ח'ליל בן קלאוון או בתוארו המלא אלמלך אלאשרף סלאח א-דין ח'ליל בן קלאוון (בערבית: الملك الأشرف صلاح الدين خليل بن قلاوون; נולד ב-1262 או 1263 בקהיר – נרצח ב-14 בדצמבר1293)[1] היה הסולטאן המצרי הממלוכי השמיני לבית המלוכה הבח'רי. הוא עלה לשלטון בשנת 1290 ושלט במצרים עד להירצחו בשנת 1293. שלטונו הקצר והסוער התאפיין בלחימה בלתי פוסקת מול צלבניממלכת ירושלים, וגולת הכותרת של הישגיו היה כיבוש העיר עכו לאחר מצור בשנת 1291 - מהלך שסיים את השלטון הצלבני בארץ ישראל. דמותו ההיסטורית רבת פנים. ח'ליל היה מנהיג צבאי שנערץ על ידי חייליו בזכות יכולתו הצבאית וכושר לחימתו בשדה הקרב[2], אך נתיניו ועמיתיו הממלוכים ראו בו עריץ רצחני. העובדה כי בניגוד לאביו הוא דיבר וכתב בערבית, הפכה אותו לדמות חיובית בקרב ההיסטוריונים הערבים, המציגים אותו כאדם אינטליגנטי שעודד רכישת השכלה.
הכתרה
הסולטאן הממלוכיקלאוון הכריז בשנת 1280 על בנו עלא א-דין כיורשו המיועד, אך בשנת 1288 מת עלא א-דין בנסיבות מסתוריות, ובנו השני ח'ליל הפך ליורש העצר. קלאוון לא חתם על צו המינוי של ח'ליל, מתוך תקווה כי האח השלישי, מוחמד, יגיע לבגרות - ככל הנראה מתוך חשד לא מבוסס כי היה לו חלק במות אחיו, עלא. לכך נוסף חוסר נחת מאופיו האלים של ח'ליל, והעובדה כי היה חסר כבוד כלפי הדת. מקורות ממלוכים מצטטים מפי קלאוון את המשפט "אני לא אמליך על המוסלמים מלך כדוגמת ח'ליל"[3]. מותו הפתאומי של הסולטאן קלאוון וההכרה הציבורית הביאו את ח'ליל אל כס הסולטנות ללא חותמת הכשרות של הצו המלכותי. על פי מקורות מוסלמיים אמר ח'ליל לפתח' א-דין עבדול זהיר - השופט שמוסמך על ידי אביו לביצוע הצוואה "פתח' א-דין, הסולטאן לא רצה לתת לי את השלטון אבל אלוהים - כן". ח'ליל עלה לכס הסולטנות בשנת 1290, בגיל 27, וחשף מיד את אופיו כעריץ אכזרי והפכפך.
עם עלייתו לכס המלוכה פתח ח'ליל במסע טיהורים אכזרי של נאמני אביו. סגנו של קלאוון, חסאם א-דין טורנטי, הוצא להורג מול הסולטאן החדש. רכושו הרב, 600,000 דינרי זהב ו-17,000 ליברות של מטבעות כסף, הוחרם, ובנוסף הוחרמו עבדים, סוסים ותכשיטים רבים. משפחתו של הווזיר המנוח נותרה בחוסר כל. על פי גרסה אחרת, לאחר שטורנטי העביר לסולטאן את רכושו, הוא שוחרר מהכלא, אך מת בעקבות העינויים שעבר מספר ימים לאחר מכן. האמיר המונגולי כיתבוגה, מי שעתיד להיות עוצר לסולטאן מוחמד בן קלאוון, נאסר ולאחר מכן שוחרר. לג'ין אל מנסורי, אמיר נוסף ונציג הסולטאן קלאוון בדמשק, נאסר והובא לקהיר כדי להיות מוצא להורג לפני הסולטאן, והוא ניצל רק בזכות העובדה שמיתר הקשת שנועד לחנוק אותו פקע. במהפך מפתיע הוחזרה לו משרתו כמושל דמשק[4].
