יהודים חיו בדאקיה עוד בטרם נכבשה על ידי הרומאים. ברומניה נמצאו מצבות מתקופת הכיבוש הרומי שקושטו בסמלים יהודים ונחרטו עליהן אותיות עבריות. בשנת 397 הוזכר שהרומאים ערבו לביטחון היהודים ובתי הכנסת שלהם בדאקיה. בהיסטוריה של רומניה יש אזכור על כך ששבט יהודי לוחם (כנראה כוזרים) חדר לאזור זה ולמשך מספר שנים הדת היהודית הייתה הדת השלטת באזור. מאוחר יותר, עם היווצרות הנסיכויות הנוצריות, הורע מצב היהודים והם סבלו מרדיפות מצד שכניהם עד כיבוש השטח על ידי האימפריה העות'מאנית במאה ה-15. תחת שלטון הטורקים הגיעו לרומניה יהודים מגירוש ספרד וגם פליטי גזירות ת"ח ות"ט מאוקראינה, שעברו דרך נסיכות מולדובה.
בספר שאלות ותשובות של רבי שמואל דה מדינה (רשד"ם) מסלוניקי מהמאה ה-16 ושל רבי יוסף קארו מתקופת שהותו בעיר ניקופול (1522-1533) יש שתי תשובות שנשלחו לפרנסי קהילת יהדות בוקרשט בנוגע למקרה רצח שהתרחש במקום. בנוסף ליהודים הספרדים, החל משנת 1550 ידוע גם על מיעוט של יהודים אשכנזים שהיו חברים בקהילה. בצו שלטוני מתקופתו של מירצ'אה החמישי (הרועה), משנת 1550, מוזכרים יהודים בעלי חנויות ויהודים בעלי עיסוקים אחרים. מרבית יהודי בוקרשט הגיעו ממחוזות דרומיים יותר, בעיקר מקהילת ניקופול, ובחלקם השאירו שם את משפחותיהם ליתר ביטחון.
יהודי בוקרשט נהנו מחסות השלטון העות'מאני, אך גם ניזוקו ממנה - ביום ה-13 בנובמבר1594, שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, הרג את כל הטורקים שהיו בבוקרשט ויחד איתם גם את היהודים (במיוחד את אלה שהלוו לו כספים). לאחר מותו של מיכאי, התאוששה הקהילה.
החכם באשי של נסיכות מולדובה, יצחק בן בצלאל הכהן, שהיה כנראה החכם באשי הראשון שנהנה מכל סמכויות המשרה, זכה לאשרור משרתו על ידי שליט נסיכות מולדובה ב-1758 ופעם נוספת ב-1769. יצחק זכה להכרה בסמכותו גם על יהדות ולאכיה, שם מינה כממלא מקומו את אחיו, ישעיה בן בצלאל הכהן. ישעיה כיהן בבוקרשט בתחילת שנות השישים של המאה ה-18, שם גם נפטר ב-1765 ונקבר במקום.
אלמוני שהגיע מהונגריה לבוקרשט לאחר שנת 1800 היה הרב הראשון שהוכר על ידי שלטונות נסיכות ולאכיה. בנו, הרב דוד הלפרין, נולד בבוקרשט ונבחר לתפקיד רב הקהילה של בוקרשט בשנת 1834, תחת שלטונו של אלכסנדרו גיקה. תוארו של דוד הלפרין היה "הרב של בוקרשט והסביבה". הוא ידע עברית, רומנית ויוונית מודרנית ונחשב למלומד. בתקופת כהונתו של דוד הלפרין הקהילה היהודית של בוקרשט הייתה מפולגת לשתי סיעות שהתקוטטו ללא הפסק ושלחו קובלנות, האחת נגד רעותה, אל השלטונות. ב-1856, כשהלפרין נואש מלהשלים עם הסיעה המתנגדת לו, נסע אל קונסטנטינופול ונשאר שם עד מותו. במקומו של דוד הלפרין בחרה הקהילה היהודית של בוקרשט את עויזר מנדל, מברלד, כדי שישמש כממלא מקום[2].
יהדות ולאכיה הייתה קטנה יחסית ומושפעת מהקהילות היהודיות הגדולות יותר, שמקרבן יצאו יהודים שהיגרו אל ולאכיה והגדילו את הקהילה. מהמזרח ומהצפון הייתה השפעה של יהדות פולין ויהדות רוסיה, משם הגיעו השפעות אורתודוקסיות מחמירות והיהדות החסידית. מהמערב הגיעה רוח המודרנה והקדמה הדתית, ובית הכנסת הגדול של בוקרשט, שנבנה ב-1846, נבנה בסגנון ליברלי עם מקום לעוגב ולמקהלה.
הנסיכויות הרומניות היו וסליות של האימפריה העות'מאנית, אולם האימפריה הרוסית המתרחבת והמתעצמת דחקה בהדרגה את רגלי העות'מאנים והחדירה את צבאה והשפעתה. ב-1837 השלטון הצבאי הרוסי בנסיכות וולאכיה ובנסיכות מולדובה הביא לקבלת התקנון האורגני, קובץ חוקים שנועד להוות גרעין חקיקה משותף של שתי הנסיכויות. התקנון האורגני, שנכתב לפי דוגמת החוק הרוסי, החמיר מאוד את מצב היהודים ופגע קשה בסטטוס שלהם.
ב-1848, כאשר לבלבו תנועות מהפכניות ברוח המהפכה הצרפתית גם בנסיכויות הרומניות, היהודים הצטרפו בהתלהבות ובתקווה לקבלת שוויון זכויות. היהודים נאבקו שכם אחד עם הלא יהודים וסבלו יחד איתם לאחר דיכוי מהפכת 1848 (ולאכיה).
^* Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie (תרומתם של יהודי רומניה לתרבות ולציוויליזציה) הוצאת הספר - בוקרשט 2004, ע' 799 - 800
^Baruch Tercatin şi Lucian-Zeev Herşcovici, „Prezenţe rabinice în perimetrul românesc”, Editura HASEFER, Bucureşti, 2008 - ברוך טרקטין וזאב-לוצ'יאן הרשקוביץ', "נוכחויות רבניות במרחב הרומני", הוצאת HASEFER, בוקרשט, 2008 ע' 275
