במלחמת יום הכיפורים השתתף חיל האוויר הישראלי במאמץ המלחמתי בשתי החזיתות, מצרים וסוריה, בלחימה בחילות האוויר היריבים, בסיוע לכוחות היבשה ובמשימות נוספות.
לאורך כל המלחמה הצליח חיל האוויר לעמוד במשימתו העליונה, שהיא הגנת שמי המדינה. אולם, במשימתו השנייה, שהיא השגת עליונות בשדה הקרב, התקשה חיל האוויר יותר: בימי הלחימה הראשונים ספג חיל האוויר הישראלי אבדות כבדות שהביאו לשחיקה בעוצמתו, והתקשה להתמודד מול מערך טילי קרקע-אוויר של המצרים והסורים. שחיקה זו באה לידי ביטוי בהמשך הפעלת החיל לאורך כל ימי המלחמה.
במהלך המלחמה סיגל חיל האוויר דרכי התמודדות חדשות עם איום הטילים, הגביל גיחותיו באזורי טיסה מוגני טילים לשם שימור הכוח, תוך ביצוע מאמץ עיקש בסיוע לכוחות הקרקע והשמדה איטית של מערך הטילים, שדות התעופה הערביים ויעדים אסטרטגיים בעומק סוריה. בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שפגע בחילות האוויר הערביים ובהגנה האווירית נהנה שוב חיל האוויר מעליונות אווירית שהביאה לאפקטיביות בהפעלתו תוך אבדות מועטות.
רקע
ביומה הראשון של מלחמת ששת הימיםהשמיד חיל האוויר מעל ל-450 מטוסים מצריים, סוריים וירדניים ופגע קשה בשדות התעופה הערביים. בהמשך המלחמה לא הופעלו חילות האוויר הערביים בפעילות התקפית וחיל האוויר הישראלי נהנה מעליונות אווירית.
ההבנה שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים, לפיה חיל האוויר היה הגורם המשמעותי ביותר במערכה, הובילה להעברת תקציבי עתק לפיתוחו וחידושו, ואלה היו עד 53% מתקציב הביטחון לפני 1973. הרצון היה לשדרג את כל מערך ההגנה והתקיפה המוטס של חיל האוויר, ולצורך כך פנתה ישראל לציוד האמריקני, שהיה הטוב מסוגו בעולם המערבי. תרם לכך גם האמברגו הצרפתי על ישראל, מי שהייתה ספקית הנשק העיקרית של חיל האוויר, עד מלחמת ששת הימים. בסוף שנת 1968 הפך האמברגו מוחלט וחל גם על חלקי חילוף וציוד מתכלה.
ההתקדמות המואצת בהצטיידות חיל האוויר בציוד אמריקאי באה לידי ביטוי ברכש מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק, אליהם נוספו בספטמבר 1969 (בשיאה של מלחמת ההתשה) מטוסי הפנטום העוצמתיים יותר. הציוד האמריקאי החדיש הוכיח עצמו כבר במהלך מלחמת ההתשה, למשל במסגרת מבצעי פריחה לתקיפות עומק במצרים בין ינואר לאפריל 1970.
הגעת הנ"מ הסובייטי וסיום מלחמת ההתשה
המצרים, שראו את נחיתות חיל האוויר שלהם מול חיל האוויר הישראלי, החליטו להרחיב את איכות וכמות סוללות הנ"מ שבידם. מצרים פנתה בסיועה פטרוניתה ברית המועצות ליצירת "חומת הגנה" נייחת מפני חיל האוויר הישראלי. המצרים התמקדו בעיקר בסוללות טילים מונחי מכ"ם לטווח בינוני מסוג SA-2 ו-SA-3, ולהשלמת ההגנה הקימו עשרות סוללות של תותחי נ"מ ארבע-קנים מכווני מכ"ם מסוג ZSU-23-4 ("גאנדיש").
מערך ההגנה האווירית המצרי, שלבש ממדים דיוויזיוניים (מערך הנ"מ השני בגודלו בעולם אחרי הסובייטי דאז), כלל עשרות רבות של סוללות טילים ותותחים. מטרת העל של המצרים, בסיוע הצוותים מברית המועצות, הייתה לבנות אמ"ט מעל מצרים שראשיתו בתעלת סואץ, קו הפסקת האש עם ישראל.
החל מאפריל 1970 החלו מאמצים מצריים לקידום הסוללות מזרחה לעבר קו המים. המאמצים נמשכו עד הפסקת האש וסיום מלחמת ההתשה ב-7 באוגוסט1970. המאבק לקידום סוללות הנ"מ לתעלה עלה למצרים באבדות כבדות, וההערכה היא כי בסביבות 10,000 פועלים, יועצים וחיילים, נהרגו בחודשי המבצע. עם זאת המהלך המצרי בוצע בהצלחה, כאשר בימים הראשונים לאחר הפסקת האש במלחמת ההתשה ניצבו סוללות הטילים והתותחים המצריות על קו המים. המערך השלם הגן על כל אורך הקו.
