PROFILPELAJAR.COM

וילהלמינה בארנס-גרהם
לידה	8 ביוני 1912; סנט אנדרוז, הממלכה המאוחדת
פטירה	26 בינואר 2004 (בגיל 91); סנט אנדרוז, הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	קולג' אדינבורו לאמנות; St Leonards School ;
פרסים והוקרה	מפקדת במסדר האימפריה הבריטית
בן או בת זוג	David Neville Lewis (8 באוקטובר 1949–העשור של 1960)

וילהלמינה בארנס-גרהם (באנגלית: Wilhelmina Barns-Graham;‏ 8 ביוני 1912 – 26 בינואר 2004) הייתה אחת האמניות המופשטות הבריטיות המובילות, חברה באגודת האמנויות Penwith.

ביוגרפיה

וילהלמינה בארנס-גרהם, הידועה בשם וילי, נולדה בסנט אנדרוז, פייף, ב-8 ביוני 1912 למשפחה סקוטית ותיקה.^[1] הוריה של בארנס-גרהאם היו בני דודים שניים ומשפחותיהם היו נציגים מבוססים היטב של סקוטים ממזרח המדינה וממערבה כאחד.[2] בילדותה היא הראתה סימנים מוקדמים מאוד של יכולת יצירתית. בבית הספר החליטה וילהלמינה שהיא רוצה להיות אמנית לאחר שאחד מציוריה נבחר להיות מוצג על הקיר שם, היא הצהירה בהמשך חייה כי "הציור בחר בי, לא אני בו".^[2]

חינוך

לאחר הלימודים היא נכנסה למכללת אדינבורו לאמנות^[3] שם, לאחר מחלוקת מסוימת עם אביה היא נרשמה בשנת 1931. במהלך תקופתה בקולג' היא למדה אצל מורים הכוללים את צייר הדיוקנאות דייוויד אליסון והצייר ויליאם מקטאגרט. חבריה שם כללו את הציירים הסקוטים רבי ההשפעה רוברט מקברייד, רוברט קולכון וויליאם גיר. היא סבלה ממחלת ריאות, שהוחמרה בגלל מתח או חרדה, ובשנת 1933 היא חלתה בדלקת הרחם ונאלצה לקחת הפסקה מהקולג'. בארנס-גרהם סיימה לבסוף את לימודיה ב-1936.

קריירה מוקדמת

לאחר סיום הלימודים עשתה טיול לימודי לפריז, לונדון וסנט טרופז לפני שעברה לסנט אייבס, קורנוול ב-1940 לפי הצעתו של המנהל של מכללת אדינבורו לאמנות, הוברט וולינגטון. בארנס-גרהם התקרבה למקום שבו התיישבה קבוצת אמנים מודרניסטים, במפרץ קארביס.^[4] זה היה רגע מרכזי בחייה. באחד הערבים הראשונים שלה שם היא פגשה את הפסלת ברברה הפוורת' שעשתה עליה רושם רבי ומתמשך^[5] לאחר מכן פגשה את בורלס סמארט, אלפרד וואליס וברנרד ליץ', כמו גם את הצייר בן ניקולסון והפסלים נחום גאבו ומרגרט מליס.^[6] לאחר שבועיים בסנט אייבס, בארנס-גרהאם רכשה את הסטודיו הראשון שלה, מתחת לגלריה פורטמיור שהייתה המטה המנהלי של אגודת האמנים של סנט אייבס. ציוריה באותה תקופה הושפעו מאוד מהנופים ומנמל סנט אייבס. במהלך 1940 ו-1941 תרמה בארנס-גרהאם למאמץ המלחמתי בכך שהתנדבה במפעל לייצור רשתות הסוואה אולם השימוש בחומרים הגסים גרם לה לדלקת עור ולכן נאלצה לוותר על העבודה, במקום זאת סרגה אפודים וגרביים.