חיסול ממלכת ירושלים
כיבוש עכו
עכו ב-1291מבצר הים בצידוןשרידי מבצר הטמפלרים בעתלית
לאחר ניקוי האורוות בבית מכל המתנגדים האפשריים, הפנה ח'ליל בן קלאוון את מרצו להשלמת המשימה בה החל אביו - חיסול המדינה הצלבנית. כבר בשנת 1290 הצהיר קלאוון כי הוא עתיד לתקוף את עכו, ואף פתח בהכנות לכיבוש העיר, שנחשבה למבוצרת ביותר לאורך חופי ארץ ישראל וסוריה ושימשה כבירתה של ממלכת ירושלים הצלבנית השנייה. ההכנות הממלוכיות לקרב החלו בקיץ של 1290 באיסוף עצים מיערות לבנון וארץ ישראל, לצורך בנין מכונות המצור, ובמשך ארבעה חודשים נמשכו עבודות הכריתה באזור קיסריה ועתלית[5]. בחודש מרץ1291 החלו גדודים מוסלמים להיאסף במישור עכו. הגדודים יצאו מדמשק כשהם נושאים עימם מכונות מצור, ואחריהם באו גדודים מערים אחרות בסוריה. המחנה הממלוכי שנאסף מול חומות עכו היה מהגדולים שנאספו מול העיר אי פעם, ובימי הביניים בפרט. הכוחות התמקמו מול עכו ב-5 באפריל 1291, הקימו את אוהליהם והרכיבו את מכונות המצור. הפגזת עכו החלה ביום 15 באפריל. מלכתחילה לא התכוונו הממלוכים לצור על העיר כדי להרעיבה, הן לאור העובדה שבעיר היו מאגרי מזון אדירים, ולאור העובדה שמכיוון הים לא הוטל הסגר על נמלה. בתקופת ההרעשה לא סגרו הצלבנים את שערי העיר כדי להקל על גיחות פתע מתוכה, על מנת לפזר את המאמץ המלחמתי לכל אורך החזית וכדי למנוע מהממלוכים את היוזמה בבחירת גזרות התקפה.
ביום 4 במאי נחתו בעכו חיילים צלבניים מממלכת קפריסין בראש מלכם אנרי השני, שניסה לחדש את המשא ומתן עם הסולטאן המצרי, אך נתקל בקיר אטום. הסולטאן לא היה מוכן, אלא למשא ומתן על הסכם כניעה. הוא דרש את מפתחות העיר והציע כי הצלבנים יעזבו את עכו עם רכושם. עם תום המשא ומתן הכושל התחדשה ההפגזה, ולאחר עשרה ימים נפרץ פתח בפינה הצפון-מזרחית של העיר, סמוך ל"מגדל המלך" הידוע גם בכינוי "המגדל החדש". חמישה ימים לאחר מכן, ביום 12 במאי, הצליחו המוסלמים למוטט את מגדל המלך אל תוך החפיר, ולקנות אחיזה בקו החומות החיצוני של עכו. למחרת החלו הגדודים הממלוכים בהתקפה מאסיבית על חומות העיר, ועיקר המאמץ הופנה לעבר האזור שהובקע. הם שיתקו את ההגנה הצלבנית וחדרו אל השטח בין שתי חומות העיר. משם חדרו המוסלמים אל שער "המגדל הארור" ומשלא נתקלו בהתנגדות פרצו אל תוך העיר. התפוררות הגנה הצלבנית הובילה לנטישת עמדות ההגנה ובריחה חסרת סדר אל כוון הנמל, בעוד הגדודים הממלוכים טובחים בתושבי העיר. באותה עת עגנו בנמל מספר מועט של ספינות שיכלו לאסוף את הפליטים ולהימלט