המהלך המצרי האחרון בבניית האמ"ט התרחש מספר ימים לאחר החתימה על יוזמת רוג'רס השנייה, במסגרתו הפרו המצרים את הפסקת האש, וקידמו את סוללות הטילים אל קרבת התעלה. בכך השיגו המצרים עליונות אווירית גם 20 ק"מ ממזרח לתעלה, בתוך חצי האי סיני שהיה בשליטת ישראל. יוזמת רוג'רס נפלה בשל מהלך זה, כיוון שישראל לא הייתה מוכנה לעבור בשתיקה על ההפרה הבוטה של הסכם הפסקת האש ולהמשיך בתהליך המדיני. על מנת למנוע חידוש הלחימה מצד ישראל התחייבה ארצות הברית לספק לה טילים נגד מכ"ם (AGM-45 שרייק) שיבטלו את היתרון הטקטי שמצרים השיגה בקידום מערך הנ"מ מזרחה. טילים אלה היו חלק מהחימוש עליו התבססה תוכנית מבצע תגר.
תפנית נוספת בעליונות האווירית בין ישראל למדינות ערב התרחשה באמצע שנת 1973, כאשר המצרים והסורים הצטיידו בטיל נ"מ סובייטי מסוג חדש, SA-6. טיל זה היה הפיתוח האחרון של הסובייטים, הוא היה מונחה מכ"ם ויועד לטווחים בינוניים של עד 20 ק"מ מגובה נמוך לבינוני. יתרון נוסף שלו על הטילים הוותיקים יותר, היה שהמשגר נבנה על רכב זחלי שאיפשר פריסה מהירה שלו, ודילוג מהיר יותר של הסוללות ממקום למקום (אלמנט חשוב לכוחות שרוצים להתחמק ממתקפה). בנוסף, כיוון שטיל זה היה חדיש ביותר, לא היו ברשות ארצות הברית אמצעי נגד יעילים כנגדו.
חידוש נוסף בו הצטיידו יחידות החי"ר של מצרים וסוריה היה טיל כתף מונחה חום חדיש מסוג SA-7 "סטרלה", כאשר מטרת טילים מסוג זה להגן על כוחות הקרקע המתקדמים בשטח מפני תקיפה אווירית.
שינוי הגישה האסטרטגית
במלחמת ששת הימים, כאשר המטוס היה הכלי המאיים ביותר, פנו מטוסי חיל האוויר להשמדת שדות התעופה ומטוסיהן של מדינות ערב. הניסיון שנצבר במהלך מלחמת ההתשה הצביע על שינוי במגמה זו, כשטילי הנ"מ החלו להיות הגורם האווירי העיקרי של צבאות ערב. אי לכך היה על קובעי האסטרטגיה בחיל האוויר הישראלי לערוך שינויים במחשבתם ולהתאים עצמם לאיום החדש. מתארי תקיפה חדשים נבנו ובחיל האוויר הוכנו תוכניות מגירה לתקיפת מערכי הנ"מ המצרים והסורים, אך במקביל לא נזנחה אסטרטגיית ההפצצה של שדות התעופה, ויתרה מכך, היה לה עדיין משקל גדול יותר מאשר לחיסול הנ"מ.
חיל האוויר הניח שבעת מלחמה יינתנו לו 48 שעות להשמדת מערך הנ"מ של האויב, אך בפועל לא זכה לכך, משום שנאלץ להתערב בלחימה הקרקעית מוקדם הרבה יותר ממה שתכננו מפקדיו.
סדר הכוחות ערב פרוץ המלחמה
מטוס F-4 פנטום ("קורנס"), "מטוס הקו הראשון" במלחמה
ערב המלחמה, באוקטובר 1973 היו מרבית מטוסי חיל האוויר מתוצרת אמריקאית ומקצתם מתוצרת צרפתית.
מטוסי הקו הראשון היו מטוסי הפנטום שהיו בעלי מעטפת ביצועים רחבה, בעלי יכולת נשיאת חימוש רב ומגוון (עד 7 טון) וטווח גדול. בחיל האוויר היו 4 טייסות פנטום ובהן 125 מטוסים.[1] מטוסי היירוט העיקריים היו 76 מטוסי מיראז' 3 (2 טייסות) ונשר (2 טייסות), ומטוס התקיפה העיקרי היה הסקייהוק (181 מטוסים ב-5 טייסות) שהוא מטוס תת-קולי חד-מושבי. לתקיפה שימשו גם 25 מטוסי סער (סופר מיסטר משודרג).[2]
סה"כ היו לחיל האוויר 383 מטוסי קרב כאשר 301 היו מוכנים לפעולה בצהרי יום הכיפורים ו-82 היו במצבים של תקלות או השבתות.
לישראל לא היו מסוקי תקיפה במלחמת יום הכיפורים. מסוקי חיל האוויר עסקו בתובלה של לוחמים, פצועים, ציוד ומפקדים וכמעט לא שימשו ככוח לוחם.
הטייסת הוקמה בעיצומה של המלחמה (14 באוקטובר 1973), משני מטוסי הרקולס ("קרנף" מדגם H) שהועברו אליה מטייסת 120, ומ-12 מטוסי הרקולס ("קרנף" מדגם E) שהתקבלו מארצות הברית במבצע 'ניקל גראס'
רון חולדאי החליף את מפקד הטייסת יפתח זמר ששהה בחו"ל בפרוץ המלחמה. זמר חזר לארץ ביומה השלישי של המלחמה, לאחר מספר ימים נפגע קשה בגיחה מעל סוריה, והוחלף על ידי איתן בן-אליהו עד תום המלחמה.
MIM-23 הוק – טיל נ"מ מונחה מכ"ם לטווחים בינוניים ולגובה נמוך עד בינוני. טיל זה שפותח בארצות הברית בסוף שנות ה-50, הגיע לראשונה ב-1965 לצה"ל. הגעתו הייתה אחת הסיבות להעברת מערך ההגנה האווירית אל חיל האוויר, כדי למנוע ירי כוחותינו על כוחותינו. ההוק צבר 13 הפלות מאושרות במלחמה וסייע להדוף את מטוסי מצרים וסוריה במיוחד בהתקפות הראשונות.
