פול וידאל דה לה בלאש (בצרפתית: Paul Vidal de La Blache; 22 בינואר1845, Pézenas, Hérault - 5 באפריל1918, Tamaris-sur-Mer) היה גאוגרףצרפתי. נחשב למייסד הגאוגרפיה הצרפתית המודרנית וגם מייסד בית הספר הצרפתי לגאופוליטיקה. הוא הגה את רעיון ״אורח החיים״ (genres de vie) האמונה כי אורח החיים של אזור מסוים משקף את הזהויות הכלכליות, החברתיות, האידאולוגיות והפסיכולוגיות שהוטבעו על ידי הנוף.[1]
עם שובו לצרפת, בשנת 1870 הוא נישא ללור מארי אליזבת מונדון (Laure Marie Elizabeth Mondont) נולדו להם חמישה ילדים ורק שניים נותרו בחיים. הוא החזיק כמה משרות הוראה בבתי ספר שונים, ובמקביל השלים את עבודת הדוקטורט שלו. בזמן המהומות של הקומונה הפריזאית (1871) הצליח לצאת מפריס והגיע לוורסאי וסיים להדפיס את הדוקטורט. העבודה אושרה בסורבון בשנת 1872.[3] עבודת הדוקטורט שלו הייתה בהיסטוריה עתיקה. הוא החל לעבוד בנאנסי ולאחר כמה שנים בשנת 1877 חזר ללמד ב״אקול נורמל סופרייר״ כפרופסור מלא של גאוגרפיה ולימד שם במשך 21 השנים הבאות. הוא הועבר לאוניברסיטת פריז, שם המשיך ללמד עד שפרש בשנת 1909, בגיל 64.
וידאל דה לה בלאש ייסד את בית הספר הצרפתי לגאוגרפיה. יחד עם מרסל דובואה (אנ'),[4] ולוסיין גאלואה (אנ'), ייסדו את כתב העת הצרפתי החשוב לגאוגרפיה - Annales de Géographie ״אנאלס דה גאוגרפי״ (1893), שאותו ערך עד מותו. ״אנאלס דה גאוגרפי״ הפך לכתב עת אקדמי בעל השפעה, אשר קידם את הרעיונות של הגאוגרפיה האנושית כמחקר האדם ואת יחסיו לסביבתו.[5]
מפה היסטורית מאטלס של וידאל, של החזית במלחמה הפרוסית- צרפתית
תלמידו של וידאל דה לה בלאש, אלבר דמנז'ון (אנ') הושפע עמוקות מהדגשת חשיבות ההיסטוריה בחקר הגאוגרפיה, והפך בהמשך לדמות האקדמית המובילה בצרפת בתחום הגאוגרפיה האנושית.[6]
במלחמת העולם הראשונה, בינואר 1915 הוקמה הוועדה הגאוגרפית בצבא והיו בה שישה גאוגרפים ביניהם וידאל דה לה בלאש, אלבר דמנז'ון ואחרים, והם תרמו למאמץ המלחמה. בין שאר הם נדרשו לעסוק בחיזוי תוצאות הניצחון האפשרי. בפברואר 1917, נפגשה ועדת המחקר של משרד החוץ, בסיועו של וידאל דה לה בלאש, עם האליטה של ההיסטוריונים והגאוגרפים של הסורבון. הדו"חות שהכינו יצרו את הרקע להופעתם בוועידת השלום העתידית כדי להחליט על המפה החדשה של אירופה אחרי המלחמה.[7]
מחקרים מדעיים
לאחר התבוסה של צרפת במלחמה נגד פרוסיה (1871) ועדת חקירה צרפתית ממשלתית הצביעה על כך כי ייתכן ואחד הגורמים להפסד הצורב של צרפת במלחמה, הייתה העליונות של הקצינים הגרמנים ביידע גאוגרפי כללי ובעיקר בידע וניצול מפות. ידע זה היה תוצר של שנים רבות בהם הגאוגרפיה הגרמנית התפתחה והובילה את העולם המחקרי והמעשי של המקצוע וכן את החינוך הגאוגרפי בבתי הספר. ועדת החקירה המליצה על פיתוח הגאוגרפיה באקדמיה ובבתי הספר בצרפת. על רקע זה מובנת פעולתו ועלייתו של וידאל דה לבלאש וגישתו למחקר והתפתחות המקצוע באקדמיה בצרפת.