מהטבח. מספר ההרוגים בקרבות הרחוב איננו ידוע, אך החרב לא פסחה על הקהילה היהודית הקטנה שישבה בעיר החדשה, שגורלה היה כגורל הנוצרים המקומיים והצלבנים. הצבא הממלוכי המשיך בהתקדמותו בתוך העיר עד שנעצר מול המבצר הטמפלרי בפינתה הדרום-מערבית. כאן המשיכו להשתולל קרבות קשים במשך עשרה ימים, תוך שהממלוכים חופרים מתחת לחומת המצודה. בסערת הקרבות ותחת מעטה חשיכה, הצליח ראש המסדר לברוח לצידון ועימו רוב אוצרות המסדר. ביום 28 במאי1291 נפער פתח גדול בחומות המצודה הטמפלרית, וזמן קצר לאחר מכן התמוטט המבנה כולו על מגיניו ומתקיפיו[6]. עם נפילת מצודת הטמפלרים הסתיים המצור על עכו. על מנת למנוע מהנוצרים לנסות ולחדש את שלטונם בעכו, הרסו הממלוכים את העיר עד היסוד, ועכו עמדה חרבה משך רוב תקופה הממלוכית.
כיבוש ערי החוף
לאחר נפילת עכו והרס ביצוריה יצאו גדודים ממלוכים לעבר יתר מבצרי הצלבנים שלאורך מישור החוף וחוף לבנון, ובזמן קצר יחסית, ובהתנגדות סמלית, נפלו או פונו שאר המבצרים והערים מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזו במגינים. העיר צור נכנעה בפני חיל חלוץ ממלוכי שנשלח לבדוק את השטח לפני פעולה צבאית ממוקדת. מגיני העיר אשר גילו כי עכו נפלה וכי הצבא הממלוכי בדרך לכיבוש עירם, נטשו אותה וברחו לקפריסין. חודש לאחר כיבוש עכו יצא כוח ממלוכי גדול לכוון צידון. חיל המצב שהורכב בעיקר מאבירים טמפלרים בפיקוד ראש המסדר, נסוג אל מבצר הים שניצב על אי בכניסה לנמל העיר, ונלחם בגדודים הממלוכים. מפקד המסדר, השאיר את האבירים להגן על המבצר, וברח לקפריסין עם אוצרו של המסדר (שהוברח קודם לכן מעכו), אגב הבטחה לשוב עם תגבורת. משהוברר למגינים כי הופקרו לנפשם וכי תגבורת לא תגיע, הם הצליחו לחמוק מהמצור דרך הים בחסות החשיכה, ונמלטו אל המבצר הצלבני בטרטוס שבדרום טורקיה. ביום 3 באוגוסט כבשו המוסלמים את מבצרה של צידון, מהחזקים שבמעוזים הצלבנים בלבנט, לאחר מצור קצר. העיר הבאה בתור שעברה לידי הסולטאן הממלוכי הייתה ביירות. היא נפלה ללא קרב וחיל המצב הצלבני הקטן ברח לכוון קפריסין. גם כאן הרסו הממלוכים את ביצורי העיר והפכו את הכנסייה למסגד. ביום 31 ביולי1291 הופיעו הגדודים הממלוכיים בחיפה הצלבנית, ולאחר קרב קצר הניסו את הצלבנים אשר נמלטו אל מבצר עתלית. האבירים שאיישו את המבצר באותה תקופה היטיבו להבין כי ממלכת ירושלים הגיעה אל קיצה, ובליל ה-14 באוגוסט 1291, עזבה את המעגן המבוצר בעתלית ספינה ועליה אחרוני האבירים הטמפלרים, אחרוני הצלבנים בארץ ישראל.