תותחי היספנו-סוויזה 20 מ"מ (אנ') – עמדת תותחים דו-קנית שהייתה ברשות צה"ל עוד מימי מלחמת העצמאות. צמד תותחים מכוונים אופטית על ידי המפעיל ונחשבו מיושנים במערך הנ"מ הצה"לי. במלחמת יום הכיפורים הוצבו התותחים בהגנה על מתחמי כוחות ובסיסים מפני תקיפות של מטוסי אויב.
תותחי L-70 מכווני מכ"ם – תותחי נ"מ חדישים יותר שנכנסו לשירות בשנות ה-60 המוקדמות. התותחים היו מכווני מכ"ם ובקוטר 40 מ"מ. תותחים אלה הוצבו ליד מתקנים אסטרטגיים כמו שדות תעופה ומפקדות ותפקידם היה למנוע ממטוסי האויב להפציץ את המתקנים.
ערב המלחמה
בהשוואה לחילות אחרים בצה"ל העלאת כוננות בחיל האוויר פשוטה ומהירה. חיל האוויר מבוסס על חיילי סדיר (חובה וקבע) המיומנים בהפעלה מלאה של מערכות החיל. כוחות המילואים של חיל האוויר נקראים לסיוע לכוחות הסדירים רק כאשר יש איום גדול שעשוי לדרוש הפעלה מלאה וממושכת של המערך המוטס.
ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, בעקבות העלאת הכוננות, החליט מפקד חיל האוויר, בני פלד, לגייס כ-1,500 אנשי מילואים. גיוס זה כלל את כל אנשי צוותי האוויר ומספר מסוים של צוותי קרקע (אנשי חימוש, מכונאים וטכנאים).
בחיל האוויר נהגו תוכניות שונות בהן צריך לנקוט במקרה של עימות עם מדינות ערב. אחת התוכניות הייתה למכה מקדימה: מתקפה אווירית מסיבית על מתקנים חשובים ואסטרטגיים של האויב ובהם שדות תעופה, סוללות נ"מ ומפקדות.
כבר בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוקטובר נכנס חיל האוויר לכוננות עליונה לקראת מתקפת מנע כנגד הסורים והמצרים, לאחר שהגיעה התרעת מלחמה קונקרטית מאשרף מרואן שהיה הסוכן הבכיר ביותר של "המוסד" במצרים. בעוד שהרמטכ"ל תמך במתקפה זו ופקד על חיל האוויר להתכונן אליה, התנגד שר הביטחון בכל תוקף למכה מקדימה מסיבות מדיניות. בישיבת החירום שנערכה בקריה בסביבות השעה 8:00 בבוקר, פסקה ראש הממשלה גולדה מאיר כי מתקפה כזאת לא תתבצע מסיבות מדיניות.
מערך הקרב במלחמה
מטוס נשר של חיל האוויר הישראלי במהלך מלחמת יום הכיפורים
סיוע אווירי בשעות הראשונות של הלחימה ב-6 באוקטובר
חוסר מוכנות של חיל האוויר עם פרוץ האש – לאחר שראש הממשלה סירבה לאשר את המכה המקדימה על חילות האוויר וסוללות הנ"מ של מצרים וסוריה, נוצר מצב בו החימוש שהועמס על מטוסי חיל האוויר אינו מתאים למשימת עצירת חיילות האוויר של האויב שעתידים לפלוש לתחום האווירי הישראלי בעוד מספר שעות. בסביבות השעה 11:00 פקד פלד להחליף את החימוש של כל מטוסי היירוט (בעיקר של הפאנטומים) לחימוש המתאים ליירוט ולבלימת כוחות, וזאת למרות שהערכות הסד"כ הותירו מקום להשארת מטוסים בתצורת תקיפה קרקעית בלי לוותר על משימות ההגנה.[4] התהליך אמור היה לקחת 4 שעות (עד 15:00) אך חילות האוויר המצרי והסורי תקפו כבר בשעה 14:00, כאשר מרבית מטוסי החיל היו בתהליכי החלפת החימוש. דבר זה גרם לכך שחיל האוויר לא היה מוכן לבלום וליירט את מטוסי האויב בשעת ה"ש", כך שמטוסי הקרב של מצרים וסוריה, פרט למקרים בודדים, לא נתקלו בהתנגדות רבה בדרך ליעדיהם והצליחו להשלים משימות לא מועטות בשעות הלחימה הראשונות. לעומת זאת, מסוקים מצריים שהובילו לוחמי קומנדו הופלו בהצלחה ניכרת.[5]
הריחוק של זירות הלחימה - שעת פרוץ האש לא השאירה מרחב רב לתמרון. באותה העת מטוסי חיל האוויר לא היו מותאמים ללחימה לילית והחושך המתקרב הביא לכך שמרבית הסיוע ניתן לחזית רמת הגולן ופחות לחזית התעלה היות שריחוקה מבסיסי חיל האוויר הגדולים במרכז הארץ חייב זמן טיסה ארוך שלא התאפשר עקב החשכה המתקרבת. מטוסי צילום עלו במהירות לאוויר כדי להביא צילומי אוויר של מצב הכוחות, וכן נשלחו מטוסים לגיחות בודדות בגזרת התעלה.
