חובת דיווח על עבירה בקטין או בחסר ישע נקבעה בשנת 1989 (תש"ן) בתיקון מס' 26 לחוק העונשין^[1] בסעיף 368ד, המחייב דיווח על פגיעה בחסר ישע.

בתיקון הנ"ל נוסף לחוק סימן ו'1: פגיעה בקטינים ובחסרי ישע לחוק העונשין (שבו סעיפים 368א-368ה), שהוא חקיקה מרכזית להגנה על קטינים וחסרי ישע ומניעת התעללות או פגיעה בהם. עד לתיקון זה לא הייתה חובה לדווח על פגיעה בקטין או בחסר ישע על ידי האחראים עליו.

במשפט העברי יש גישה אוהדת לדיווח על עבירות פליליות, אם כי בדיוני הכנסת בנוגע לחובת דיווח עולה גם הגישה שדוגלת ב"לא תלך רכיל בעמך".^[2]

עד חקיקת התיקון לחוק, בדצמבר 1989, לא הופיע המושג "התעללות בילדים" בספר החוקים של מדינת ישראל, ולא הייתה חובה לאנשים היודעים על התעללות לדווח על כך. אמנם הייתה המלצה על דיווח במסגרת חוק הנוער (טיפול והשגחה), שהוא חוק טיפולי ואינו פלילי. אך הניסוח היה מעין הוראה אזרחית, והיה בעייתי מכמה סיבות:

• לא הייתה כלל סנקציה של ענישה במקרה של אי דיווח, ולא היה כל אמצעי לאכיפה, מה שהותיר את הנושא כהוראה טיפולית.
• המלצה זו הוטלה על מספר מצומצם מאוד של אנשי מקצוע: "רופא, אחות, אנשי חינוך ואנשי סעד", ללא פירוט.
• לא היה רשום למי עליהם לדווח, דבר שרוקן את ההמלצה מתוכן.
• נוסח המילים היווה חלק מסעיף אחר ב"חוק הנוער", ולא היה ידוע לאלה שאינם בקיאים בחוק הספציפי.

חקיקת התיקון לחוק הושפעה ממקרה שהסעיר את מדינת ישראל בשנת 1989, אי דיווח על התעללות בילדה מורן מטבריה, שבדיעבד הביא למותה.

בחודש אוקטובר 1988, הובאה מורן, ילדה כבת 5, לבית החולים פוריה, כשהיא במצב קשה ובאובדן הכרה, עקב התעללות פיזית ומכות קשות שקיבלה בראשה ובשאר גופה. עקב מצבה החמור הועברה בהמשך לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם שהתה כחמישה חודשים עד לפטירתה. סיבת אשפוזה של מורן הייתה ידועה: התעללות קשה מאוד וממושכת מצד דודה של הילדה, שהתגורר עם המשפחה. ב-9 בפברואר 1989 נפטרה מורן מפצעיה. רק לאחר פטירתה דיווחה התקשורת על האירוע, ונפרץ סכר אדיר בהתייחסות לפרשה, בהתייחסות הציבורית, התקשורתית, ובכנסת. התברר, כי כל הסובבים את מורן ידעו על ההתעללות הקשה והמתמשכת בה, ובהם האם, הגננות, האחיות בקופת החולים, לשם הובאה מורן פעמים רבות בעבר כשהיא חבולה ממכות קשות, ואף השכנים שהתגוררו בבניין וברחוב. הסובבים את הילדה, שידעו על ההתעללות הקשה בה, לא דיווחו לאיש, בהיעדר חובה לדווח וכפי הנראה מתוך הנחה שהדבר ידוע ומטופל.