מסע הניצחון והמשך הכיבושים
הסולטאן ח'ליל ערך מסע ניצחון ברחובות דמשק והציג לראווה שבויים נוצרים וגולגולות לוחמים נוצרים משופדות על רמחים. כיבוש עכו לא השקיט את להט הג'יהד אלא העצים את התעמולה למלחמת קודש. במצוותו של ח'ליל ערך הח'ליף אל חכים, שהיה נתון למעשה תחת מעצר-בית מאז שלטון ביברס, תפילת יום שישי בה הוא הזכיר את ח'ליל כסולטאן, ודרש את שחרור בגדאד מידי המונגולים. למעשה המטרה הבאה למלחמת קודש הייתה קלה יותר - ממלכת קיליקיה הארמנית שניהלה מערכת בריתות אסטרטגיות עם המונגולים. באביב של שנת 1292 יצא הסולטאן ח'ליל בן קלאוון מדמשק לכוון נהר הפרת וכבש את המבצר האסטרטגי קלע'ת א-רום ("מבצר היוונים") ששימש מושב של הכנסייה הארמנית. ההתקפה בוצעה במתווה ההתקפה על עכו, והמבצר נכבש במהלך חודש מאי 1292 בהסתערות על החומות ואגב הרעשה ארטילרית מאסיבית. הסולטאן ח'ליל שינה את שמו של המבצר ל"קלע'ת אל-מוסלמין" ("מבצר המוסלמים"). המהלך יצר איום כפול - הן על ממלכת קיליקיה הארמנית והן על התקדמות האימפריה המונגולית. בשובו לדמשק הכריז ח'ליל על כוונתו לכבוש את אסיה. על מנת לקדם את פני האיום הממלוכי נפגשו עמו נציגים ארמניים ומסרו לידיו את המבצרים במארש ובבסני תמורת הסכם שלום, וממלכת קיליקיה הארמנית המשיכה להתקיים עד 1375[7]. בספרו על מערכת היחסים של מלחמה ודיפלומטיה בין הארמנים לממלוכים, ציין החוקר אנגוס סטיוארט, כי ייתכן שהאגרסיביות הייחודית לח'ליל נבעה מהכרה באי יציבות מעמדו במצרים, ולמרות מסע הטיהורים כנגד נאמני אביו עדיין היה מעמדו מעורער[8].
רצח הסולטאן
שרי ממשלתו של ח'ליל חששו מחמת זעמו של הסולטאן, והתמרמרו על נטייתו לפטרם ללא אזהרה ולמנות תחתם ממלוכים ממוצא צרקסי. מינויים אלו פיצלו את הממלוכים וחידשו יריבויות ישנות. החריפה בין היריבויות נוצרה בין ראש הממשלה המצרי - ביידרה אל מנצורי והווזיר הראשי איבן אל סלוס[9].
אל-מנצורי היה אחד מהאמירים הקרובים לקלאוון, ועם עלייתו של ח'ליל לשלטון הוא נסמך על ניסיונו הרב. עזרתו בהדחתו והריגתו של חסאם א-דין טורנטי זיכתה אותו בתואר "נאיב אל-סולטאן"[10], והוא צבר עושר רב שכלל שטחי אדמה נרחבים במצרים העילית. אבן אל סלוס היה אויבו הפוליטי של חסאם א-דין טורנטי, ועם מותו של האחרון, הוא הוחזר מגלותו בחג'אז ומונה לווזיר. אבן אל סלוס היה בן למשפחת סוחרים מארץ ישראל. הוא ניצל היטב את מעמדו כווזיר ואת השליטה שהעניק לו תוארו על האדמיניסטרציה הפיננסית של הסולטנות. כך התעשר ממסחר במשי ורכש את אמונו של הסולטאן[8].
