הרב רפאל יהודה מנחם לוי המכונה יהודה מרגוזה יזם את הקמתו של ועד העיר ליהודי יפוחותמת הקהילה היהודית ביפו
בשנת 1863 יזם הרב יהודה הלוי מרגוזה את "ועד העיר ליהודי יפו" שהיה הוועד הציבורי הראשון בארץ שלא על בסיס עדתי-קהילתי ובו היו שותפים ספרדים ואשכנזים יחד. ועד זה היה ממונה על ענייניה הדתיים והחברתיים של הקהילה היהודית של יפו. בשנת 1891 התאחד הוועד עם ועד אשכנזים נפרד שהוקם שנה לפני כן על ידי הרב נפתלי הרץ הלוי ושם הוועד המאוחד היה "ועד העיר ליהודי יפו". הרב נפתלי הרץ הלוי מונה על ידי רבני כל העדות לעמוד בראש הקהילה המאוחדת.[1][2][3] בוועד כיהנו הירש, פינס, הערצנשטיין, בן טובים וטאמקין[4]. פעילותם התרכזה בטיפול רפואי[5] ובסיוע לעניים[6][7].
בעקבות פתיחת שחיטה מתחרה קרסו ההכנסות ממס השחיטה, והוועד חדל לפעול. בתחילת 1909 כונן ועד זמני על סמך תשלומי דמי חבר[8][9] ולקראת סוף שנת 1909 התקיימו בחירות ונתכונן ועד של 18 איש. אחד מראשי הוועד הנבחר היה מנחם שינקין, אך הוא עזב את יפו אחרי זמן קצר ועיקר העול של ניהול הוועד נפל על אבוהב[10][11]. שמעון רוקח, שניהל תחת חסותו חלק ממוסדות הציבור ביפו, לא השתתף בבחירות ובחר לפעול בלא תלות בוועד. הרב קוק ביקש באותה תקופה להקים לצד ועד הקהילה ועד דתי שיטפל בענייני הדת[12].
בשנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה עלתה קרנו של הוועד, שהיה המוסד היחיד שהוכר רשמית על ידי השלטונות העותמאניים וקיבל לידיו את כספי הסיוע שהגיעו ליהודי יפו. לאחר המלחמה, הודות לתקציבים של ועד הצירים, הגיע הוועד לשיא גדולתו[13]. לאחר המלחמה, בסוף 1918, התקיימה מערכת בחירות מתוחה על ראשות הוועד[14] בין שמאל לימין, שבסופה הושג ניצחון לימין. באותה תקופה עמדו בראש הוועד אנשי הוועד של תל אביב. בראשית שנות ה-20 התקיימו בחירות לוועד ולאחריהן עברה השליטה בוועד לאנשים אחרים ונוצרה תחרות בין הוועד לבין הנהגת תל אביב. התפתחות תל אביב הביאה לכך שידם של התל אביבים הייתה על העליונה ובידי ועד העיר נותר בעיקר לטפל בענייני הדת. בתל אביב עלו קולות שהגיע הזמן לבטל את ועד העיר של יפו ולהעביר את כל הפעילות לידי עיריית תל אביב. אולם היו שתי סיבות חשובות שמנעו פעילות זאת: לעיריית תל אביב הותר לעסוק רק בעניינים הנמצאים בתחומה, בעוד רוב התושבים שהשתייכו לקהילה לא גרו בתוך גבולות תל אביב, ומתן השליטה על הקהילה בידי העירייה הייתה עלולה להיות פתח למהלך דומה בערים אחרות, בהן הייתה העירייה בידיים ערביות. לאור זאת, סודר הסכם לתיחום פעילות ועד הקהילה. שמו הוסב ל"ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב" והופקדו בידיו ענייני דת וצדקה, רישום לידות, נישואין ופטירות, ענייני משפט (בית משפט השלום העברי ובית דין רבני) וענייני צוואות ועזבונות. ענייני חינוך ותרבות, סיוע לעולים, יחסי חוץ ועניינים נוספים נמסרו לוועדה משותפת של ועד הקהילה ועיריית תל אביב[13].
בשנות ה-20 פעילות הוועד כללה ניסיונות לשמור על מחיר נמוך של בשר כשר, סיוע במתן אישורים לצורך עלייה וניהול בית מרחץ עירוני[15].