בעקבות המקרה של מורן הוגשו לכנסת בתוך זמן קצר שש הצעות דחופות לסדר, בנושא התעללות בילדים וחובת דיווח. ב-14 בפברואר 1989, חמישה ימים לאחר מותה של מורן, קיימה הכנסת דיון מיוחד בנושא התעללות בילדים, ובו נקבע כי תוקם ועדה פרלמנטרית בראשות חבר הכנסת הרב יצחק לוי לחקר נושא ההתעללות בילדים. בתום כחצי שנה הגישה הוועדה את המלצותיה, ובהן הצורך בהסדרה בחוק העונשין של חובת הדיווח, במסגרת סעיף 368 ד' לחוק העונשין, הדן באיסור התעללות ופגיעה בקטינים וחסרי ישע.^[3]

בחובת הדיווח על פי חוק העונשין, סעיף 368ד, קיימת התייחסות לארבעה סוגי שונים של חובת הדיווח, והחמרה בדרגת הענישה בהתאם לסוג:

1. חובת דיווח המחייבת את האזרח - ”היה לאדם יסוד סביר לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה בקטין או בחסר ישע בידי האחראי עליו, חובה על האדם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שלושה חדשים” (חוק העונשין, סעיף 368ד(א))

2. חובת דיווח המחייבת נושאי תפקיד^[4] - ”רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי, עובד שירותי רווחה, שוטר, פסיכולוג, קרימינולוג או עוסק במקצוע פרה-רפואי, וכן מנהל או איש צוות במעון או במוסד שבו נמצא קטין או חסר ישע - שעקב עיסוקם במקצועם או בתפקידם היה להם יסוד סביר לחשוב כי נעברה עבירה בקטין או חסר ישע בידי אחראי עליו - חובה עליהם לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים” (חוק העונשין, סעיף 368ד(ב))

להבדיל מחובתו של האזרח, המחויב בדיווח אם היה לו יסוד לחשוב כי זה מקרוב נעברה עבירה, הרי שלגבי האדם נושא התפקיד, החוק מחייבו בדיווח אפילו אם נעברה עבירה בקטין בעבר הרחוק. ההצדקה לכך היא, מאחר שנושא העבירה עשוי להיות מועלה דווקא בגלל מערכת היחסים המיוחדת שבין נושא המשרה לבין הקטין או חסר הישע, במסגרת התפקיד.

3. חובת דיווח המחייבת את האחראי על הקטין או על חסר הישע - ”היה לאחראי על קטין או חסר ישע יסוד סביר לחשוב כי אחראי אחר על קטין או חסר ישע עבר בו עבירה, חובה עליו לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר ששה חדשים.” (חוק העונשין, סעיף 368ד(ג))

4. חובת דיווח מיוחדת המחייבת מנהל או איש צוות במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת - ”נעברה בקטין או בחסר ישע הנמצא במעון, במוסד או במסגרת חינוכית או טיפולית אחרת, עבירת מין לפי סעיפים 345 עד 348, או עבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 368ב(ב) או עבירת התעללות לפי סעיף 368ג, חובה על מנהל או איש צוות במקום כאמור, לדווח על כך בהקדם האפשרי לפקיד סעד או למשטרה; העובר על הוראה זו, דינו - מאסר שישה חדשים” (חוק העונשין, סעיף 368ד(ד))

בעוד חובתו של נושא משרה רגיל, כוללת דיווח על עבירות שביצע האחראי על הקטין או על חסר הישע, הרי שהחובה לפי סעיף 368 ד' (ד) רחבה יותר, ומוסיפה גם חובת דיווח לגבי עבירות שלא נעברו דווקא בידי האחראי על הקטין: עבירות מין, גרימת חבלה חמורה או עבירת התעללות. כלומר חובת הדיווח היא גם כאשר אחר (לדוגמה חניך אחר) במוסד פגע בחסר הישע. ההיגיון שמאחורי הטלת אחריות נוספת זאת היא שהמסגרת החינוכית או הטיפולית שבה נמצא הקטין מהווה מעין תחליף לבית, ומנהל או איש צוות במסגרת כזאת הם למעשה מעין "הורה, או "בן משפחה" לאותו קטין או חסר ישע, ומכאן הרחבת אחריותם.