העימות בחצר הגיע לכלל פיצוץ בדצמבר1293, בעת שהסולטאן יצא למסע צייד בצפון מצרים. העימות בין שני השרים התלקח על רקע גביית מיסים באלכסנדריה, וכאשר הייתה ידו של הווזיר על העליונה, הוא פעל בנחישות להדחתו של אל-מנצורי. על מנת לקדם את פני הרעה ארגן ביידרה אל-מנצורי את האמירים שסבלו מנחת זרועם של הסולטאן והווזיר, ותוך ניצול שעת הכושר, תקפו אותו ורצחו אותו. הקושרים נכשלו ולא הצליחו לתפוס את השלטון. אף שביידרה הכריז על עצמו כסולטאן שלטונו ארך מספר ימים בלבד, שכן זיין-א-דין כיתבוגה אסף חבורה של ממלוכים נאמנים למשפחת קלאוון והצליח לתפוס את הקושרים ולאסרם. במהלך משפטו אמר ביידרה:
"אדם כמו ח'ליל ששותה יין בחודש הרמדאן, שטבעו הוא רוע ואכזריות, שהופך עבדים לשרים ומשפיל את האמירים של אביו - אוסר אחדים והורג אחרים - איננו ראוי למשול על מוסלמים."[11]
ביידרה הוצא להורג על ידי אחד האמירים הממלוכים, שעל-פי ההיסטוריונים של התקופה הגדיל לעשות, ולאחר ההוצאה להורג ביתר את הגופה אכל את הכבד של קורבנו. שאר הקושרים הובלו על גבי גמלים כשהם צלובים וכפות ידיהם כרותות עד שנפחו את נשמתם. הווזיר אבן אל סלוס נאסר באלכסנדריה, ומת בעינויים שנועדו להוציא ממנו את מיקום אוצרותיו הגנוזים. לג'ין אל מנסורי, שחייו ניצלו בדרך פלא בעבר, היה בין הקושרים. הוא היה זה שקטל את הסולטאן תוך שהוא צועק: "כך יכה מי שיועד לשלוט בסוריה ומצרים", אך משהתהפכו היוצרות ברח ונעלם (מאוחר יותר שב והופיע על במת ההיסטוריה המצרית). את כס הסולטאן תפס זמנית האמיר כיתבוגה, ששימש כעוצר לנסיך הקטין בן התשע, נאצר א-דין מוחמד בן קלאוון. הוא הצליח לרכז סביבו אמירים ממלוכים ויצר חונטה שמשלה במצרים משך כחמישים שנה. בתקופה זו הועלה לשלטון הסולטאן מוחמד בן קלאוון, ושלטונו ארוך הימים והמקוטע נמשך לסירוגין עד מותו בשנת 1340. השלטון התנהל בצל סכסוכים ויריבויות בין האמירים הממלוכים, שאחזו בכוח השלטוני האמיתי, אך הם לא יכלו לעלות בעצמם לכס הסולטאן, בשל חששם ממלחמת אזרחים גלויה, ומכך שעמיתיהם יפעלו נגדם.
^Robert Irwin. The Middle East in the Middle Ages: the early Mamluk Sultanate 1250-1382. Routledge, 1986. page 76
^Lane-Poole, Stanley, A history of Egypt in the Middle Ages. New York : C. Scribner's Sons 1901 page 284
^Lane-Poole, Stanley, A history of Egypt in the Middle Ages. New York : C. Scribner's Sons 1901 page 285
^David Nicolle, Graham Turner, Christa Hook. Acre 1291: Bloody Sunset of the Crusader States. Published by Osprey Publishing, 2005 ISBN 1841768626, 9781841768625 p 30
^Kenneth M. Setton, Robert Lee Wolff, Harry W. Hazard, Norman P. Zacour, Marshall Whithed Baldwin. A History of the Crusades: The Later Crusades, 1189-1311. Univ of Wisconsin Press 2005. ISBN 0299048446, 9780299048440 p 598
^Angus Donal Stewart. The Armenian kingdom and the Mamluks: war and diplomacy during the reigns of Hetʻum II (1289-1307). BRILL, 2001 page 71
