יחידות מנהליות של ב-1864, חמש שנים לאחר איחוד וואלכיה ומולדובה ב-1859.
איחוד הנסיכויות הרומניות (ברומנית: Unirea Principatelor Române), המכונה גם "האיחוד הקטן" (ברומנית: Mica Unire), היה תהליך פוליטי שקרה באמצע המאה ה-19 על ידי מיזוגן של נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה (צארה רומנאסקה) לכדי ישות מדינית אחת, שנקראה הנסיכויות הרומניות המאוחדות, תהליך שהיווה נדבך חשוב בהנחת היסודות לייסודה של המדינה הרומנית המודרנית. תהליך האיחוד התבסס על קרבה תרבותית וכלכלית חזקה בין שתי הנסיכויות, וקרה בפועל על ידי בחירת קולונל מולדבי בשם אלכסנדרו יואן קוזה כשליט הנסיכויות ב-5 בינואר1859 בנסיכות מולדובה ו-24 בינואר 1859 בוולאכיה. על כן, ה-24 בינואר הוא חג לאומי ברומניה ונקרא יום איחוד הנסיכויות הרומניות (ברומנית: Ziua Unirii Principatelor Române).
התהליך החל בשנת 1848 עם השלמת איחוד המכסים בין מולדובה לבין ולאכיה, בתקופת שלטונם של מיכאיל סטורדזה, וגיאורגה ביבסקו בהתאמה. מהלך זה קרה הואץ כתוצאה ממלחמת קרים מתוך מטרה לעצור את שאיפותיה הגאופוליטיות של האימפריה הרוסית בדנובה התחתונה, מבלי לחזק את האימפריה העות'מאנית, שהסתמכה על הנסיכויות. הצבעה בעד האיחוד בשתי המדינות, קרתה כאשר דיוואנים אד-הוק (אסיפות בעלי אופי ייצוגי) משתי הנסיכויות הצביעו בעד מינוי ראש ממשלה משותף. אור ירוק בינלאומי למהלך פוליטי זה ניתן במסגרת הסכמת פריז בו הכירו המעצמות באיחוד בין שתי הנסיכויות. ב-24 בינואר1859 מנהיג איגוד מקצועי מולדבי אלכסנדרו יואן קוזה נבחר נסיך מולדביה וולאכיה, מהלך שהביא את שתי המדינות להיות באוניה פרסונלית, הנסיכויות הרומניות המאוחדות. בשנת 1862, עם איגודים בשתי המדינות, קוזה מאוחדת בפרלמנט ובממשלה, השיגה איחוד פוליטי. לאחר הדחתו מהשלטון ב-1866, האיחוד המשיך להתחזק, ליורשו מונה הנסיך קרול הראשון, מלך רומניה והחוקה החדשה שאומצה קבעה כי המדינה החדשה נקראת ממלכת רומניה.
רקע היסטורי
ב-1 בינואר 1848 נכנס לתוקפו הסכם מולדובה וואלאכיה אשר ביטל את המכס בין שתי המדינות, למעט על מלח. קדם לחוק, ב-1842 פרויקט של איחוד אמצעים ומשקולות. החתונה של גיאורגה ביבסקו נערכה בפוקשאן, בספטמבר 1845, בכנסיית סנט ג'ון ליד ציון דרך, הסנדק של החתונה היה נסיך מולדביה, מיכאיל סטורדזה.
הרעיון של איחוד של מולדובה לבין ולאכיה, צבר פופולריות מאז המאה שמונה העשרה, לאחר מלחמת קרים (1853 - 1856) והיווה נושא מרכזי בשיח הפוליטי הן בשתי הנסיכויות והן בעולם. המצב החיצוני היה חיובי; להביס רוסיה ההגמוניה הפוליטית של צרפת הציעה על סביבה נוחה ליישום הפרויקט, על אחת כמה וכמה מאז נפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים, רצה מעוז מזרחי שיעדיף את מדיניותו ואשר יאזן את ההתפשטות הרוסית, וביחד עם איטליה, יתרום לערעור ואף נפילת האימפריה האוסטרו-הונגרית.
