זכות היסטורית

זכות היסטורית היא זכות, בדרך כלל לטריטוריה, הנובעת מההיסטוריה של הטריטוריה או של הטוענים לזכות עליה.

זכות היסטורית נוצרת בשתי דרכים:

  • זכות החזקה ראשונה: אירוע בעל חשיבות בהיסטוריה של הטריטוריה, ובפרט החזקה ראשונה בטריטוריה זו.
  • זכות לטריטוריה מעצבת: לטריטוריה חשיבות מיוחדת בהיסטוריה של הטוענים לבעלות עליה.

הפילוסוף הפוליטי חיים גנז ציין כי "התהליך שבו קשרים מכוננים מתהווים בין טריטוריות לבין קבוצות לאומיות הוא תהליך איטי, ואילו את ההחזקה הראשונה אפשר לרכוש באופן מיידי. קשרים מעצבים בין אומות לטריטוריות, של כמו החזקה ראשונה של אומות בטריטוריות, אינם יכולים להיווצר בהרף עין."[1] גנז מציג הבדל נוסף בין שתי הדרכים: זכות החזקה ראשונה היא זכות בלעדית – רק עם אחד יכול להחזיק בזכות זו, ואילו זכות לטריטוריה מעצבת אינה בלעדית – ייתכן שטריטוריה מסוימת תהיה טריטוריה מעצבת לשני עמים.

טענות לזכות היסטורית עולות לעיתים בסכסוכים טריטוריאליים, כנימוק של המבקש לקבל שליטה בטריטוריה מסוימת (לעיתים דורות רבים לאחר איבוד שליטה זו) או כהצדקה להשתלטות בכוח על טריטוריה מסוימת. דוגמאות:

הפילוסוף אבישי מרגלית עסק בשאלה האם על דרישה לזכויות היסטוריות להיות רצופה במהלך הדורות, או שניתן להעלותה גם אם לא עלתה בעבר. תשובתו לכך:

"אני סבור שאין לראות בדרישת הרציפות של העלאת התביעה בגדר תנאי הכרחי לבעלות על זכות כזו. אני יכול למשל לתאר שהשחורים, במסגרת חיפושיהם אחרי שורשים אפריקאיים, יעלו דרישות לגיטימיות של זכות היסטורית. זכויות, וזכויות היסטוריות בכללן, הן מרקם פתוח ועשויות לצמוח לראשונה עם התחדשותה של תודעה היסטורית בקהילה. עם זאת, אף שאין רציפות התביעה בגדר תנאי הכרחי לתקפוּת הזכות, הרי היא משמשת אינדיקציה טובה לשאלה עד כמה התביעה מרכזית לרווחתם של היחידים המעורבים בתביעה. במובן זה תביעות חוזרות ונשנות לזכות היסטורית משביחות את הזכות עם הזמן."[4]

עוד הוא מציין כי "דור נתון של הקהילה רשאי לוותר על הפעלת התביעה לזכות, אך לא על הזכות. הדורות הבאים רשאים להעלות תביעה לזכות היסטורית מחדש. העובדה שדורות קודמים זנחו את הפעלת התביעה אולי תשמש נגד הטוענים לזכות, אך אין היא מרוקנת אותם מן הזכות."[4]

מגילת העצמאות

מגילת העצמאות מזכירה את זכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה יהודית בארץ ישראל:

המגילה פותחת במילים: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

הזכות ההיסטורית מוזכרת שוב במשפט המכריז על הקמת המדינה: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."

הפתיח של מגילת העצמאות מציין את חשיבותה של ארץ ישראל בגיבושו של העם היהודי, כלומר מציג את הזכות ההיסטורית בדרך השנייה לקנייתה (זכות לטריטוריה מעצבת). בנוסף לכך טוען העם היהודי גם להחזקה ראשונה (מבין העמים הקיימים בימינו) בארץ ישראל. שני נימוקים אלה אינם מתקיימים בתוכנית אוגנדה. נימוקים אלה ממשיכים לשמש את חסידי ארץ ישראל השלמה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חיים גנז, מריכרד ואגנר ועד זכות השיבה, ניתוח פילוסופי של בעיות ציבור ישראליות, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 241
  2. ^ David Lyon, The New Indian Claims and Original Rights to Land, Social Theory and Practice, Fall 1977, Vol. 4, No. 3, pp. 249-272, in JSTOR
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"א, עמוד א'
  4. ^ 1 2 אבישי מרגלית, זכויות היסטוריות, עיון, ל"ה, תמוז תשמ"ו-תשרי תשמ"ז, באתר JSTOR