טאצ'י (ביפנית: 太刀) היא חרב יפנית שהייתה בשימוש מעמד הסמוראים ביפן הפאודלית. הטאצ'י הייתה החרב הנפוצה ביותר בין השנים 900 ל-1596, אז הקטאנה עקפה אותה. הטאצ'י הייתה חרב מעוקלת ארוכה, ארוכה יותר מהקטאנה ולרוב גם יותר מעוקלת ממנה. האורך הממוצע של הלהב היה כ-80 סנטימטרים, בעוד שבקטאנה אורך הלהב היה 60–80 סנטימטרים. הטאצ'י נחגרה כך שהלהב פנה כלפי מטה, ההפך מהקטאנה.
בדרך כלל הסמוראים חגרו את הטאצ'י יחד עם קודאצ'י (חרב יפנית קצרה שקדמה לואקיזאשי). שילוב זה של שתי החרבות נקרא "דאישו" (daisho), וייצג את מעמדו החברתי של הסמוראי. הנדן של הטאצ'י נקרא "סאיה" (saya). היו קיימות חרבות טאצ'י ארוכות יותר, שבהן אורך הלהב היה 90–100 ס"מ והן נקראו אודאצ'י ונודאצ'י ולרוב נחגרו על הגב בשל גודלן.
השימוש הרגיל בחרב הוא לחיתוך ושיסוף, אם כי גם דקירות אפשריות. בדרך כלל מחזיקים את הטאצ'י בשתי ידיים, אך ניתן להחזיקה גם ביד אחת, וחוגרים אותה כך שהלהב פונה כלפי מטה.