PROFILPELAJAR.COM

ז'אן מאיבלין, אדון ביירות
Jean I d'Ibelin
לידה	1177
פטירה	1236 (בגיל 59 בערך); עַכּוֹ, ממלכת ירושלים
בן או בת זוג	מליסנד מארסוף (1209–?); Helvis of Nephim (1201–1208)
	1205–1210; (כ־5 שנים)
	1228–1232; (כ־4 שנים)
	→ פיליפ מאיבלין
	1194–1205; (כ־11 שנים)
	→ אמלריך השני, מלך ירושלים Wouter I van Montfaucon ←

ז'אן מאיבלין, אדון ביירות, המכונה "הזקן" (1179–1236), היה אציל צלבני בעל השפעה בממלכת ירושלים. הוא היה ראש משפחת איבלין החזקה ושימש עוצר וקונטאבל ממלכת ירושלים וממלכת קפריסין.

קורות חייו

שנים ראשונות

הוא היה בנו של בליאן מאיבלין אדון שכם ואשתו מריה קומננה (אלמנתו של אמלריך הראשון, מלך ירושלים). בשנת 1198 הוא קיבל את תפקיד הקוניטאבל של הממלכה - כלומר מפקד הצבא והאחראי על התשלומים לגייסות ושכירי החרב. ייחוסו וקשריו עם איזבל הראשונה, מלכת ירושלים הפכו אותו לאדם בעל השפעה בממלכת ירושלים.

אדון ביירות

ביום 23 באוקטובר כבשו הצלבנים בפיקודו של אמלריך השני, מלך ירושלים את ביירות והעיר נמסרה לז'אן ד'איבלין שנודע מאז בשם הזקן של ביירות. העיר שנמסרה לידיו הייתה עיר פרזות חרבה, לאחר כיבושה על ידי צלאח א-דין בשנת 1187 וז'אן מאיבלין הקדיש את עצמו לבנייה מחדש של העיר, ביצוריה ומעמדה. הנוסע הגרמני ווילברנד מאולדנבורג מספר על הארמון המבוצר שבנה ז'אן מאיבלין כמקום מושבו בביירות - קירות מעוטרים בציורי קיר, רצפות מוזאיקה ומזרקות עשויות משיש בחצר, היו חלק מהאוצרות שפיארו את המבנה. הארמון היה מבוצר היטב ובשנת 1231 בעת התפוררות ממלכת ירושלים עמד הארמון בהתקפה אינטנסיבית של הצבא הממלוכי שנמשך מספר חודשים. בשנת 1207 התחתן ז'אן מאיבלין עם מליסנד מארסוף, צירף את העיר ארסוף לנכסיו והפך לאציל העשיר בממלכת ירושלים.

עוצר ממלכת ירושלים

עם מות איזבל הראשונה, מלכת ירושלים בשנת 1205 עבר התואר מלכת ירושלים לידי מריה ממונפראטו ילדה בת 13. ז'אן מאיבלין, אחיה למחצה של איזבל האם, (ודודה של מריה) שימש עוצר בשמה משנת 1205 עד 1210, בעיית הכתר - או היעדר מלך בראש ממלכת ירושלים, דרשה פתרון ואצילי הממלכה פנו בהתאם למסורת לפיליפ השני, מלך צרפת. הוא הועיד לתפקיד אביר "קטן" בשם ז'אן דה בריין^[1] שעשה לעצמו שם כלוחם אמיץ.