הכוחות האוויריים בסיני - מטוסי חיל האוויר שחנו בבסיסי חיל האוויר בסיני היו מעטים. בקרב האוויר הראשון במלחמת יום הכיפורים הופלו 7 מטוסי מיג על ידי שני פנטומים. במרדף של פנטומים ומטוסי נשר באזור אבו רודס לסיכול מתקפת הקומנדו המצרי בסיני, שנערכה במסוקי מי-8, הופלו על ידי חיל האוויר כ-20 מסוקים על 750 יושביהם.
סוללות הנ"מ ברמת הגולן ובגבול הצפון – דקות מספר לפני תחילת ההרעשה הסורית ברמת הגולן, זיהה בקר ביחידת הבקרה הצפונית כי 8 מטוסים סוריים חודרים למרחב האווירי של ישראל בדרכם לישראל. המטוסים הסוריים הגיחו מצפון מגבול לבנון וסוללת הוק שישבה על הגבול קיבלה אישור ירי מהבקר ושיגרה שני טילים. מטוס אחד נפל, שני נפגע, וכל היתר הסתובבו וחזרו לסוריה מבלי לבצע את ההפצצה. המתקפה יועדה לחבל ביחידת הבקרה הצפונית שעל הר מירון ולכן היא הגיעה מצפון ולא ממזרח.
מבצעי "תגר" ו"דוגמן 5" להשמדת סוללות הטילים
איום טילי הנ"מ הסובייטים היווה בעיה קשה. חיל האוויר הכין תוכניות מגירה לפגיעה בסוללות הטילים המצריות ("תגר") והסוריות ("דוגמן 5"). לפי תוכניות אלו, ייצא חיל האוויר במטסים גדולים לאחת החזיתות ולאחר השמדת כל סוללות הטילים, יעבור לחזית האחרת. בפועל, ההפתעה של מלחמת יום הכיפורים יצרה מספר בעיות:
השחיקה המהירה של כוחות הקרקע בשל עוצמת המתקפות בחזיתות, אילצה את חיל האוויר לפנות לתקיפת כוחות לפני תקיפת הטילים.
המצוקה של צה"ל ביומיים הראשונים למלחמה גרמה להזזת המטוסים מחזית לחזית עקב שינויים מהירים מדי בהערכות מצב הכוחות הקרקעיים.
גיחות צילום לא נערכו סמוך ליציאה לתקיפת הטילים, אלא רק יומיים קודם לכן.
במטכ"ל הוחלט בלילה שבין שבת לראשון כי תוכנית המתקפה הראשונה תהיה כנגד מערך הנ"מ המצרי במסגרת מבצע תגר. יציאת המטס הראשון לכיוון מצרים הייתה בשעה 6:30 בבוקר, אולם בעוד המטוסים בדרך למצרים הבינו במטכ"ל כי המצב בחזית הסורית קשה הרבה יותר ויש להעביר את הכוח האווירי לצפון. דיין, שר הביטחון, הורה לנטוש את החזית המצרית לטובת החזית הצפונית. בכך, פקודת תגר שהייתה אמורה להתבצע במספר מטסים (כל מטס מעל מאה גיחות) הספיקה רק לבצע את מתקפת ההכנה נגד תותחי הנ"מ המצריים מבלי שהושמד אפילו טיל אחד. חמור מכך, מאחר שהמבצע לא הושלם, שוקמו יחידות התותחים שנפגעו וכבר ביום שלמחרת יכלו לירות ולהפיל את מטוסי חיל האוויר המתקרבים.
מבצע דוגמן 5 נועד להשמיד את סוללות הטילים הסוריות, כדי לאפשר לחיל האוויר לסייע לחילות היבשה בבלימת הצבא הסורי ברמת הגולן. מרגע ביטול "תגר" היו רק מספר שעות לצוותי הקרקע לחמש ולתדלק מחדש את המטוסים כדי שעוד לפני הצהריים יהיו המטוסים מוכנים לבצע את דוגמן. כפי שצוין לא נערכו גיחות צילום ברמת הגולן מ-5 לחודש ולא היה מידע עדכני על מיקומן של סוללות טילי הנ"מ. חלק מהסוללות הסוריות היו נייחות, אך תותחי הנ"מ שליוו את כוחות הקרקע וסוללות הSA-6 היו ניידים ואלו זזו מהמקומות שהיו בהם יומיים קודם (למרות שזזו רק בין 6 ל-7 באוקטובר, כך שהיה צריך לצלם ביום ראשון בבוקר כדי לזהות את התזוזה).
מטוסי החיל המריאו למטס הראשון לאחר עיון חפוז בפקודת המבצע ומפות הניווט וללא תצ"אות מעודכנות. בדרך אל היעד הופלו שני פנטומים וארבעה הופלו בדרך חזרה. לעומת זאת הושמדה רק סוללה אחת מתוך 25 סוללות ועוד אחת נפגעה. שני אנשי צוות אוויר נהרגו (קיבלו את עיטור המופת על פעולתם) ותשעה נפלו בשבי הסורי.
כישלונו החמור של מבצע דוגמן גרם לכך שחיל האוויר לא יצא למתקפה כוללת על מערכי הנ"מ הערביים עד לשבוע האחרון של המלחמה, אלא כרסם את הנ"מ שבקצות האמ"ט והשמיד מערכי טילים מבודדים. הפגיעה העיקרית בסוללות הטילים התרחשה רק לאחר תחילת צליחת תעלת סואץ, במבצעי מפצח שהביאו להשמדתם המלאה, וכן על ידי כוחות החי"ר והשריון שפגעו בחלק מסוללות הטילים.