תפקיד מרכזי בקידום הרעיון התבצע על ידי מנהיגים של המפלגות בתוך הנסיכויות ומחוצה להן. פעילות "מכירת הרעיון" מחוץ לנסיכויות הרומניות התבצעה בעיקר בצרפת בצורות שונות: פנייה לדעת הקהל האירופית, פרסום מניפסטים פוליטיים בפרסומים שונים כמו "רומניה העתידית" (פריס, 1850), "הרפובליקה הרומנית" (פריז, 1850, בריסל, 1853). שותפות עם "הוועד המרכז אירופי הדמוקרטי" שישב בלונדון ופעל לקידומן של מהפכות לאומיות באירופה, כמו גם תמיכה של אישים שונים ובהם נפוליאון השלישי ו ראש ממשלת בריטניה.
תעמולה זו דרשה סכומי כסף גדולים עבור תמריצים חומריים של אישים צרפתים ואחד הפעילים, ג. ברטיאנו העיר על כך שמכר את האחוזה של אשתו כדי להבטיח את הכספים האלה.
מדינה, פעולות איגוד התקיימו בהקשר החדש שקבע הסכם באלטה לימאן המאשר את הדרכים השונות: הקמת ועדת ינירי יאסי ובוקרשט (1856); כלי תקשורת עריכה כמו רומנייה ספרותית, סטיאווה הדנובה (Iasi), רומניה (בוקרשט); חוזר הביתה של מהפכן (במיוחד מולדובה, בעקבות משטר ליברלי מתון של הנסיך גריגורה אלכסנדרו גיקה).
בבחירות לדיוואן-אד הוק נבחרו נציגים של מגוון זרמים בחברה ובפוליטיקה של הנסיכויות שהתמקדו באינטגרציה בין שתי הנסיכויות הרומניות, ובניית מערכת פוליטית משותפת להן, חופש השיט בדנובה תחת פיקוח בינלאומי ועוד. אסיפות האד-הוק היו ייעוציות בעיקרן וכללו נציגים של הכנסייה, האצולה, והאיכרים. הבחירות לאסיפות הללו לוו במתיחות גדולה. בוולאכיה דעת הקהל ברובה תמכה באיחוד העתידי בין הנסיכויות בעוד שבנסיכות מולדובה המצב היה מורכב יותר: המפלגה ההתאחדותית, שייוצגה על ידי אישים כגון קוזה, מיכאיל קוגלניצ'אנו, מנולאקה קוסטאקה יפוריאנו, ואנסטסיה פאנו (רומנית: Anastasie Panu), נאלצה להתמודד מול התנגדות גוברת של כוחות שהתנגדו לאיחוד. אלו שהתנגדו לאיחוד טענו כי אזור מולדביה ויאשי לא יזכה באותו יחס מצד הממשל המאוחד אשר בירתו תהיה בבוקרשט (ולאכיה), מהלך שקרה ב-1861.
הבחירה בקוזה כמנהיג המשותף
תהליך האיחוד היה תהליך מורכב מבוסס על הזיקה החזקה מבחינה לשונית, תרבותית וכלכלית שביניהן.
אחרי שהאסיפות אד הוק הצביעו בעד איחוד הנסיכויות, המעצמות אימצו בוועידת פריז (מאי-אוגוסט 1858) את רעיון האיחוד החלקי, מעין פדרציה, וביקשו לערוך בכל נסיכות בחירות לשליטים, לממשלות ולפלמנטים נפרדים. אחרי שתחילה הועלו המועמדויות של וסילה אלכסנדרי ושל קוסטקה נגרי, בסופו של דבר "המחנה הלאומי" -Partida Națională - שנהנה מרוב קולות ותמך באיחוד - בחר בקולונל אלכסנדרו יואן קוזה כמועמד שלו. המועמד הנגדי של המחנה השמרני היה השליט לשעבר, מיכאיל סטורדזה. בבחירות שהתקיימו ב-5 בינואר1859 (17 ינואר לפי לוח השנה הגרגוריאני) נבחר אלכסנדרו יואן קוזה כשליט של מולדובה, על ידי כל 48 הנציגים הנוכחים. תומכי סטורדזה- חלקם נמנעו מלהצביע, חלקם הצטרפו לעמיתיהם מהמחנה הלאומי.
