד בית הספר לבנות מזרחי בצפון תל אביב, שימש בו 'נשיא ועד ההורים'[20] ועודד את הקמת הישיבה התיכונית בעיר.
בפרוץ מאורעות תרצ"ו והגעת פליטים רבים לשכונה, ייסד הרב רוזנטל עם רעייתו הרבנית "אגודת נשים לעזרה סוציאלית וגמילות חסד". האגודה שיכנה חסרי בית בבית הכנסת וסיפקה להם מצרכים חיוניים. פעילות זו נמשכה באמצעות ארגון גמ"ח קהילתי של מתן בסתר, הלוואות וסיוע סוציאלי.[21]
הרב רוזנטל נמנה עם מזהירי שבת ובנועם אישיותו הפעיל את השפעתו למניעת חילולי שבת בעיר. פעולות אלו החלו כבר בשנות ה-30 סביב אירועי יריד המזרח בנמל תל אביב[22] ועד השתדלותו לסגירת בתי קולנוע בכרך הסואן בערוב ימיו.[23]
בתקופת תנועת המרי העברי, הסתתר מנחם בגין מפקד האצ"ל מהשלטון המנדטורי תחת שם הכיסוי: ישראל ססובר. בין השנים 1947-1945 התגורר במחתרת ברחוב יהושע בן-נון בתל אביב. בתקופה זו הרבה לפקוד את בית הכנסת ״שלום״ שבשכונת הצפון. בספרו המרד מתאר בגין את הרב רוזנטל: ״רב השכונה, תלמיד חכם, בעל שתי עיניים בוערות כגחלים״.[24] לימים, לאחר עלותו לכס ראש ממשלת ישראל, שב בגין לבית הכנסת, הפעם במסגרת ביקור רשמי, ובנאומו אמר בין היתר: ”בין כתלי בית הכנסת הזה, נמצא הרב יעקב רוזנטל, מורי ורבי מן הימים ההם, אצלו למדתי, מפיו שמעתי תורה [...] בבית הכנסת הזה נתנו לבתי את שמה, שם אמי הקדושה חסיה, והרב רוזנטל הוא שקרא שמה בישראל. איש לא ידע אז במה אני עוסק. איש לא תיאר לעצמו שאפשר לבוא לבית הכנסת, לעלות לתורה, ובין מנחה למעריב ללמוד משניות, ולעשות דברים אשר נאלצנו לעשותם כדי להבטיח עתיד לעם”.[25]
הוקרה
בשנת ה'תשמ"ג, 1983, במלאת יובל שנים לעלותו לכס הרבנות ולייסוד בית הכנסת, התעטר הרב בפרס "לכבודה של תורה", ע"ש הרב איסר יהודה אונטרמן, מטעם המועצה הדתית בתל אביב יפו.[26] באותה שנה קיבל הרב רוזנטל את אות יקיר העיר תל אביב-יפו כ"רבה של צפון תל אביב וממקימי החינוך הדתי שם".[27] לכבוד אירועי היובל התפרסם מאמר הוקרה בעיתון דבר:
"הרב עצמו, שהוא עכשיו זקן הרבנים בתל-אביב, שריד נפלא לרבני ליטא, תלמידי חכמים ואנשי מוסר, עדיין גר הוא ומשפחתו בצריף שבנה לפני חמישים שנה, ועדיין אהוב על בני השכונה והחדשים שבאו לשכון באותו מקום שנהפך לעיר סואנת, ועדיין חיוך טוב על פניו תמיד לכל איש באהבה רבה, וכשהוא עובר ברחוב, שעכשיו הוא רחוב הבילויים בעיר, עדיין נותנים לו כבוד רב, וחוטאים משפילים את עיניהם מפניו המאירות ומחליטים בליבם להיטיב דרכם".[28]
^אריה אלברט, "רבי זרח ברנט ז"ל מחפש בנר את קול התורה", שערים, גיליון 451, תשנ"א, עמ' 14; נדפס שוב בספרו מפולין לארץ ישראל, [בני-ברק תשנ"ח], עמ' 179: "[...] נעשה ניסיון לייסד ישיבה לצעירים על ידי בית המדרש הגבוה אור זורח מפעלו של רבי זרח ברנט ז"ל. מספר מבוגרי התלמוד תורה למדו אצל האישים התורניים הגדולים הרב הגאון רבי שמואל פלמן זצ"ל והרב הגאון אב"ד בתל אביב רבי יעקב רוזנטל זצ"ל. לדרכם בהרבצת תורה לתלמידים יצא שם חזק. זקן הגאונים מרן רבי שאול משה זילברמן זצ"ל הרב מווירשוב, שבתקופתו האחרונה עלה לארץ ישראל ונמנה עם גדולי הרבנים בתל אביב יפו, התעניין תמיד באופן אישי בכל ילד ונער של התלמוד תורה שהתפלל בבית מדרשו ושוחח בעצמו עם הנערים ועודד אותם. דמותו הקדושה השפיעה מאוד על הילדים והנערים. כאשר שאלני אבלחט"א איפה אני לומד ועניתי לו ב'אור זורח', אמר לי דברי הערכה על הר"מים, הוא הכירם היטב כי הם למדו אצלו הוראה מעשית של איסור והיתר. את רבי שמואל פלמן זצ"ל הגדיר: הוא למדן, את רבי יעקב רוזנטל זצ"ל הגדיר: הוא מסודר"
