ילדי הצאר גדלו בצורה פשוטה ביותר. הם ישנו במיטות מחנה קשות ללא כריות למעט כשהיו חולים, בבוקר התרחצו באמבטיה קרה והיו אמורים לסדר בעצמם את חדריהם. כאשר הם לא היו עסוקים בדבר מה אחר, היה עליהם להכין מעשי רקמה שנמכרו באירועי צדקה שונים. רוב בני הבית, כולל המשרתים, לרוב פנו אל הנסיכה בשמה הפרטי, או בשמות החיבה "טניה" או "טאטיה" או "טטיאונצ'קה". היא הייתה קשורה במיוחד לאחותה אולגה. הן חלקו חדר ונהגו ללבוש את אותן בגדים. בשל כך הן כונו בארמון "הזוג הגדול" בעוד מריה ואנסטסיה כונו "הזוג הקטן". טטיאנה העריצה את אולגה, וכאשר אולגה חלתה בטיפוס, טטיאנה פרצה בבכי כשראתה אותה ולקח לאומנת שלה זמן רב לשכנע אותה שהיא תחלים. במראה החיצוני, היא דמתה מאוד לאמה, ונחשבה ליפה ביותר מבין ארבע בנותיו של הקיסר. היא הייתה רגילה שפונים אליה בשמה הפרטי, ונלחצה כאשר פנו אליה כאל "הוד רוממותך". היא הייתה מעשית וסמכותית מאוד, והיה לה כישרון מנהיגות טבעי. אחיותיה העניקו לה את הכינוי "האומנת", ואפילו אולגה המבוגרת לא התנגדה להעניק לה סמכות. האחיות נהגו לשלוח אותה כנציגתן כאשר רצו להשיג מהוריהן דבר מה. היא גם הייתה קרובה מאוד לאמה, ונחשבה לבת המועדפת על הצארינה. היא הקפידה מאוד על לבושה ותסרוקתה, ועקבה באדיקות אחר האופנה. כמו אמה היא גם הייתה דתייה מאוד, וקראה בקביעות בתנ"ך. בתור נערה צעירה היא קיבלה דרגת כבוד של קולונל ברגימנט פרשים ונהגה לצאת בקביעות לסקור את מסדריו.
הקיסרית אלכסנדרה והצאר ניקולאי היו בקשר הדוק עם הנזיר גריגורי רספוטין שנודע כבעל כוחות מיסטיים. קשר זה נבע בעיקרו מהתקווה שרספוטין יצליח לרפא את מחלתו של אחיה הצעיר של טטיאנה, נסיך הכתר אלכסיי. בעידוד הוריהם, למדו עד מהרה הנסיכות לחבב ולהעריך את רספוטין. הם חשו בנוח בחברתו, ולעיתים אף נפגשו עמו כשהן לבושות בכותנות הלילה שלהן. הנסיכות נהגו להתייחס אליו כאל "ידידנו" או "החבר שלנו". היחסים החמים של משפחת המלוכה עם רספוטין המשיכו עד רציחתו של זה האחרון ב-30 בדצמבר1916. על פי תיאורי עדי ראייה, הנסיכות כעסו מאוד כששמעו על הרצח, והיו קודרות מאוד זמן רב לאחר מכן. לאחר מותן התגלה כי ארבע הנסיכות ענדו קמעות עם תמונתו של רספוטין.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה, התבלטה טטיאנה בדעותיה הפטריוטיות, ופעם התבטאה בגנות הגרמנים בנוכחות אמה שהייתה גרמנייה בעצמה. אמה נפגעה, וטטיאנה שלחה לה מכתב התנצלות והסבירה ששכחה כי אמה היא ממוצא גרמני והתייחסה אליה כאל רוסייה בלבד. אלכסנדרה ענתה לה שהיא אכן מרגישה רוסייה לכל דבר, והיא לא נפגעה מדבריה של טטיאנה אלא מהרכילות על קשריה עם הגרמנים, וממעשיהם של בני ארצה לשעבר. טטיאנה ואולגה שימשו כאחיות בצלב האדום וטיפלו בפצועי מלחמה. טטיאנה התמסרה לעבודה והצטערה שבגלל נעוריה נמנעים ממנה המקרים הקשים באמת. החוויה הייתה ייחודית עבור האחיות כיוון שהן נהנו מחופש תנועה גדול יותר מזה שהיה להן בארמון, ויכלו לדבר עם נשים אחרות פשוטות עם. באחת הפעמים הן אף ניסו לצאת לקניות, אולם עד מהרה גילו שהן לא יודעות להשתמש בכסף. עם הזאת, הקרבה הרבה לחיילים פצועים וגוססים, גבתה בסופו של דבר את מחירה מעצביה של אולגה. היא הפכה לדיכאונית ועצבנית, ובכמה הזדמנויות ניפצה שמשות והרסה מלתחות. בשל כך, היא הועברה מתפקיד אחות לעבודה משרדית בבית חולים. טטיאנה הייתה גם פטרונית של ארגון סיוע לפצועי מלחמה שכונה "ועדת טטיאנה" על שמה. טטיאנה הכירה באחריות שמוטלת על כתפיה כנסיכה, והופיעה בפומבי פעמים רבות כדי להעלות את המורל הלאומי. היא הפכה למפורסמת יותר משלוש אחיותיה. היא גם נהגה לעיתים קרובות באי-רשמיות, ולאנשים שלא זיהו אותה הזדהתה כ"טטיאנה ניקולייבנה" ללא תואר נוסף.