למרות כישלון "דוגמן" וביטול "תגר", המשיך חיל האוויר באופן שיטתי לפגוע במערכי הנ"מ של מצרים וסוריה עד לסוף המלחמה. היו תקיפות בחלק הצפוני של התעלה באזור פורט סעיד, באזור קנטרה, במובלעת הסורית, באזור הצליחה הישראלית ועוד. בסך הכל לאורך כל המלחמה הושמדו על ידי חיל האוויר 52 סוללות נ"מ בשתי החזיתות ועוד 12 על ידי כוחות הקרקע המתקדמים. בסך הכל אבדו 17 ממטוסי חיל האוויר במלחמה נגד הנ"מ, מתוכם 6 במבצע "דוגמן" ו-6 במבצע מפצח 22 לתקיפת סוללות הטילים בגזרת קנטרה ב-18
באוקטובר.
פעילות חיל האוויר בחזית הדרום
זנב מטוס סוחוי 7 מצרי שהופל ביום הראשון של המלחמה
יעפי קלע לתקיפת הגשרים בתעלה
מהיום השני למלחמה ועד לשלביה המתקדמים, בהם צה"ל כבר אחז בראש גשר בגדה המערבית של תעלת סואץ, ניהל חיל האוויר רצף של מתקפות להשמדת הגשרים שהצבא המצרי בנה על תעלת סואץ.
כיוון שכל אזור תעלת סואץ הוגדר כאמ"ט, לא יכלו מטוסי החיל לתקוף בקלות את הגשרים ביעף חתף, שהיה צורה התקיפה המדויקת ביותר, אך ביצועו היה חושף את מטוס התקיפה לפגיעת טילי ופגזי הנ"מ המצריים. למרות זאת, בוצעו מספר תקיפות בשיטת החתף, שהביאו לתוצאות מיידיות.[6] רוב התקיפות בוצעו בלילה וביום ביעפי קלע לעבר הגשרים. בטכניקה זו המטוס התוקף מתקרב בגובה נמוך למרחק של כמה קילומטרים מהמטרה, כאשר בנקודה ידועה מראש הוא נוסק, ומשליך את הפצצות שממשיכות לעוף בצורה בליסטית לעבר המטרה. לאחר השלכת הפצצות פונה המטוס חזרה, וכך נמנע מעימות עם אמצעי הנ"מ. שיטה זו פחות מדויקת, אך חיל האוויר נתן לה עדיפות כדי לצמצם אבדות.
בסופו של דבר הצליחו מטוסי חיל האוויר במשימתם, ועל פי דיווחו של הרמטכ"ל המצרי סעד א-שאזלי נפגעו גשרים רבים ומרביתם לא היו כשירים לצליחה במשך שעות. בכך הואטה הצליחה המצרית אל תוך סיני. עם זאת, המצרים שהכירו את יכולותיו של חיל האוויר, הצטיידו בגשרים מפרקיים, שבהם ניתן היה להחליף חלקים שנפגעו (בניגוד למשל לגשר הגלילים הצה"לי). הקרב בין חיל האוויר הישראלי ליחידות התחזוקה של צבא מצרים על שלמות הגשרים, לא הסתיים עד לסיום הלחימה בכיתור הארמייה השלישית.
תקיפות עומק במצרים במהלך המלחמה
לכל אורך המלחמה נתקפו שדות תעופה מרכזיים ששימשו את מטוסי הקרב המצריים.
ב-14 באוקטובר ניסה חיל האוויר לבצע תקיפת עומק על שדות תעופה חשובים בעומק מצרים, אך התקיפה השתבשה בחלקה עקב היערכות חיל האוויר המצרי להדיפתה, והפכה לקרב אווירי.
תקיפות העומק ותקיפות שדות התעופה גרמו לחיל האוויר המצרי לרכז את מרבית טיסותיו להגנת הנכסים האסטרטגיים בארצו (88% מסה"כ הגיחות),[8] במקום לתקוף את הכוחות הישראליים בשטחי הקרבות.
פעילות חיל האוויר בחזית הסורית
סיוע בבלימת הכוחות הסוריים ובמתקפת הנגד ברמת הגולן 6–11 באוקטובר
ביום המלחמה הראשון ביצע חיל האוויר 32 גיחות ברמת הגולן, גם בשל קוצרו של היום וגם בשל מצב הכוננות השגוי.
ביום המחרת, 7 באוקטובר, השתתף חיל האוויר בצורה מסיבית ביותר וסייע להחזיק את הקו בדרום רמת הגולן. חיל האוויר עסק בהשמדת כוחות קרקעיים, שיירות ורכבים על צירי התנועה ובמקומות ההתכנסות.
ב-8 באוקטובר היו אמורות להתחולל, לפי החלטת המטה הכללי, שתי מתקפות הנגד הגדולות של צה"ל בשתי החזיתות. בעוד שחיל האוויר נקרא לסייע בחזית הדרומית באופן מצומצם, בחזית הצפונית היה לו תפקיד חשוב. תפקידו של חיל האוויר היה להקדים את התקדמות השריון והחי"ר בתקיפה מסיבית של הכוחות הקרקעיים הסורים. מעל 100 גיחות נעשו באותו היום על הכוחות הסוריים שהתחילו לסגת לאחור עקב הלחץ הכבד של חיל האוויר וחטיבות שריון המילואים.[דרוש מקור]
לאחר שהסורים שיגרו רקטות סובייטיות מסוג פרוג-7 לעבר בסיס חיל האוויר רמת דוד ומגדל העמק, ובעקבות כישלון מבצע דוגמן 5 יומיים קודם לכן, הסכימו בממשלה לבצע תקיפות בסוריה בעלות אופי חמור יותר מאשר פגיעה סטנדרטית בשדות התעופה ומתקנים צבאיים. בצהריים של יום שלישי, 9 באוקטובר המריאו המטוסים לעבר דמשק כאשר מטרותיהם הם בניין המטכ"ל הסורי ובניין מפקדת חיל האוויר הסורי.