מפת פריס בתקופת לואי ה-14, מתוך האטלס של וידאל דה לבלאש
וידאל דה לבלאש כתב מספר גדול של פרסומים; 17 ספרים, 107 מאמרים ו -240 דוחות וסקירות.[8] רק חלק מהם תורגמו לאנגלית. היצירות המשפיעות ביותר שלו כללו ספר לימוד בסיסי וכן מפות ואטלס של צרפת חלקם בכיוון של הגאוגרפיה ההיסטורית.[9][10] שניים מכתביו הידועים ביותר הם ״עקרונות הגאוגרפיה של צרפת״ Tableau de la Géographie de la France 1903,[11] ובשיתוף עם דה מרטון את הספר - ״עקרונות הגאוגרפיה האנושית״ - 1918.[12]
הספר הראשון הייתה סיכום של שיטותיו וחשיבתו הגאוגרפית של וידאל - ספר שכתיבתו נמשכה תריסר שנות עבודה. הוא סקר בספר את כל צרפת, תוך התבססות על תצפיות השדה שסוכמו במחברותיו הרבות. הוא התעניין בהיבטים אנושיים ופוליטיים, גאולוגיה (דיסציפלינה שהייתה בחיתוליה באותה עת, עם מעט קשר לגאוגרפיה), תחבורה והיסטוריה. הוא היה הראשון שקשר את כל התחומים הללו בגישה תאורית תוך שימוש מזערי בנתונים כמותיים. זהו ספר נרטיב ביסודו, ואפילו תיאורי - לא שונה בהרבה במובנים מסוימים ממדריך לתיירים או מדריך לציורי נוף.
בהשפעת המחשבה הגרמנית, בייחוד על ידי פרידריך ראצל, שאותו פגש בגרמניה, נקשר וידאל למונח "פוסיביליות", שמעולם לא השתמש בו, אך סיכם בצורה טובה את התנגדותו לדטרמיניזם מן הסוג שהגנו עליו גאוגרפים גרמנים בסוף המאה ה-19. את השימוש במונח possibilism קבעו ההיסטוריונים של הגאוגרפיה כדי לאפיין את גישתו המחקרית. לדבריהם, גישה זו מאפיינת את האסכולה הגאוגרפית של וידאל. גישה זו מתוארת כ"אידיוגרפית ", ונתפסה כעומדת מול התפתחות המקצוע בכיוון הפוזיטיבסטי שקידש מחקר בעזרת ניסויים שיאפשרו לפתח חוקים מדעיים כמו מדעי הטבע.[13]
הצעתו של וידאל דה לבלאש לממשלת צרפת, לחלוקה מחדש של המדינה לקבוצות אזוריות, במטרה להקטין את הריכוזיות במדינה.
בשנת 1910, וידאל פרסם מאמר על אזורי צרפת השונים. הוא התבקש על ידי ראש הממשלה צרפת באותם ימים, ליצור כמה קבוצות אזוריות עם גופים ייצוגיים. וידאל הציע לחלק את צרפת לאזורים המאורגנים סביב המטרופולינים. המציאות הכלכלית של העולם המודרני, עם התחרות בעולם וראשית הגלובאליזם שנעזרה בתקשורת מואצת, גרמה לו לחשוב שיש לקדם את דפוסי הארגון המרחבי שיהיה פחות ריכוזי ופחות סטטי.
הגאוגרפיה של וידאל מבוססת על צורות שונות של קרטוגרפיה, על מונוגרפיות ועל כמה מושגים בולטים, כולל "נופים" (paysages), "רקע משותף" (milieux), "אזורים", "lifeways" (אורחות חיים), ו "צפיפות". רבים מתלמידיו במיוחד בעבודת הדוקטורט שלהם, הפיקו מחקרים בגאוגרפיה רגיונלית, שכללו את הפאן הפיזי והן את הפאן האנושי.[14] ההקשר שנבחר לתיאורים האלה היה אזור/החבל, שתוויו לא תמיד היו קבועים מבחינה מדעית. אין ספק שהגישה הזאת הייתה מובנית יותר, אך רבים מיורשיו של וידאל, התמקדו בגאומורפולוגיה שהלכה ונעשתה חזקה יותר ויותר, מה שהגביל את התפתחות הגאוגרפיה באסכולה הצרפתית.
בין שתי מלחמות העולם, "הגאוגרפיה הקלאסית" נשארה בתבנית שנקבעה על ידי מסורת של וידאל. המחשבה הגאוגרפית הזאת נדחפה על ידי הממסד הצרפתי, שדחק לשוליים את כל ניסיונות של התחדשות האפיסטמולוגית של הגאוגרפיה. למעשה אחרי מלחמת העולם השנייה הגאוגרפיה הצרפתית הייתה באותו שלב שבו היא נותרה במותו של וידאל (1918). ניתן לטעון, כי תלמידיו היו קשורים להיבט מסוים של המחשבה של וידאל ולא ידעו איך להתמודד עם המורכבות והצמיחה, וכתוצאה מכך התחום של המקצוע הצטמק. שלושה תחומים השתלטו על המחקר באקדמיה בצרפת באותה העת: גאוגרפיה פיזית, גאוגרפיה רגיונלית, וגאוגרפיה אנושית.
בשנות הששים והשבעים, תעבור הגאוגרפיה הצרפתית שינוי מהיר כתוצאה מחשיפה לעולם האמריקאי תוך מעבר מגאוגרפיה הקלאסית והרגיונלית לגאוגרפיה עירונית וכלכלית ולגישות מחקר שאפיינו את המהפכה הכמותית במקצוע.
