את סרטו הארוך הראשון, "יום היריד" (Jour de fête), הוציא בשנת 1949. בסרט זה גלומים כבר רבים מהמאפיינים של סרטיו המאוחרים יותר: הומור, סלפסטיק מעודן המבוסס על תקריות, מעט מאוד דיאלוג ושימוש במוזיקה ואפקטים קוליים במקום בדיבור. סרט זה אינו מציג עדיין את הדמות הראשית של טאטי בכל יתר סרטיו (פרט לאחרון), בגילומו שלו-עצמו, מר הולו (Monsieur Hulot). מר הולו לובש תמיד את אותו מעיל גשם, חובש מגבעת ומעשן מקטרת. הוא דמות תימהונית שהמציאות נוטה להפתיע שוב ושוב. מבטו התמים לחלוטין מאיר באור מגוחך את מוסכמות החברה, את המודרניזם ובאופן סמוי יותר את המבנה הפוליטי והכלכלי.
מר הולו מוצג לראשונה בסרטו השני של טאטי מ-1953, "חופשתו של מר הולו" (Les Vacances de M. Hulot), שבה יוצא מר הולו לחופשת קיץ בכפר נופש ליד הים, שם הוא מנסה לחזר בגמלוניות אחרי בחורה ומבלי דעת זורע הרס הולך וגדל בדרכו. הולו גם מתבונן מן הצד בשלל אירועים וסיטואציות יומיומיות המוארות באור מגוחך כאשר הן נצפות דרך עיניו[1].
לסרטו השאפתני "Playtime" הקדיש תשע שנות צילומים ובניית סט ענק, שנותר על כנו גם לאחר שצילומי הסרט הסתיימו וכונה טאטיוויל (Tativille, עירו של טאטי) עד שנהרס. הסרט, שיצא לאקרנים ב-1967, מציג פריז מודרניסטית של זכוכית ופלדה בה תועה קבוצת תיירות אמריקאיות, במקביל למר הולו שנקלע למקום לצורך ריאיון עבודה. הסרט קוצץ מגרסה מקורית בת 155 דקות לגרסה בת 126 דקות והוגדר על ידי פרנסואה טריפו כ"סרט מפלנטה אחרת". הסרט היה כישלון מוחלט מבחינה מסחרית וגרם לפשיטת רגל של טאטי. עם זאת בדיעבד זכה הסרט להכרה של מבקרים כ"פסגת יצירתו... שיא חזונו הקולנועי... שהשקיע בו את כל מה שהיה לו להשקיע, רוח וחומר."[2]
ב-1971 הוצג הסרט האחרון שבו הופיע מר הולו, "Trafic" (הופץ בישראל תחת השם "המכונית שלי"[3]). לאחר מכן ביצע טאטי עוד מספר עבודות, בעיקר לטלוויזיה, אך לא שב לגלם את מר הולו.