עננים כיסו את רוב שמי העיר ונדמה היה כי אין פרצה והמבצע כמעט בוטל בשיאו. לבסוף נמצאה פרצה בעננים ומטוסי הפנטום הנמיכו טוס אל עבר מטרותיהם. 7 מטוסים צללו והשליכו 35 טון פצצות, בניין המטכ"ל ספג נזק חמור בקומותיו העליונות ומטה חיל האוויר נפגע גם הוא אם כי פחות בחומרה. מטוס אחד נפל בהתקפה זו.
תקיפות עומק בסוריה
נתקפו שדות תעופה מרכזיים ששימשו את מטוסי הקרב הסוריים.
חיל האוויר השתתף בתקיפות על חי"ר ושריון באזור המובלעת הסורית וסייע לכוחות היבשה להחזיק בשטח גם מול התקפות הנגד החוזרות ונשנות של צבא סוריה, בסיוע הכוחות העיראקיים והירדניים.
קרבות אוויר
מטוסי חיל האוויר סיכלו רבים מניסיונות התקיפה של מטוסי האויב שכוונו לכוחות הקרקע ולמתקנים צבאיים שונים.
בקרבות אוויר שהתפתחו בסיני ובשטח מצרים וסוריה, הגיעו הפלות חיל האוויר הישראלי ל-286 מטוסים ומסוקים.[9] לחיל האוויר הופלו 5 מטוסים בקרבות אלו.
חילוץ, קישור ותובלה במלחמה
פעילות מסוקי חיל האוויר
בשנות השבעים המוקדמות לא היו ברשות חיל האוויר מסוקי קרב, לכן לא פעלו מסוקי החיל כציידי טנקים, כפי שהם מזוהים היום, אלא בעיקר במשימות תובלה. משימות מסוקי חיל האוויר במלחמה נחלקו לחמישה תפקידים עיקריים:
חילוץ והצלה – התפקיד החשוב ביותר בו עסקו מסוקי חיל האוויר במלחמה זו. עקב המרחק של החזיתות (בעיקר חזית סיני), נדרשה אפשרות להוביל פצועים באופן המהיר ביותר לבתי החולים במרכז ישראל כדי להציל את חייהם. המסוקים היוו את עמוד השדרה העיקרי של משימות אלה יחד עם מטוסי ההרקולס. במסוק האנפה נכנסו עד 4 אלונקות וביסעור - 18. המסוקים עסקו לא רק בחילוץ נפגעים אלא גם בחילוץ של חיילים ממקומות בעייתיים אליהם נקלעו, בהם היה חשש לנפילתם בשבי. במהלך המלחמה הוסקו לבתי החולים 2,995 פצועים על ידי מסוקי חיל האוויר.
הסקה מבצעית של כוחות חי"ר – במהלך המלחמה התרחשו מבצעים מוסקים בעורף האויב שללא המסוקים לא הייתה אפשרות לבצעם. המפורסם מכולם היה מבצע קינוח לכיבוש החרמון, בו הונחתו 300 צנחנים בחרמון הסורי. מבצעים שונים נערכו לכל אורך המלחמה בהם מבצע פונטיאק - הנחתת כוח תותחנים בג'בל עתקה מערבית לתעלת סואץ, ומבצע דוידקה - הנחתת כוח צנחנים בקטייפה, 250 ק"מ בעומק סוריה.
תובלת ציוד – מסוקי חיל האוויר הצניחו אספקה לכוחות הנלחמים, הובילו דו"חות מודיעין וצילומי אוויר ושימשו כשרות "דואר מהיר" מהחזיתות למפקדות.
לוחמה אלקטרונית – בדומה לתפקידם של מטוסי הסטרטוקרוזר, שימשו גם חלק ממסוקי החיל בפעולות שיבוש מכ"ם של האויב, פעולות אלו נועדו לסייע לתקיפות חיל האוויר על ידי שיתוק או פגיעה במכשירי הגילוי של הכוחות הנגדיים.
הובלת מפקדים – המסוקים טסו שעות רבות כדי להביא את חוליות הפיקוד לחזיתות עוד ב-6 באוקטובר. בנוסף, המלחמה שאיימה בתחילתה מאוד על ישראל גרמה לכך שבכירים רבים רצו להגיע לחזיתות ולהתרשם ממהלך הקרבות, שהיו מקור עניין עצום עבור אנשי צבא ותיקים.
פעילות הטייסות הקלות
טייסת המסוקים הקלים
אלואט IIמסוק בל 206 צבאי
לחיל האוויר הייתה טייסת מסוקים קלים, שהורכבה מ-18 מסוקים, - 10 מסוקי אלואט צרפתיים ו-8 מסוקי בל 206. מסוקים אלה ביצעו במהלך המלחמה כ-650 גיחות, בהן עסקו בעיקר בהובלת כוחות ודו"חות מודיעין, אך גם פעלו בפינוי פצועים ומשימות אחרות כגון הובלת מפקדים במשימות מנהלתיות ומיבצעיות, בעורף ובחזית כאחד. טיווח ארטילריה ואיסוף מודיעין טקטי למפקדים באזורי החזית, ואף חלוקת דואר ללוחמים.
