טעות במצב משפטי היא טענת הגנה במשפט פלילי, לפטור אדם מאחריות למעשה פלילי בגלל שלא הייתה לו דרך סבירה לדעת שמעשהו אינו חוקי.

ככלל, הדין הפלילי אינו מכיר בטענה, שאדם דימה שמעשהו אינו אסור עקב טעות בדבר קיום איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור כהגנה פלילית. כלל זה ידוע כ"אי ידיעת החוק אינה פוטרת". טעות במצב משפטי היא חריג לכלל זה, וחלה במקרים קיצוניים בלבד.

סעיף 34יט לחוק העונשין קובע:

"לעניין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר".

עד שנת 1994 שרר בחוק הישראלי הכלל ש"אי ידיעת החוק אינה פוטרת", למעט במצבים שבהם ידיעת הדין הייתה אחד מיסודות העבירה^[1]. לצד זאת, במצבים מסוימים הייתה נדונה השאלה של טעות ב"דין לבר-פלילי" כטעות בעובדה^[2].

בשנת 1994 תוקן חוק העונשין והוספה לו ההגנה של "טעות במצב משפטי"^[3].

לטענתו של פרופ' שניאור זלמן פלר הגנת "טעות במצב משפטי" אינה חלה על עבירות שהן רע שלעצמו (כגון: שוד, רצח, אינוס, זיוף כספים, מרמה, גנבה וכיוצא בזה), שכן יחס החברה למהותן של עבירות אלו ידועה לכל, ואיש לא יעלה על דעתו שהעבירות אינן אסורות על פי חוק.

לעומת זאת, ההגנה יכולה לחול על עבירות בגדר רע כי נאסר, שכן לא תמיד ידע הציבור את כל ההסדרים הללו והעבירות הפליליות בגינן. עם זאת, ככל שאדם קרוב לתחום מסוים מצופה ממנו לדעת שיש הסדרים מיוחדים באותו תחום, ועל כן לא תתקבל טענת טעות בדין. כך למשל, תמרורים ורמזורים ברחובות ובכבישים וכן שלטי אזהרה, הפרט מחויב לכבדם משיש לו נגיעה בתחום פעילות. עבור הציבור שיש לו נגיעה לתחום הופכות עבירות מהסוג השני לכללי mala in se, אך נשארות בגדר mala prohibita לגבי מי שהתחום אינו נוגע לו.

הנטל לעורר את הטענה לטעות במצב משפטי וכן הנטל להביא ראיות להוכחתה מוטלים שניהם על הנאשם. הועלתה טענה בדבר קיומו של הסייג – די בכך שהטענה הוכחה ברמה של יצירת ספק סביר, ושספק זה לא הוסר, כדי להביא לזיכויו של הנאשם^[4].

בית המשפט העליון קבע שני תנאים מצטברים לתחולתה של הגנת טעות במצב משפטי. התנאי הראשון מתמקד בהוכחת קיומה של טעות. בגדרו, נדרש הנאשם להוכיח כי טעה טעות כנה ובתום לב. לתנאי זה ממד סובייקטיבי. הוא מתמקד בנאשם עצמו, ובוחן האם הוא אכן לא ידע את הדין, או שמא טעותו נבעה מרצון לחמוק מאחריות פלילית. בהקשר זה, נקבע כי נאשם שחשד שמעשהו אינו חוקי ובחר "לעצום את עיניו" לא יוכל ליהנות מההגנה. התנאי השני הוא שהטעות תהא "בלתי נמנעת באורח סביר". לתנאי זה אופי אובייקטיבי. עניינו בבחינת האמצעים שנקט הנאשם לשם מניעת הטעות. במילים אחרות, לא זו בלבד שעל הנאשם להראות כי טעה טעות כנה, עליו להוכיח גם שלא היה בידיו למנוע את הטעות אף שפעל באופן סביר^[5].

הסתמכות על חוות דעת משפטית היא מקרה פרטי של טעות במצב משפטי. כאשר חוות הדעת ניתנה על ידי רשות מוסמכת של המדינה תהיה לטענה משקל רב יותר מאשר כאשר חוות הדעת ניתנה על ידי עורך דין פרטי. נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש מנתה את התבחינים הבאים לבדיקה האם ההגנה חלה במקרה מסוים^[6]:

• הייעוץ המשפטי מתבסס על מלוא התשתית העובדתית הרלוונטית למקרה.
• הייעוץ המשפטי ניתן על ידי עורך דין בעל מומחיות בתחום שבו מתבקשת חוות הדעת המשפטית.
• הייעוץ המשפטי הייתה רצינית על פניה, בדרך כלל חוות דעת משפטית בכתב.
• לנאשם לא היו אמצעים אחרים, מתאימים יותר, כגון חוות דעת מוקדמת של רשות מוסמכת, לפרש את הדין.

כלל הנוהג זה מאות שנים, אשר הוזכר לראשונה בכתביו של אריסטו, קובע כי אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. הכלל הנוקשה התקבל והתבסס בשיטת המשפט הישראלית בשל התפתחות המשפט הישראלי מהמשפט המקובל האנגלי. במהלך השנים נחקקו מספר הקלות, הלוא הם הסייגים אשר דרכם התבצעו מעין ״ריכוכים״ בחקיקה הישראלית. יש להבדיל בין סייג ״טעות במצב הדברים״ לבין ״טעות במצב משפטי״^[7]. כאשר אדם סבור שמותר לו לגנוב בזמן שאסור (לפי סעיף 383 לחוק העונשין) ידיעתו שגויה ולכן מתקיים כאן המקרה של ״טעות במצב משפטי״ ועל כן טעותו בדין לא תפטור אותו מעונש. אך במקרה בו האדם טעה בעובדה ולאחר שצפה בסרט בקולנוע סבר כי לקח את תיקו, אשר דומה אך אינו שלו, לא נחשיב זאת כגנבה ואותו האדם יהיה פטור מאחריות פלילית דרך סעיף 34יח.