ז'יליין בנדה

ז'יליין בנדה
Julien Benda
לידה 26 בדצמבר 1867
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביוני 1956 (בגיל 88)
פונטנה-או-רוז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • הפקולטה לאמנויות של פריז
  • אקול סנטרל פריז
  • תיכון שארלמיין עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מפקד בלגיון הכבוד (4 בפברואר 1938) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ז'יליין בנדה (בצרפתית: Julien Benda;‏ 26 בדצמבר 1867 – 7 ביוני 1956) היה פילוסוף וסופר צרפתי, הידוע כמסאי ומבקר תרבות. הוא ידוע בעיקר בזכות ספרו בגידת האינטלקטואלים.

ביוגרפיה

בנדה נולד למשפחה יהודית בפריז. הוא התחנך חינוך חילוני.[1] הוא למד בתיכון לואי הגדול. לאחר תקופה באקול סנטרל פריז, הוא החל ללמוד היסטוריה, וסיים את לימודיו בסורבון ב-1894.[2]

מותו של אביו ב-1889 הותיר את בנדה עצמאי מבחינה כלכלית.[1] הוא כתב עבור La Revue Blanche מ-1891 עד 1903. הוא כתב מאמרים על פרשת דרייפוס ואלו נאספו ופורסמו בתור ספר בשם דיאלוגים.[2] ברגה חלק על אנרי ברגסון, מי שהיה הפילוסוף הבולט ביותר בצרפת באותה תקופה, ופתח במתקפה אינטלקטואליות עליו ב-1911, כאשר המוניטין של ברגסון היה בשיאו.[3]

ביולי 1937 השתתף בקונגרס הסופרים הבינלאומי השני, שמטרתו הייתה לדון ביחסם של אינטלקטואלים למלחמת האזרחים בספרד. הקונגס נערך בוולנסיה, ברצלונה ומדריד, והשתתפו בו סופרים רבים ביניהם אנדרה מאלרו, ארנסט המינגוויי, סטיבן ספנדר ופבלו נרודה.[4]

בנדה שרד את הכיבוש של צרפת בידי גרמניה הנאצית ואת משטר וישי בשנים 1940–1944, בקרקסון. היומן של ז'אן גוהנו תיאר את חייו שם, ואת דמותו: "בלתי נסבל, אך חביב".[5]

הוא מת בפונטנאי-או-רוזס, ב-7 ביוני 1956.[2]

פרסומיו

בנדה נחשב בעיקר ככותב מסות.[6] הוא היה מועמד לפרס נובל לספרות ארבע פעמים.[7] המועמדות היחידה שלו לפרס גונקור הייתה ב-1912 עבור L'Ordination. הוא הפסיד לרומן של אנדרה סביניון Les filles de la pluie. ההצבעה עמדה על שוויון, והקול המכריע הגיע לליאון הניק, בבחירות ידועות לשמצה שגרמו להניק לוותר על נשיאות האקדמיה גונקור.[8]

בגידת האינטלקטואלים

בנדה זכור כיום בעיקר בזכות ספרו הקצר מ-1927 "בגידת האינטלקטואלים" (La Trahison des Clercs), יצירה בעלת השפעה ניכרת. הספר תורגם לאנגלית ב-1928 על ידי ריצ'רד אלדינגטון; המהדורה האמריקאית נקראה "בגידת האינטלקטואלים", ואילו המהדורה הבריטית נקראה "הבגידה הגדולה". הספר תורגם לעברית בידי ניר רצ'קובסקי בהוצאת כרמל-ירושלים בשנת 2020.[9] החיבור הפולמוסי טען כי האינטלקטואלים האירופים במאות ה-19 וה-20 איבדו לעיתים קרובות את היכולת להגיב ללא תשוקה לגבי עניינים פוליטיים וצבאיים, והפכו למגינים על לאומנות, חרחור-מלחמות וגזענות. בנדה כתב "אפשר לומר שהודות לאינטלקטואלים האנושות עשתה את הרע במשך אלפיים שנים, אבל כיבדה את הטוב. סתירה זאת הייתה אות כבוד למין האנושי, והיוותה את הסדק שדרכו יכלה הציוויליזציה לעבור ולבוא לעולם".[9] לעומת זאת הוא גינה בחריפות את 'האינטלקטואלים המודרניים', בעידן עליית הלאומים. לדעתו בתקופה זו האמת נגזרה לראשונה רק מאינטרססים כמו האינטרס הלאומי, מעמדי, גזעני או מתועל הקשורה במולדת, באומה, באינרטס כלכלי, והצדק נחשב כראוי, רק כל עוד הוא כפוף לנסיבות הלאומיות ומשרת את עניינם של בעלי הכוח.[9] בנדה טען את הביקורות הקשות ביותר שלו כלפי חבריו הצרפתים שארל מוראס ומוריס בארס. בנדה הגן על ההשקפה המדודה והחסרת תשוקה של הציוויליזציה הקלאסית ועל האינטרנציונליזם של הנצרות המסורתית.