מעבר לחקיקת החוק האמור, נרשמה חובת הדיווח על פגיעה בקטינים במסגרות חינוך, גם בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, שהוא מכלול הוראות מנהליות בתחום החינוך המפורסם מעת לעת, ומחייב את העוסקים במערכות החינוך. חוזרי המנהל הכללי של משרד החינוך מתחלקים ל "הוראות קבע" ו"הודעות ומידע". הם עוסקים בעשרה נושאים ראשיים, ובהם עשרות תתי נושאים. פרסומם מחייב את מערך החינוך בישראל.^[5] ההוראות פורסמו גם בתע"ס (תקנות עבודה סוציאלית בישראל), חוזר המנהל הכללי של משרד הרווחה, המחייבות את כל העובדים הסוציאליים מטעם משרד הרווחה והביטחון החברתי..^[6]

פרסום חובת הדיווח בחוזר מנכ"ל משרד החינוך ובחוזר מנכ"ל משרד הרווחה, מעביר את הידע לאחרון המורים והעובדים הסוציאליים, ומטיל את האחריות להפצת החוק ויישומו על כל אחד ממנהלי המסגרות השונות בישראל בתחומי החינוך והרווחה.

ההוראות שפורסמו בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, מוסיפות חובת דיווח למשטרה (ולא לעו"ס) לגבי שתי עבירות נוספות, שאינן רשומות בסעיף 368ד לחוק העונשין:

1. מעשה מגונה בפומבי, חשיפת אברי המין לפני קטין או קטינה מתחת לגיל 16,
2. התנהגות של סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהקטין נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.

החוק מחייב דיווח לאחת משתי רשויות נפרדות, השונות באופיין:

• דיווח למשטרה
• דיווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער

כל אחת משתי הרשויות פועלת באופן שונה, אך החוק מחייבן לשתף פעולה.

אם מגיע דיווח לעובד סוציאלי לחוק הנוער (פקיד סעד), מחובתו לבדוק את המקרה בזמן סביר, ולהעבירו למשטרה, בצירוף המלצה לפעול או להימנע מלפעול בקשר לדיווח. במקרים שבהם, לדעתו, עלול הדיווח למשטרה לגרום לנזק רב יותר ולפגוע בחסר הישע, וכאשר מתקיימים תנאים נוספים, באפשרות העובד הסוציאלי לחוק לפנות ל"וועדת פטור" שתדון במקרה ותשקול אפשרות להתיר לעובד הסוציאלי שלא לדווח למשטרה.

באותה מידה, אם הגיע למשטרה מידע לפי חובת הדיווח, היא תעביר אותו לידיעת העו"ס לחוק הנוער, ולא תפעל לפני שתיוועץ עמו ותשמע את המלצותיו.

אחד הדברים הייחודיים בתיקון לחוק הוא חיובם של שני הגופים (משטרה ורווחה) הפועלים באופן שונה מהותית זה מזה, בשיתוף פעולה. זאת מתוך הבנה כי התעללות בחסר ישע, התלוי באחראי עליו, על ידי אותו אחראי, היא דבר מורכב שההתמודדות עמו מחייבת ראיה מערכתית. לעיתים, ובהתאם למקרה, התייחסות פלילית לאחראי על חסר הישע, תרע את מצבו של חסר הישע, התלוי בסביבתו, ועלולה במקרים שונים לנתקו מסביבתו ולהביא את האחראים עליו להתנער ממנו, בעוד שיקול דעת פרטני של גורמי הרווחה, ראיה טיפולית בהתאם לצורך, ושיתוף במידה של גורמי הרווחה עם המשטרה, עשויים להגן על חסר הישע במידה רבה יותר ולהפחית את הפגיעה בו.

אף על פי שחיוב על דיווח על פגיעה בחסרי ישע הוא לכאורה מתבקש, קיימת לגביו גם ביקורת וסוגיות שלא תמיד יש להן מענה.