בשנת 1917 אביה הודח משלטונו במהפכת פברואר, ומשפחת המלוכה הושמה במעצר בית בפושקין. לפי עדותו של אלכסנדר קרנסקי קיבלה ממשלת המעבר בקשות רבות של אזרחים להוציא להורג את הצאר המודח. באוגוסט 1917 הועברה משפחת הצאר לטובולסק. הכוונה הייתה להעביר אותה למקום מרוחק ממסילת רכבת כדי להקשות על הבריחה. לאחר מהפכת אוקטובר הוחלט להעביר את משפחת רומנוב למוסקבה ולהעמיד את הצאר לדין. באביב נפל אלכסיי, ובגלל מחלתו לקה בשיתוק ברגליו. בשל כך עברה המשפחה ליקטרינבורג בשני שלבים. ב-22 באפריל הגיעו ליקטרינבורג ניקולאי, אלכסנדרה ובתם מריה, וב-23 במאי הגיעו יתר בני המשפחה עם משרתים.
המשפחה שוכנה ב"בית איפטייב". מבנה שהיה שייך לפני כן לקצין הנדסה ונהרס בשנות ה-70 של המאה ה-20. חוץ ממשפחת המלוכה גרו בבית חמישה משרתים, ובהם רופא המשפחה. כמה פעמים הוצע למשרתים לעזוב את המשפחה אך הם העדיפו להישאר למרות הסכנות. המשפחה התגוררה בבית איפטייב 78 ימים. בני המשפחה סבלו מפחד ומחוסר וודאות. הבנות תפרו את תכשיטיהן לתוך בגדיהן בתקווה למנוע את החרמתם. הן ואמן המציאו שמות קוד עבור כל אחד מפריטי הערך שלהם כדי להסתיר אותם (חלקם הוחרמו מיד עם הגיעם ליקטרינבורג).
בלילה שבין 17-16 ביולי 1918, נלקחו בני המשפחה ומעגל המשרתים המצומצם שלהם למרתף בטענה שהבית נמצא בסכנת התקפה של אנרכיסטים. כשירדו העצורים למרתף הבית והתאספו באחד החדרים, ביקשה הקיסרית שני כיסאות עבורה ועבור אלכסיי. הכיסאות הובאו, ולאחר מכן הודיע להם המפקד הבולשביקי שהם מוצאים להורג. הצאר רק הספיק להגיד "מה?" לפני שפתחו החיילים באש והרגו את כולם.
שרידי הגופות נמצאו במהלך חפירות שבוצעו בשנת 1979. לפי הוראת שלטונות ברית המועצות הוחזרו השרידים למקום מוצאם. בשנת 1991 חודשו החפירות ונקבע שהן גופותיהן של אלכסנדרה ובנותיה. זיהו את הגופות בעיקר בעזרת DNA. בעזרת דגימת דם מהנסיך פיליפ דוכס אדינבורו, צאצא של המלכה ויקטוריה ולפיכך בן-דודה של אלכסנדרה, זיהו את אלכסנדרה ובנותיה על ידי הגנים המיטוכונדריים שלהן. שיטת זיהוי נוספת הייתה בשיטה חדשה של השוואה בין צילומים לגולגולות. כמה גורמים ברוסיה, ובייחוד הכנסייה האורתודוקסית, טענו כי הגופות אינן של המשפחה המלכותית, אך לאחר סדרה ארוכה של עיכובים ביורוקרטיים ופוליטיים, שאריות המשפחה נקברו מחדש באחוזת הקבר של משפחת רומנוב בקתדרלת פיוטר ופאבל ב-1998, בטקס רב רושם, ביום השנה להוצאה להורג.
Bokhanov, Alexander; Knodt, Manfred; Oustimenko, Vladimir; Peregudova, Zinaida; Tyutynnik, Lyubov (1993). The Romanovs: Love, Power, and Tragedy. London: Leppi Publications. ISBN 0-9521644-0-X
Christopher, Peter; Kurth, Peter; Radzinsky, Edvard (1995). Tsar: The Lost World of Nicholas and Alexandra. Boston: Little Brown and Co. ISBN 0-316-50787-3
King, Greg; Wilson, Penny (2003). The Fate of the Romanovs. Hoboken, New Jersey: John Wiley and Sons, Inc. ISBN 0-471-20768-3
Kurth, Peter (1983). Anastasia: The Riddle of Anna Anderson. Boston: Back Bay Books. ISBN 0-316-50717-2
Lovell, James Blair (1991). Anastasia: The Lost Princess. Washington, D.C.: Regnery Gateway. ISBN 0-89526-536-2
Mager, Hugo (1998). Elizabeth: Grand Duchess of Russia. New York: Carroll and Graf Publishers, Inc. ISBN 0-7867-0678-3
Massie, Robert K. (1967). Nicholas and Alexandra. New York: Dell Publishing Co. ISBN 0-440-16358-7
Massie, Robert K. (1995). The Romanovs: The Final Chapter. New York: Random House. ISBN 0-394-58048-6
Maylunas, Andrei; Mironenko, Sergei (eds), Galy, Darya (translator) (1997). A Lifelong Passion, Nicholas and Alexandra: Their Own Story. New York: Doubleday. ISBN 0-385-48673-1
Occleshaw, Michael (1993). The Romanov Conspiracies: The Romanovs and the House of Windsor. London: Orion Publishing Group Ltd. ISBN 1-85592-518-4
.svg){kind=small}
