שיפלי נולד במיידסטון, קנט, בנו של ג'ונתן שיפלי, ומרתה והוטבל ב -2 ביוני 1715. היה לו אח ג'ונתן שיפלי, שהפך לבישוף סנט אסף, ובנו ויליאם דייוויס שיפלי הפך לדקאן סנט אסף. ויליאם גדל בלונדון. אביו נפטר כשהיה בן שלוש בלבד, ויליאם נשלח להתגורר אצל סבו מצד אמו. בגיל 21 הוא ירש 500 ליש"ט והשתמש בכסף הזה כדי להתאמן כצייר בנורת'המפטון. בשלב זה הוא הצטרף גם לאגודה הפילוסופית של נורת'המפטון, שם החל את חייו הפילנתרופיים באמצעות גיוס כספים לתמיכה בעניים.
בסביבות שנת 1750 עבר שיפלי ללונדון והקים בית ספר לציור ליד המזרקה בסטרנד שנודע תחילה כ"אקדמיה של שיפלי". בית הספר זכה להצלחה גדולה, ובין תלמידיו של שיפלי היו תומאס ג'ונס, ויליאם הודג'ס ופרנסיס ויטלי. אף על פי שלשיפלי היו סטודנטים רבים שהמשיכו להיות אמנים מפורסמים, הוא עצמו לא זכור בזכות יצירות האמנות שלו.[3]
מבית הספר של שיפלי הגיע הרעיון להקים את "האגודה לעידוד אמנויות, תעשיות ומסחר". הוא פרסם את הצעותיו לחברה בשנת 1753, וקיווה שתהפוך את בריטניה למרכז להתקדמות אינטלקטואלית בתחומי האמנויות והמדעים. הארגון שהתגבש נפגש לראשונה בקובנט גרדן ב 22 במרץ1754. [4] המייסדים כללו את ויקונט פולקסטון, לורד רומני (1712–1794), אייזק מדוקס, סטיבן האלס ותומאס בייקר. התוכנית של שיפלי פורסמה בשנת 1755 בפוליו.
ההיסטוריוןפייר-ניקולאס שאנטרו (אנ' ) (1741–1808) אמר כי הוא מתפלא "כי מוסד כזה הוקם, לא על ידי מי שהחזיק במושכות השלטון, אלא על ידי ויליאם שיפלי," האגודה העניקה פרמיות תמורת תגליות והמצאות: "ידיעות על כך הופיעו בהודעה בעיתונים היומיים". הם הציעו פרמיות לגילוי פיגמנט לצבע אדום, וקובלט - לצבע כחול. אלה היו נושאים מרכזיים בתעשייה החשובה ביותר של בריטניה, כלומר בטקסטיל. האגודה רצתה לשפר את התעשייה החשובה ביותר יצור הטקסטיל, כדי שיוכלו לצבוע את הבדים בברטניה ולא לשלוח אותם לצביעה בארצות אחרות.
האגודה גם הייתה עסוקה בניסיון לפתור את הבעיה של מציאת מספיק עץ מקומי לבניית אוניות. זה היה עניין של ההגנה הלאומית של בריטניה. ללא עץ, הצי המלכותי לא יכול היה לבנות אוניות. האגודה פעלה למטרה זו על ידי נתינת מענקים לגידול עצים, כמו אלונים, ערמונים, ואשוחיות. פעם הם הציעו מענקים לכל מי שהצליח לפתח תוכנית להובלת פרות עץ הלחם מהמזרח לאיי הודו המערבית. שיפלי גייס את הכסף באמצעות מנויים. הוא עודד אנשים להכין מפות חדשות ומדויקות יותר על ידי הענקת מענקים מיוחדים לעידוד המחקר. תרומתו של שיפלי הן לכלכלת אנגליה והן לביטחונה באמצעות האגודה היו משמעותיים.
שנים מאוחרות
המצבה על קיברו של וילאם שיפלי, מקים האגודה לאמנויות - לונדון
שיפלי נבחר ל"חבר תמידי" באגודה בפברואר 1755, והוגשה לו מדליית זהב על ידי האגודה בשנת 1758. אך סביר להניח שהוא התעניין פחות בחברה ככל שפעילותה נעשתה בהדרגה טכנית ותעשייתית יותר. בכל אופן, הוא התפטר מתפקידו באגודה בשנת 1760.
ב־23 בנובמבר 1767, ויליאם שיפלי התחתן עם אליזבת מילר, ונראה כי פרש למיידסטון בשנת 1768. הילד הראשון של הזוג נולד בשנת 1769 אך נפטר לאחר חודשיים. בשנת 1771 נולדה הילדה השנייה, אליזבת. שיפלי, בחסותו של לורד רומני, הקים מוסד מקומי, "החברה לקידום הידע היישומי בקנט". בשנת 1783 החברה סייעה בשיפור התברואה במיידסטון, ובכך מנעה את המגפה שפרצה.[2]
שיפלי היה ממציא בפני עצמו. הוא הגה רעיונות כיצד לספק דלק לא יקר לעניים, אור צף להצלת אלה שאבדו בים, דרך להרבות מינים חדשים של דגים בבריכות ברחבי אנגליה ועוד.
שיפלי נפטר במיידסטון, בן 89, ב־28 בדצמבר1803. אנדרטה הוקמה לזכרו בחצר הכנסייה במיידסטון.
את המשמעות ההיסטורית של מורשת שיפלי סיכם דייוויד אלן בביוגרפיה שלו: "חייו של שיפלי כללו תרומות בתחומים רבים כולל התעצמות מסחרית אנגלית...ופריחת היצירתיות האנגלית באמנויות מוילאם הוגארת' לויליאם טרנר, ובמקביל, גידול המאמץ הפילנתרופי כמו הקמת בתי חולים מחוזיים ראשונים. בכל התחומים החשובים האלה שיפלי היה ייחודי ומשמעותי כאחד.
רבים זוכרים את שיפלי בביסוס תפקידם של ארגונים פרטיים לשירות הציבור. המלכים באנגליה היו כל כך עסוקים במלחמות ובעסקאות כספים, והיו להם מעט משאבים להעצים את התרבות באותה העת. את החלל הזה שיפלי תרם בארגונים וחברות שיצר והקים, שתפסו את מקום המדינה.