בוולאכיה האספה הבוחרת נראתה בהתחלה נשלטת על ידי שמרנים, אבל לחץ דעת הקהל היטה את הכף לטובת רעיון האיחוד. מועמדיהם, השליטים לשעבר ברבו שטירביי וגאורגה ביבסקו יצאו מהתחרות. לפי הצעתו של דימיטריה גיקה, המועמד הליברלי ניקולאיה גולסקו ויתר על מועמדותו לטובת אלכסנדרו יואן קוזה, השליט הנבחר של מולדובה. ב-24 בינואר 1859 (5 בפברואר לפי לוח השנה הגרגוריאני) כל 64 הנציגים שנכחו בהצבעה בחרו בקוזה גם כשליט של ולאכיה הסכם פריז לא כלל שום איסור על בחירת אותו השליט בשתי הנסיכויות. לפיכך הנסיכויות המאוחדות של מולדובה וולאכיה שאת הקמתן אישרו המעצמות האירופיות שהתכנסו בפריז, הפכו לאוניה פרסונלית בהנהגת שליט משותף.
בכך יצרו הבחירות ישות מדינית חדשה, הנסיכויות הרומניות המאוחדות או בשם הרשמי "הנסיכויות המאוחדות של ולאכיה ומולדובה". בחירות אלה נועדו לעקוף החלטת המעצמות בעניין הנסיכויות, החלטה שרצתה להעמיד שושלת זרה בראשן. שני חבלי הארץ התאחדו תחת אוניה פרסונלית. תוארו של קוזה היה דומניטור, או דומן.
הכרת המעצמות
בין השנים 1859–1861 הנסיכויות המאוחדות התנהלו בהתאם להסכם בפריז עם שתי ממשלות ושני פרלמנטים נפרדים. בהמשך בשנת 1861 בתמיכת חסידי האיחוד המוחלט, איחד קושה את הפרלמנטים ואת הממשלות וב-24 בנובמבר 1861 השיג גם את הכרת איחוד זה מצד האימפריה העות'מאנית, המעצמה השלטת, אמנם רק הכרה זמנית מוגבלת לשנות שלטונו של קוזה. ב-22 בינואר 1862 הורכבה הממשלה המאוחדת הראשונה בראשותו של ברבו קטרג'יו וכעבור יומיים - ב-24 בינואר 1862 - הפרלמנט היחיד.
קוזה, כשליט משותף, פעל להידוק האיחוד וב-1862 האיחוד זכה לשם חדש, רומניה. על רקע חילוקי דעות בין קוזה ובין חלקים גדולים מהצמרת הרומנית, הודח קוזה מתפקידו ואולץ לחתום על התפטרותו ולעזוב את רומניה. הרומנים חיפשו שליט ממוצא זר ברוח הוועדה בפריז.
על גורלן המדיני של הנסיכויות הרומניות המאוחדות היו צריכות להחליט שבע המעצמות, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית, צרפת, פרוסיה, הממלכה המאוחדת ואיטליה, ובהחלטתן, לאחר הדחת קוזה, קראו לבחירת דומניטור חדש והבהירו שאם בני מולדובה יבקשו לפרק את האיחוד, זו תהיה זכותם. שלוש המעצמות הראשונות ברשימה היו מעוניינות בפירוק האיחוד, כדי להשאיר את שכניהם הרומנים מפורדים וחלשים, אך המעצמות האחרות אותתו אחרת. האימפריה האוסטרית הייתה מעוניינת להשתלט על מוצא הדנובה לים השחור ופעילותה מאחורי הקלעים הביאה אף למהומות נגד האיחוד ב-3 באפריל, מהומות שנגמרו בשפיכות דמים.
לבסוף, נבחר קרול לתפקיד הדומן. מרבית המעצמות התנגדו תחילה ולא הכירו בשלטונו של קרול, והאימפריה העות'מאנית אף איימה לכבוש את רומניה. הממשלה הראשונה תחת שלטון קרול הייתה ממשלת אחדות לאומית בראשות לסקר קטרג'יו וכללה את השמרנים, המתונים וגם את הרדיקלים (שכונו "האדומים") והיא גייסה את הצבא הרומני, החלש יחסית והמצויד בנשק מיושן, כדי להתכונן לפלישה עות'מאנית.
לאחר שקרול ביקר ברוסיה, הכיר בו הצאר הרוסי. אוסטריה, שהייתה עסוקה מדי בסכסוך שלה עם פרוסיה, העדיפה לא לפתוח חזית נוספת, והאימפריה העות'מאנית, בשל מרד בכרתים והתסיסה בסרביה, הגיעה למסקנה דומה, וכך זכה קרול להכרת המעצמות בשלטונו. ב-11 באוקטובר 1866 השער הנשגב הוציא את הצו המאשר את שלטונו של קרול ברומניה. באתה העת, הנסיכויות הרומניות המאוחדות היו מדינה קליינטית של האימפריה העות'מאנית.