טייסת "כנף"
איילנדר
חיל האוויר הישראלי סבל ערב מלחמת יום הכיפורים ממחסור במטוסי סיור קלים. עקב כך עם פרוץ הקרבות נחכרה על ידי צה"ל טייסת אזרחית קלה שכללה 11 מטוסים. מטוסים אלו העבירו במשך המלחמה אח"מים ומפקדים מחזית לחזית וכמו כן העבירו דו"חות מודיעין מהמפקדות לחזיתות.
המטוסים הגיעו לחיל האוויר מחברת "כנף", עשרה מהם היו מסוג איילנדר ואחד צ'יפטיין. המטוסים הוטסו בעיקר על ידי טייסים יוצאי חיל האוויר שרובם גויסו למילואים במלחמה. למרות המחסור בכוח האדם הצליחה הטייסת להפעיל את מטוסיה והשתלטה במהלך המלחמה על כ-70 אחוזים מטיסות הטייסות הקלות. הסיבה לנתח הגדול לו זכו המטוסים האזרחיים הייתה נעוצה בכך שהם היו גדולים יותר ממטוסי הטייסת הקלה של חיל האוויר ויכלו לשאת יותר מטען.
המטוסים הצטרפו לכוחות חיל האוויר כבר ב-6 באוקטובר והשתחררו בתחילת פברואר, לאחר ארבעה חודשים. המטוסים, שבשלושת הימים הראשונים למלחמה לא פעלו מחשש לפגיעה בהם, טסו שעות רבות ותרמו לחיזוק כוחו של חיל האוויר בטיסות הפנים והקישור. לאחר המלחמה אף צורפו שני מטוסים מסוג איילנדר לשירות בטייסת הקלה של חיל האוויר.
מטוסים ללא טייס
בחיל האוויר פעלה החל מ-1970 טייסת שהפעילה מטוסים ללא טייס. מטוסים אלה פעלו באמצעות האצה רקטית ולא היו מתוחכמים. המל"טים שימשו כמטוסי צילום וכפיתיונות למשיכת טילי נ"מ. היות שמפעיל הנ"מ (בנשק נ"מ מונחה מכ"ם) יושב בקרון בקרה ואינו רואה את המטוס אלא רק את חתימת המכ"ם שלו, יכול הפיתיון הטס בפרופיל טיסה של מטוס קרב למשוך טילים וכך להוריד מיכולת הסוללות לשגר טילים על מטוסים מאוישים.
הנ"מ במלחמה
מערך הנ"מ השתייך מאז קום המדינה לחיל התותחנים משום שהיה מורכב מתותחי נ"מ בלבד. סוללות טילי ההוק, שנקלטו מארצות הברית ב-1965, דרשו הפעלה קרובה יותר לחיל האוויר ולתורות הלחימה שלו, זאת מפני שיכולותיהם יכלו להוות סיכון גם למטוסים ישראליים, אם לא התבצע תיאום מושלם בין המערכות. אי לכך, בעיצומה של מלחמת ההתשה, בה מטוסי חיל האוויר הישראלי הופיעו באופן תדיר על מסכי המכ"ם של מפעילי ההוק, עברו סוללות ההוק ושאר יחידות תותחני הנ"מ תחת פיקוד חיל האוויר.
הגם שישראל דגלה בעיקר בהפעלתם של מטוסי קרב כאמצעי לבלימת והשמדת כלי הטיס של האויב, היא לא זנחה לגמרי את כוחות הנ"מ שלה. בתקופה בה הייתה צריכה ישראל להתמודד עם הגנה על הגבולות הארוכים שלה ביותר מאז ומעולם, נדרשו כוחות הנ"מ להגן על מתקנים חשובים, במידה וכלי טיס עוינים היו מתקרבים ומטוסי חיל האוויר לא הספיקו להגיע לאזור.
מבחינת תורת הפעלת הכוחות, מערך הנ"מ היה הכוח השולי של חיל האוויר הישראלי. הוא לא נועד לתת מענה ראשוני לכול מתקפה, אלא רק לתרחישים מצומצמים ונקודתיים. בשונה ממדינות ערב, ישראל לא פרסה את כוחות הנ"מ של לכול אורך החזיתות, אלא רק סביב מתקנים חשובים כמו שדות תעופה, תחנות התרעה, או בסיסים שונים.
סוגי האמל"ח ומקומם באסטרטגיה ההגנתית
טילי קרקע-אוויר: סוללות טילי הוק המתקדמות היו גאוות מערך הנ"מ הישראלי. המערכות החדישות נועדו מחד להתריע על התקדמות מטוסי אויב, ומאידך לנטרל את מטוסיו באמצעות שיגור טילים מונחי מכ"ם מתקדמים ומהירים לעבר כלי הטיס. הטווח היעיל היה מ-1.5 ק"מ ועד 40 ק"מ.
