לאחר סיום המלחמה ברומניה, בשנת 1944, שב לבוטושאן והצטרף שם לתיאטרון. בשנה שלאחר מכן עבר לבוקרשט והצטרף לתיאטרון יידי פרטי. בשנת 1948, עת הוקם התיאטרון היידי הממלכתי בעיר, הצטרף אלפרין לצוות השחקנים ושיחק שם בתפקידים דרמטיים שונים במשך 10 שנים. בשנת 1956 זכה לאות הוקרה של מסדר העבודה הרומני על הישגיו בתחום המשחק.
אלפרין שב לישראל בשנת 1986. שנה לאחר מכן, עם ייסוד התיאטרון היידי "יידישפיל" הצטרף לצוות השחקנים שלו. בתיאטרון הופיע ברוב ההצגות שהעלה, בהן: "המגילה", "נערי הזהב", "מסעות בנימין השלישי", "מירה'לה אפרת", "הכתובה", "הרשלה מאוסטרופולי", "דז'יגן ושומאכר לנצח", "קשה להיות יהודי", "פויגלמן", "שירי החומש", "מוטק'ה גנב", "המכשפה", "ילדה יפה" ו"חלומו של שימל'ה". על גילום דמותו של פייביש ב"נערי הזהב" זכה אלפרין בפרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית שחקן המשנה הטוב ביותר בשנת 2001.
היה בן זוגה הקבוע של השחקנית פאולינה טאכמן, עד פרישתה לגמלאות, בתחילת שנות ה-90.
אלפרין כתב את המחזות "זיווג משמים", "כל יום פורים" ו"עניינים מבדחים" לתיאטרון יידישפיל. את ההצגה "זיווג משמיים" גם ביים. הוא הופיע בכמה הצגות גם בעברית: "פישקה החיגר" בתיאטרון השדרה (1967) ובהצגות לילדים.
במקביל לפעילותו ביידישפיל הוזמן על ידי תיאטרון הבימה בשנת 1992 לשחק את וילי לומן, התפקיד הראשי, בהצגה "מותו של סוכן". בנוסף הופיע בתיאטרון בית ליסין בהצגה "שיחות עם אבי" בתפקיד סבא סלומון. כמו כן, ב-1994 השתתף בסדרת הטלוויזיה "משפט קסטנר" בתפקיד מלכיאל גרינוולד.
לאחר פרישתו לגמלאות המשיך אלפרין בכתיבת קטעי קישור להופעות, בעיבודים בימתיים ובתרגומים. בין השאר כתב גרסאות יידיש על פי מנגינות צועניות לאלבומו של הזמר יוני אילת, "ציגיַינער נשמה".
בתיאטרון יידישפיל הופיע ב-2010 בהצגה "מי הוא מי", על-פי מחזה של סמי גרונמן.
בנובמבר 2010 זכה בתואר "יקיר אמ"י". תעודת הוקרה הוענקה לו ולמספר אמנים ותיקים נוספים במסגרת הטקס השנתי לוותיקי הארגון.[1]
יעקב אלפרין נפטר בגיל 91 ב-9 בדצמבר2012 ונטמן בבית עלמין הדרום. הותיר אחריו את רעייתו דינה ושלושה ילדים - בן ושתי בנות.
פרסים
פרס על שם אברהם גולדפדן על תרומתו לשפה היידית בניו יורק, בשנת 1985
פרס "קרן לרנר ליידיש" לשחקן המצטיין בשפה היידית בשנת 1987