ב-1942 הפכה בארנס-גרהאם לחברה באגודת האמנים של ניולין, שבה הציגה כל שנה, ובאגודת האמנים של סנט אייבס. בזמן שהתבססה בסנט אייבס, בארנס-גרהאם גם המשיכה לשלוח עבודות לסקוטלנד לתערוכות גדולות שהתקיימו שם כמו התערוכה ה-117 של האקדמיה הסקוטית המלכותית ב-1943.[5] שנות ה-40 היו תקופה פעילה עבור אגודת האמנים St Ives שקיבלה מספר הזמנות לתערוכות וקבוצות של יצירות לגלריות בבריטניה ומחוצה לה, עבודתו של בארנס-גרהם תמיד נכללה בהן.^[5]

לאחר המלחמה גדל מספר האמנים המודרניים הצעירים שהצטרפו לאגודת האמנים של סנט אייבס, אשר בארנס-גרהם הייתה אחת מהם, יצירותיהם הוצגו לעיתים קרובות. הקבוצה זכתה ליחס עוין מצד האמנים המסורתיים יותר של האגודה. בארנס-גרהם ושאר האמנים המודרניים החליטו להציג את עבודותיהם בנפרד באזור הקריפטה של הגלריה החדשה, וקראו לעצמם ״קבוצת הקרפט״. השימוש בקריפטה כחלל תצוגה תפס ושימש שוב מספר פעמים כדי להציג את עבודותיהם של החברים המודרניסטים הצעירים.^[5]

ההזדמנות הראשונה של בארנס-גרהם להציג בלונדון הגיעה כאשר עבודתה נכללה בתערוכה קבוצתית של שישה בגלריה רדפרן. זה היה בשל ההיכרות והתמיכה של פטריק הרון שביקר בסטודיו של בארנס-גרהאם בסנט איבס והתרגש מעבודתה. מאוחר יותר תציג בארנס-גרהם את תערוכתה הראשונה בלונדון ב-1952.

לאחר כמה שנים של מתח, בארנס-גרהאם עזבה בסופו של דבר את אגודת האמנים סנט אייבס ב-1949, והפכה לאחד מהחברים המייסדים של קבוצת אמנים חדשה בשם Penwith Society of Arts.^[1] התערוכה הראשונה שלהם נפתחה ביוני 1949 בהצלחה עצומה ו-2755 מבקרים משלמים שהגיעו לראות אותה.

באותה שנה היא נישאה לסופר הצעיר ולמשורר, ומאוחר יותר האדריכל, דייוויד לואיס. הנישואים בוטלו בשנת 1960.

קריירה מאוחרת

בארנס-גרהם נסעה בקביעות במהלך עשרים השנים הבאות לשווייץ, איטליה, פריז וספרד.^[1] למעט תקופת הוראה קצרה בבית הספר לאמנות לידס (1956–1957), שם התיידדה עם האמנים טרי פרוסט וסטאס פארסקוס, ושלוש שנים בלונדון (1960–1963), היא חיה ועבדה בסנט אייבס. משנת 1960, קיבלה בירושה בית מחוץ לסנט אנדרוז מדודה מרי נייש היא חילקה את זמנה בין הקיץ בקורנוול לחורף בסקוטלנד.

לאחר המלחמה, כאשר סנט אייבס חדלה להיות מרכז של המודרניזם, עבודתה וחשיבותה של בארנס-גרהאם כאמנית שקעה, בין השאר על ידי קונצנזוס אמנותי כי היא הייתה חברה שולית בין אמני סנט אייבס. אולם בגיל מבוגר היא זכתה להכרה מאוחרת. היא קיבלה תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סנט אנדרוז ב-1992 ומאוחר יותר מאוניברסיטאות פלימות' ב-2000, אקסטר ב-2001 ואוניברסיטאות Heriot Watt ב-2003.^[7]בשנת 1999 היא נבחרה לחברת כבוד של האקדמיה המלכותית הסקוטית ושל אגודת ציירי המים הסקוטיים המלכותיים. היא זכתה בתואר CBE בשנת 2001, באותה שנה שבה פורסמה המונוגרפיה הגדולה הראשונה על חייה ויצירתה, שנכתבה על ידי לין גרין.

וילהלמינה בארנס-גרהם מתה בסנט אנדרוז ב-26 בינואר 2004. היא קבורה ליד הקיר המערבי של בית הקברות המזרחי, לא הרחק מהקתדרלה.

היא הורישה את כל עיזבונה לקרן נאמנות, שהקימה ב-1987. מטרות הנאמנות הן לטפח את המוניטין שלה, לקדם את הידע על חייה ויצירתה, ליצור ארכיון של יצירות מפתח של אמנות ועיתונים, במטרות הקרובות ללבה. לתמוך ולעורר השראה בסטודנטים לאמנות ותולדות האמנות באמצעות מתן מענקים ומלגות לאלה במכללות ובאוניברסיטאות לאמנות נבחרות.