• האם בסמכות המדינה להתערב באוטונומיה של המשפחה. התיקון לחוק חובת הדיווח פוגע למעשה בזכויות הפרט של ההורים לחינוך ילדיהם, ולכאורה ניתן היה לשאול - מה הגבולות לפגיעה זו. בחברה רב תרבותית, בה יש מגזרים שונים המאמצים שיטות חינוך נוקשות עליהן גדלו בעצמם, האם נכון לאפשר לבית המשפט להתערב במסורת ובנוהגים תרבותיים הנוהגים כבר זמן ממושך, והאם אין בכך פגיעה בזכויות התרבותיות של עדות או מיעוטים? במקרה זה הכריע המחוקק, וקבע בקביעה עקרונית, כי זכויותיו של קטין או חסר ישע למניעת פגיעה בו - גוברות הן על זכויות הפרט של האחראים עליו שאינם חסרי ישע, והן על זכויות פולחן או נוהגים התרבותיים.
• מי אנשי המקצוע עליהם יש להטיל את חובת הדיווח. כשעלה החוק דיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט, התגלעו ויכוחים סוערים בן חברי הוועדה, עלו לחצים פוליטיים שונים, והובעה התנגדות לחוק מצד רבים מחבריה שהיו משפטנים או קשורים לדת. בעקבות ההתנגדות, הצעת החוק כולה כמעט שלא עברה. בסופו של דבר אושר החוק לאחר שהוסכם שעורכי דין וכוהני דת לא ייכללו ברשימת אנשי המקצוע שעליה חלה חובת הדיווח.
• מה המצב המשפטי בנוגע לחובת הדיווח במקומות אחרים בעולם. חובת הדיווח שנחקקה בישראל היא רחבה יותר מאשר חובת הדיווח הקיימת ברוב מדינות העולם שבהן קיימת חובה כזאת. בישראל מקיפה חובת הדיווח כל אדם המודע למעשה ההתעללות בקטין או בחסר ישע, בעוד שברוב מדינות העולם בהן קיים חוק כזה, הוא מחייב רק אנשי מקצוע.
• חשש מדיווחי שווא. אחת ההתנגדויות לחקיקה נבעה מחשש לדיווחי שווא. כלומר שחקיקת החוק תשמש למטרת חיסול חשבונות בין שכנים, ועוד. בסופו של דבר השתכנעו חברי הכנסת שלמרות חשש זה, החשיבות באיתור ההתעללות בקטינים וחסרי ישע ובהצלתם, גוברת על שיקולים אחרים. בכל מקרה, הדיווח עצמו רק מביא את העניין לידיעת אנשי המקצוע הבודקים את הדיווחים (שוטרים ועובדים סוציאליים), אשר אמונים על מקצועיות הבדיקה. ההנחה היא כי במידה שקיימים דיווחי שווא, הם מתגלים בעת בדיקתם.

• חוק לא תעמוד על דם רעך

• חובת הדיווח - נוסח סימן ו'1: פגיעה בקטינים ובחסרי ישע לחוק העונשין, באתר "מקום"
• חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא חובת הדיווח, באתר משרד החינוך
• חובת הדיווח בנוגע לקשישים חסרי ישע, באתר "אשל" - ג'וינט ישראל
• יצחק קדמן, ‏במותה ציוותה לילדים רבין את החיים: חובת הדיווח על עבירות בילדים – רקע, סקירה ומהות, משפחה במשפט ג-ד, תשס"ט-תש"ע
• מריה רבינוביץ, ‏דיווח לעובדים סוציאליים לחוק הנוער על פגיעה בילדים - דו"ח שהוגש לוועדה לזכויות הילד, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 20 בפברואר 2012
• נורית ליטמן, 1989 - פרשת ההתעללות בפעוטה מורן - חובת הדיווח על פגיעה בקטינים ובחסרי ישע, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 20 במרץ 2019
• בנימין שמואלי, חובת הדיווח על אלימות כלפי ילדים על פי המשפט העברי ובהשוואה למשפט הישראלי, משפחה במשפט כרכים ג'-ד', 2010
• ד"ר ישראל דורון, חובת הדיווח בישראל - נייר עמדה למשרד הרווחה, 2012