בסוף הספר, בנדה חוזה בקדרות שהגברת הדחף ה"ריאליסטי" לשליטה בעולם החומר, המוצדק על ידי אינטלקטואלים ל"ריאליזם אינטגרלי", עלולה להוביל ליצירת ציוויליזציה חובקת-כל שתפסיק לחלוטין "למקם את הטוב שמחוץ לעולם האמיתי." שאיפות אנושיות, במיוחד מרדף אחרי כוח, יהפכו למטרה הבלעדית של החברה. לסיום, הוא מסכם במרירות, "וההיסטוריה תחייך לחשוב שזה המין שעבורו מתו סוקרטס וישו".[10]

עבודות אחרות

יצירות אחרות של בנדה כוללות את בלפגור (1918), הדו"ח של אוריאל (1926), ותרגילי אדם שנקבר בחיים (1947), מתקפה על ידוענים צרפתים בני זמנו. רוב הכותרים בביבליוגרפיה שלו פורסמו במהלך שלושת העשורים האחרונים לחייו בשנים 1920–1950.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא ז'יליין בנדה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1 2 Kritzman, Lawrence D.; Reilly, Brian J.; DeBevoise, M. B. (2006). The Columbia History of Twentieth-century French Thought (באנגלית). Columbia University Press. p. 270. ISBN 978-0-231-10790-7.
  2. ^ 1 2 3 Murray, Christopher John (2013). Encyclopedia of Modern French Thought (באנגלית). Routledge. p. 77. ISBN 978-1-135-45564-4.
  3. ^ Robert C. Grogin, Rationalists and Anti-Rationalists in pre-World War I France: The Bergson-Benda Affair, Historical Reflections / Réflexions Historiques Vol. 5, No. 2 (Winter/Hiver 1978), pp. 223–231, at p. 224. Published by: Berghahn Books JSTOR 41298718
  4. ^ Thomas, Hugh (2012). The Spanish Civil War (50th Anniversary ed.). London: Penguin Books. p. 678. ISBN 978-0-141-01161-5.
  5. ^ Guéhenno, Jean (2014). Diary of the Dark Years, 1940-1944: Collaboration, Resistance, and Daily Life in Occupied Paris (באנגלית). Oxford University Press, USA. p. 14. ISBN 978-0-19-997086-5.
  6. ^ Chevalier, Tracy (2012). Encyclopedia of the Essay (באנגלית). Routledge. p. 302. ISBN 978-1-135-31410-1.
  7. ^ "Nomination Database". Nobel Foundation. נבדק ב-19 באפריל 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Kent, Allen; Lancour, Harold; Daily, Jay E. (1978). Encyclopedia of Library and Information Science: Volume 24 - Printers and Printing: Arabic Printing to Public Policy: Copyright, and Information Technology (באנגלית). CRC Press. p. 208. ISBN 978-0-8247-2024-7.
  9. ^ 1 2 3 בגידת האינטלקטואלים באתר כרמל-ירושלים
  10. ^ Benda, Julien (1956). The Treason of the Intellectuals, W. W. Norton and Co., pp. 202–203.