במאי 1939 הועברו סמכויות ועד הקהילה לידי עיריית תל אביב והוועד חדל מלהתקיים[16][17].
מקורות מימון
בתחילת פעילותו הסתמך הוועד על תרומות. בהמשך הוא נסמך על מס השחיטה, עד שהתחרות בשחיטה הביאה להימנעות מתשלום המס. בכינון הוועד מחדש בשנת 1909 נסמך הוועד על דמי חבר ותרומות וניסה שוב לגבות את מס השחיטה[18]. בימי מלחמת העולם הראשונה ולאחריה הגיע עיקר התקציב מתרומות. לאחר המלחמה פעל ועד הקהילה לגבות "מס הערכה" מחברי הקהילה[14] וראה במס זה את הדרך הצודקת ביותר לממן את פעילותו[19]. בתחילת שנות ה-30, בניגוד למקומות אחרים בהם התשלום לוועד הלאומי עבר דרך הקהילה המקומית, בתל אביב שילמו התושבים ישירות לוועד הלאומי, דבר שהקשה על הגבייה על ידי ועד הקהילה[20]. בסוף שנת 1933 הושגה הסכמה שגם בתל אביב הגבייה לוועד הלאומי תהיה דרך ועד הקהילה[21]. בשנת 1934 הצליח ועד הקהילה לגבות מס ממעל 7,000 משפחות[22].
בנובמבר 1934 אישר מושל המחוז הבריטי את מס הקהילה, בשיעור של 3% מעלות השכירות של מקום המגורים, ומס זה הפך לחובה חוקית[23].
חברי הוועד
בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו בסוף שנת 1920 נבחרו[24]:
בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו בסוף שנת 1922 נבחרו[25]:
בן ציון אידלננט, א. אררינסט, חיים בוגר (בוגרשוב), דוד בנבנישתי, ח. בדיחי, זאב גלוסקין, יצחק גוריון, א. גרינשפון, זלמן דבורקין, נטע הרפז, ד. וינשטין, י. ולפרט, י. זילברוסר, חיים חורגין, בצלאל יפה, משה ירקוני, יעקב כהן, ש. כהן, הינך כספי, אברהם דניאל לוי, ש. לרנר, חיים מוטרו, שמעון מזרחי, מ. מטלון, ש. מדאר, זלמן מייזל, אליהו מרגלית, יהושע סופרסקי, ישראל פלסר[26], י. פרבשטיין, הרב א. פרמן, י. פרקלוורט, נסים קורקידי, א. קוסובסקי, י. קנייבסקי, יוסף רבי, י. רוזנברג, יוסף אליהו שלוש, ז. שוחטמן.
בבחירות לוועד הקהילה שהתקיימו בינואר 1925 נבחרו[27]:
11 נציגים של מועצת פועלי יפו האשכנזים: אליעזר קפלן, צבי לוביניקר, זאב סמילנסקי, רפאל סברדלוב, משה ולד, בן ציון בוימל, ד"ר ולדשטיין, יצחק גוריון, אהרן אמיר, משה בן יעקב ירקוני
בבחירות בתחילת 1933 בחרו נציגי תנועת העבודה להחרים את הבחירות בטענה שיש לבטל את ועד הקהילה ולהעביר את פעילותו לידי עיריית תל אביב[28]. בעקבות זאת, בבחירות לוועד הקהילה שמנה 21 חברים, נבחרו[29]:
המזרחי: דניאל סירקיס, צבי שכטרמן, משה דוד גרוס, אליהו גולדשטיין, שמחה בורגמן
רשימת התימנים המאוחדת: יעקב שלמה כהן, יוסף מזרחי
עולי פולין: בנימין גרוסקופ, שבתאי ויס, זוסמן סנדור
הספרדים: אבנר שלוש, משה בן עמי, מרדכי חסון
חרדים: יוסף פטטר, פנחס רפופורט
הפועל המזרחי: יצחק ברקמן, חיים בר אבא, חיים ברוידה
ההנהלה כוננה על ידי קואליציה של הדתיים, הספרדים ועולי פולין והציונים הכלליים והתימנים נותרו באופוזיציה[29]. בראש הוועד עמד דניאל סירקיס מהמזרחי וסגנו היה עורך דין משה בן עמי מהספרדים[30]. בשנת 1938, בעקבות מחלתו של סירקיס נתמנה אליהו גולדשטיין לממלא מקומו כיו"ר הוועד.