סגנון אמנותי

במהלך חייה, עבודתה של וילהלמינה בארנס-גרהאם הייתה בדרך כלל בפער בין מופשט לייצוגי, בדרך כלל עבודתה שואבת השראות מהנוף. כבר מגיל שמונה יצרה בארנס-גרהם צורות מופשטות עם גירים צבעוניים.^[2] משנת 1940, כשהיא הגיעה לקורנוול, תמונותיה הן חקרניות והיא החלה לפתח שיטה ושפה חזותית משלה. לאחר מכן, השפעתה של סנט איבס מתחילה לעלות, להתבסס כאשר צורות וצבעים מקומיים מופיעים בתמונותיה - הסלעים, הנוף והמבנים הקורנישים.^[4] אולי החידוש המשמעותי ביותר בתקופה זו נבע מרעיונותיו של נאום גאבו, שהתעניין בעקרון הסטריאומטריה – הגדרת צורות במונחים של מרחב ולא מסה. סדרת תמונות הקרחונים של בארנס-גרהם שהחלה ב-1949, בהשראת טיוליה על קרחון גרינדלוולד בשווייץ, משקפות את הרעיון של הסתכלות על הדברים במבט כולל, לא רק מבחוץ אלא מכל הנקודות, כולל מבפנים.^[7] ב-1952 מחקריה על צורות מקומיות הפכו למישוריים יותר ודו-ממדיים, אבל מאמצע שנות ה-50 היא פיתחה גישה אקספרסיוניסטית וחופשית יותר בעקבות מסעותיה לספרד.

בתחילת שנות ה-60, שמשקפת את התמורות בחייה האישיים, אימצה בארנס-גרהם צורה גאומטרית חמורה של הפשטה כדרך לנקוט בגישה רעננה לציור שלה. בשילוב עם תחושה אינטואיטיבית מאוד של צבע ועיצוב, יש לעבודתה לעיתים קרובות יותר חיוניות ממה שנראה במבט ראשון. ריבועים נופלים ועיגולים זורמים על פני חללים. צבע ותנועה חוברים יחד, ובנקודה זו ביצירתה אולי סנט אייבס השפיעה הכי פחות; במקום זאת, סביר להניח שגישה זו משקפת עניין בעבודתו של יוזף אלברס, שהיה אמן פעיל בתקופה זו, באימוץ אפשרויות חדשות שמציעות ההשפעות האופטיות של הפשטה נוסחתית יותר.

עם זאת, ישנן עדויות המצביעות על כך שתמונות רבות אכן נבעו מתצפיותיה על העולם הסובב אותה. את זה רואים בסדרה של ציורי קרח בסוף שנות ה-70 ולאחר מכן בגוף עבודה שחוקר את אנרגיות הנסתרות של הים והרוח, המורכבות ממספר קווים דמויי גל שצוירו בדרכו של פול קליי. ציורי הצורה המתרחבת של 1980 הם שיאם של רעיונות רבים מחמש עשרה השנים הקודמות - התנועה הפואטית ביצירות אלו חושפת מבט נינוח יותר.

עבודתו של בארנס-גרהם נמצאת בבעלות מספר אוספים ציבוריים, כולל מועצת האמנויות של בריטניה הגדולה, טייט בריטניה, המוזיאון הבריטי ומוזיאון ויקטוריה ואלברט.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא וילהלמינה בארנס-גרהם בוויקישיתוף

וילהלמינה בארנס-גרהם, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ "Obituary: Wilhelmina Barns-Graham". The Telegraph. 28 January 2004
^ ¹ ² Lynne, Green (2001). W. Barns-Graham: A Studio Life. Lund Humphries. p. 12.
^ Great Women Artists. Phaidon Press. 2019. p. 48.
^ ¹ ² Douglas Hall (29 January 2004). "Wilhelmina Barns-Graham, Radiant and versatile artist active in St Ives and Scotland". The Guardian.
^ ¹ ² ³ Green, Lynne (2001). W. Barns-Graham: A Studio Life.
^ Alisdair Steven (2 February 2004). "Wilhelmina Barns-Graham: An appreciation". The Scotsman
^ ¹ ² "Heriot-Watt University Edinburgh: Honorary Graduates". www1.hw.ac.uk