עוצר ממלכת קפריסין

ייסוד הממלכה הצלבנית של קפריסין

במהלך מסע הצלב השלישי חברו האחים לבית ליזיניאן לצבא האנגלי בפיקודו של ריצ'רד לב הארי מתוך תקווה כי בכך יוכלו להחזיר לעצמם את מעמדם לפני קרב קרני חיטין. משהתערער מעמדו של גי דה ליזיניאן בעקבות מות סיביל בשנת 1190 פעל ריצ'רד להסדיר את ענייניו של גי דה ליזיניאן, והעביר לידיו את כיסא המלוכה של האי קפריסין אותו כבש ריצ'רד לב הארי בדרכו ממסינה לעכו. האי נמכר למסדר הטמפלרים אך שלטונם הנוקשה הביא את תושבי האי לידי מרד, המסדר היה מעוניין לחזור בו מהרכישה והיו מוכנים להחזיר את האי בתמורה לדמי הקדימה ששולמו למלך האנגלי. גי דה ליזיניאן שילם דמי קדימה אלו למסדר הטמפלרים ובכך קנה את זכותם על האי והתחייב לשלם את שאר המחיר על האי לריצ'רד. כך עזב דה ליזיניאן את חופי ארץ ישראל ונחת בקפריסין שם ייסד את שושלת בית ליזיניאן ממנה יצאו במאה ה-13 מלכים לממלכת ירושלים הדועכת, ושלטה באי עד סוף המאה ה-15.

מאבקים על השלטון באי

החל משנת 1217 החלו בני משפחת איבלין להתערב בפוליטיקה של ממלכת קפריסין. אחיו של ז'אן מאיבלין - פיליפ מאיבלין (אנ') שימש עוצר הממלכה עבור המלך הקטין אנרי הראשון, מלך קפריסין. במות פיליפ מאיבלין ניסתה אליס משמפאן - אימו של אנרי השני להסיר מעליה את חסותה הכפויה של משפחת איבלין ולהעבירה לאצילי האי, אך לאחר מאבק עברה האפוטרופסות לידיו של ז'אן מאיבלין.

מסע הצלב השישי

ערך מורחב – מסע הצלב השישי

ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מנמל ברינדיזי לממש את שבועתו לצאת למסע צלב ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. ביקורו של הקיסר בקפריסין לא היה מקרי אלא חלק מפעולות שנועדו לביסוס מעמדו כשליט בזכות של ממלכות הצלבנים במזרח. מול הקיסר שכוחו החוקי נשען על מודל של שלטון אבסולוטי ומועצות של אצילים הן בעלות מעמד מייעץ בלבד עמד המודל הצלבני שמקורו נובע מהדלדלות בכוחה של המונרכיה והכוח השולט בה מצוי בידי אוליגרכיה של אבירים. מעמד שולט זה שואב כוחו מחוק פיאודלי הנותן תוקף מוחלט למועצת הברונים של הממלכה ומונע פגיעה בחברי המועצה ובני המעמד הברוני.

בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פנה הקיסר לז'אן מאיבלין בדרישה -בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש - כי הלה יעביר לידיו את העיר ביירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין. בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק - מעצם משקלן הפיננסי - נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים.^[2]

המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם, בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר שמצדו לא היה מוכן לסכן את מעמדו המעורער בלאו הכי בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו שביתת נשק שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני והתחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.

מלחמת הלונגוברדים

סיומו של מסע הצלב השישי פתח מלחמת אזרחים בין מפלגת האצילים המקומית בראשות משפחת איבלין לבין נציגי הקיסר ה"לומברדים", המאבק השתולל הן בארץ ישראל והן בקפריסין כאשר המסדרים הצבאיים והקומונות הימיות האיטלקיות לוקחות בו חלק פעיל וידוע כמלחמת הלנגוברדים, במהלכו של העימות לא הצליחו הצדדים להגיע לכלל הכרעה ומאזן הכוח התנדנד מצד לצד.

פעולות האיבה התפרצו בקפריסין במהלך שנת 1229 בין צבא של משפחת איבלין לבין אצילים קפריסאים שהתנגדו לשלטונם של האיבלינים. העימות הגיע לשיאו במצור על מבצר דיידאמור (סנט הילריון) שנמשך מיולי 1229 עד מאי 1230, בסופו נכנעו המגינים שהיו על סף רעב. בהסכם בין הצדדים נמסרו מבצרי קפריסין והמלך הקטין לידי האיבלינים.