תותחי נ"מ: סוללות תותחי נ"מ 20 מ"מ על גבי זחל"מים, שהוצבו במקומו רגישים (כגון מתקני נפט, התרעה, מודיעין ובסיסים) נועדו להפיל כלי טיס שכבר חדרו לשטח ישראל, ובדרך כלל גם ביצעו את מתקפתם. מבחינה זו נקראו התותחים "נשק מעניש", כלומר כזה שאמור לפגוע במטוס שכבר הפציץ. הטווח היעיל היה עד 500 מטר. הם גם הגנו על סוללות טילי ההוק ממטוסים מנמיכי טוס.
באוקטובר 1973 ישראל החזיקה בשבע סוללות הוק. ארבע מהן היו פרוסות בסיני. (בלוזה, טסה, מעבר הגידי ואבו רודס). בנוסף הוחזקו לא מעט סוללות תותחי נ"מ באזורים אסטרטגיים בסיני וברמת הגולן. התותחים הגנו בעיקר על מתקנים שונים שהיו מרוחקים ממרכז הארץ וקרובים לחזיתות כגון: בסיסי חיל האוויר ברפידים, אופיר (שארם א-שייח') ורמת דוד, כמו גם על מתקנים אסטרטגיים כגון שדה הנפט באבו רודס. הם הגנו גם על מוצבי פיקוד כמו "דבלה" (אום חשיבה) או הר כנען, ומתחמים אוגדתיים כמו טסה, בלוזה ונפח, וחלקם אף נעו עם הכוחות לתעלת סואץ.
כוחות הנ"מ הפילו 54 כלי טיס בימי המלחמה, רובם המכריע באמצעות תותחים. כלי טיס נוספים הופלו על ידי כוחות היבשה.[10]
לקחים ומסקנות
טעויות מרכזיות
הטעויות שאפפו את הפעלת החיל בשלושים השעות הראשונות של המלחמה העיקו על טייסי החיל ומפקדיו ואף פגעו במורל ובפעילות לכל אורך המערכה. בספרו "30 שעות באוקטובר" מונה שמואל גורדון את שתי הטעויות העיקריות של חיל האוויר בפתיחת המלחמה: שינוי המשימה בבוקר 6 באוקטובר, וביטול מבצע תגר לטובת דוגמן.
לקחים ושיפורים מרכזיים
תחקור ושיפור - לאחר המלחמה נעשו בחיל האוויר מאמצים גדולים כדי להבין את הטעויות שנעשו, ולמנוע את הישנותן. בחיל האוויר התמקדו רבות ברענון ועדכון תורות הלחימה, מתוך הבנה כי תוכניות מרובעות וקשיחות נוטות להישבר, וצריך לתכנן בצורה גמישה יותר.
יצירת נוהלים ברורים - חיל האוויר פנה להבהיר את שיטת הפעלתו בפני מקבלי ההחלטות ובפני שאר זרועות צה"ל ומפקדיו. הרצון היה למנוע מצב עתידי בו יטולטל הכוח האווירי מזירה לזירה, או ממתאר אחד לאחר, כפי שקרה בימים הראשונים ללחימה (נוהל שהיה מקובל גם לפני המלחמה אך לא יושם).
עליית חשיבות מערך ההגנ"א של האויב - בחיל האוויר הבינו כי תקיפת שדות תעופה ומטוסי קרב נחוצה אמנם, אך האויב הערבי של המטוסים הישראליים הוא לא המטוס כי אם הטיל הסובייטי. הטקטיקות החדשות לתקיפות טילים באו לידי ביטוי בהצלחה במלחמת לבנון הראשונה בעת חיסול סוללות הטילים הסוריות בבקעת הלבנון במבצע ערצב 19 בראשית המלחמה.
אבדות חיל האוויר במלחמה
מעל לרבע מכוחו המוטס של החיל נפגע במלחמה. כ-102 מטוסים מתוך 383 מטוסי הקרב של החיל אבדו, בהם 32 פנטומים, 53 סקייהוקים, אחד עשר מיראז'ים ושישה מסוקי סער. אבדו גם 7 כלי טיס נוספים. בנוסף למטוסים שאבדו, רבים אחרים ניזוקו ונזקקו לתיקונים רציניים במהלך המלחמה ולאחריה. בתחילת המלחמה היו ברשות חיל האוויר רק 301 מטוסים כשירים, ומדי יום ירדה הכמות בכ-5 בממוצע, כך שברוב ימי המלחמה, או לפחות עד להפעלת הרכבת האווירית האמריקנית, פעל חיל האוויר עם פחות מ-300 מטוסי קרב כשירים. לעיתים אף התקרב מספר המטוסים לקו האדום שהציב מפקד החיל בני פלד - 220 מטוסים.
54 אנשי צוות אוויר נהרגו ויחד עם אנשי הקרקע (ממערך הנ"מ ומתומכי הלחימה) נהרגו במהלך המלחמה 91 חיילים. עד היום מוגדרים שישה מאנשי צוותות האוויר שנהרגו במלחמה כחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע.[11] 50 מאנשי חיל האוויר נפלו בשבי (44 אנשי צוות אוויר ושישה ממוצב החרמון)[12] ו-53 חולצו על ידי כוחות הקרקע והמסוקים.
^יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, נספח ט' - הפלות, עמ' 628–641
^יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, טבלה 4 - רשימת הפלת מטוסים על ידי סוללות הנ"מ, עמ' 642–643
^יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, נספח ד' - חללי חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, עמ' 610–614
^יצחק שטייגמן, מוכרחים להמשיך לנגן - חיל האוויר הישראלי במלחמת יום הכיפורים, מודן הוצאה לאור, 2023, נספח ה' - פדויי השבי של חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, עמ' 615–617
.jpg)