בתגובה שלח פרידריך השני, שראה את קפריסין כחלק מהקיסרות ואת עצמו כצד בסכסוך, צבא לאי בשנת 1231 תחת פיקודו של ריקרדו פילאנגאירי. הניסיון לכבוש את קפריסין לא צלח והמלחמה התפשטה אל שטחי ממלכת ירושלים, במהלך מפתיע נחת הצי הקיסרי בביירות - מרכז הכוח האיבליני שנותרה ללא חיל מצב, העיר נמסרה לידי נציג הקיסר אך מצודת העיר וארמונו של ז'אן מאיבלין נותרו תחת מצור. בעכו כינס נציג הקיסר אספה מיוחדת אך הקרע היה בלתי ניתן לגישור, מחד ראה הקיסר את ז'אן מאיבלין ביירות ותומכיו כבוגדים בכתר ודרש להחזיר לידיו את מושכות השלטון במדינה והכרה בשליחו כנציב עליון, ומאידך ראו האיבלינים את הקיסר כמי פוגע בזכויותיהם הפיאודליות ומנסה לשדוד את רכושם ודרשו הסרת המצור על ביירות ושמירת זכויותיהם.

בפברואר 1232, במטרה להסיר את המצור על מצודת ביירות ולהכריע את המאבק שכנע ז'אן מאיבלין-ביירות את אצילי קפריסין כי האיום מצד הקיסר מקיף את זכויות כל הווסלים הצלבניים ובלווית אנרי הראשון, מלך קפריסין וצי משותף נחת בסמול לטריפולי. כוחם הצבאי של תומכי ז'אן מאיבלין לא עמד לשחרר הנצורים במצודת ביירות, והקרע בממלכה מנע מהאיבלינים מלהשיג תמיכה גורפת לעמדתם, הצלחתם העיקרית הייתה בהקמת "קומונה" בעיר עכו והצבת ז'אן מאיבלין בראש העיר והקומונה בתואר מיור. ביום 3 במאי 1232 נפגשו הצבאות בסמוך לאכזיב הצבא הקיסרי הביס את האיבלינים ובמהלך מהיר השתלט על קפריסין.

הקערה התהפכה על פיה משחזר אנרי מלך קפריסין - עתה בגיר לממלכתו ובקרב אגרידי (Agridi) נוצח הצבא הקיסרי על האי. ממלכת ירושלים נחלקה בעוד משפחת איבלין החזיקה בעכו בזכות בחירתו של ז'אן מאיבלין-ביירות כראש העיר החזיק נציג הקיסר בערים חשובות לאורך מישור החוף, ניסיונות פשרה נדחו על הסף ובהיעדר שליט מוסכם החזיק ז'אן מאיבלין ביירות משפחתו ותומכיהם מהקומונה של ג'נובה בעמדות הכוח בממלכה.

בהתערבות הכס הקדוש וביוזמת ראש המסדר הטבטוני נשלח נציג של האפיפיור בשנת 1234 לעכו לפזר את הקומונה שבראשה עמד ז'אן מאיבלין ולהחזיר את השלום בממלכת ירושלים על כנו. ז'אן מאיבלין עורר מהומות בעכו במהלכם הוצת הרובע הצפוני של העיר. בתגובה הטיל נציג האפיפיור חרם נידוי על העיר ועל ז'אן מאיבלין. בשנת 1236 השתנו יחסי הכוחות באיטליה והכס הקדוש מצא עצמו עומד - שוב - בעימות מול הקיסרות והאפיפיור נטה חסד לז'אן מאיבלין. נציג הקיסר סולק ורכושו הוחזר לו במלואו תמורת שבועת נאמנות שניתנה לקיסר ובנו קונראד השני, מלך ירושלים יורש העצר.

מותו של ז'אן מאיבלין

ניצחון פירוס זה של ז'אן מאיבלין אכן חיזק את מעמדו אך החליש את ממלכת ירושלים ורושש אותה מאמצעים החל את התהליך עליית כוחם של המסדרים הצבאיים והקומונות האיטלקיות שהמאבקים ביניהם והאינטרסים המנוגדים שלהם יתרמו רבות לחורבן הממלכה. היה זה גם ניצחונו האחרון, הוא נפטר בשנת 1236 בעכו.

ראו גם

היסטוריה של ממלכת ירושלים

לקריאה נוספת

יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.

יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985

Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006

הערות שוליים

^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, מוסד ביאליק ודביר, ירושלים 1971. כרך ב. עמוד 115
^ Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30