ביקורת על גישתו של וידאל דה לבלאש
המפה האתנית של הבלקן, מתוך האטלס של וידאל דה לבלאש 1898
כמה מן המצדדים בגאוגרפיה המודרנית כשייכת למדעי החברה ביקרו את הגאוגרפיה של וידאל כמדע של ״אורחות החיים״. לפי השקפה זו, רעיונותיו של וידאל הפכו את הטבע לכוח החיצוני שדחף חברות אנושיות. רעיונות אלה שימשו כדי לאמת את הנוסחה הצרפתית של הלאומיות, הטריטוריאליזם והריבונות, שהיו רעיון בסיסי של הרפובליקה השלישית. לאמור, תפיסת עולם של פטריוטיזם כערך עליון. הנימוקים שהפכו את הטבע לכוח המניע של החברות האנושיות, היו מתאימים רק לגבי חברות כפריות וסטטיות לכאורה. וידאל נמנע מלחקור אזורים בתהליכי תיעוש, או בתהליכי הקולוניאליזם והעיור. הוא כינה תהליכים אלה ״כאדוות גלים״ בהיסטוריה - כמשבי רוח על פני אגם. כפי שהוא עצמו כתב בסוף ספרו הגאוגרפיה של צרפת - שצריך להדגיש ולחקור את היסודות הקבועים בנוף של צרפת, ולא את היסודות המתחלפים והמשתנים בו.
מדוע הגאוגרפיה של וידאל הייתה כה פופולרית בצרפת עד 1950? הסבר בולט לכך הוא שהמחשבה הצרפתית במהלך הרפובליקה השלישית נשלטה על ידי הלאומיות, שהיתה, ללא ספק, אמצעי לשליטה באוכלוסיות. מקצוע ההיסטוריה ראה את עצמו כמי שמקבל את תפקיד הצגת הופעתה של האומה והשתנותה, ותפקיד הגאוגרפיה היה להדגיש את הקבוע והיציב במולדת. רעיונותיו של וידאל היוו את הפרדיגמה העיקרית למדע הגאוגרפי של התקופה. הדוגלים בה היו אלה ששלטו באוניברסיטאות, במרכזי המחקר ובהענקת תארים. להוגי דעות שחקרו אזורים עירוניים לא היה מקום בצרפת עד 1950, מה שמסביר מדוע גאוגרפים כמו ז'אן גוטמן עזבו את צרפת כדי לפתח את הקריירה שלהם בארצות הברית.[15]
^Preston E. James & Geoffrey J. Martin. All Possible Worlds: A History of Geographical Ideas, Second Edition, p.194
^Paul Vidal de la Blache - A biographical sketch by Jason Hilkovitch & Max Fulkerson". Archived from the original on 2006-09-09. Retrieved 2006-09-2
^Hérode Atticus. Étude critique sur sa vie, Paris, Ernest Thorin, 1872
^Nicolas Ginsburger, « Des îles grecques à la géographie coloniale : Marcel Dubois à la conquête de la Sorbonne (1876-1895) », Cybergeo : European Journal of Geography [En ligne], Epistémologie, Histoire de la Géographie, Didactique, document 822, mis en ligne le 15 juin 2017, consulté le 22 mai 2018. Nicolas Ginsburger, « La Belle Époque d’un géographe colonial : Marcel Dubois, universitaire et figure publique, entre Affaire Dreyfus et Entente cordiale (1894-1905) », Cybergeo : European Journal of Geography [En ligne], Epistémologie, Histoire de la Géographie, Didactique, document 855, mis en ligne le 16 mai 2018, consulté le 22 mai 2018.
^Paul L. Knox & Sallie A. Marston. Human Geography, Third Edition, p. 181.
^Ginsburger, Nicolas (30 November 2010), « La guerre, la plus terrible des érosions » Cultures de guerre et géographes universitaires Allemagne-France-Etats-Unis (1914–1921) (PDF) (thesis) (in French), Université Paris Ouest Nanterre-La Défense, p. 293, retrieved 2017-07-26
^Paul Vidal de la Blache - A biographical sketch by Jason Hilkovitch & Max Fulkerson". Archived from the original on 2006-09-09. Retrieved 2006-09-23
^La Terre, géographie physique et économique, Paris, Delagrave, 1883
^Atlas général Vidal-Lablache, Histoire et Géographie, Paris, Armand Colin, 189
^Tableau de la Géographie de la France, Paris, Hachette, 1903
^Emmanuel de Martonne, Principes de la géographie humaine, Paris, 1922,
^Vincent Berdoulay, La formation de l'école française de géographie (1870-1914)RB 1, Paris, CTHS, 1981.
^תלמידיו הרבים הגישו כאמור עבודות דוקטורט בתחום הרגיונלי, תהליך דומה עבר גם על הגאוגרפיה בישראל בראשית דרכה, ראה ערך ״גאוגרפיה רגיונלית״.
רשימת המחקרים שעשו תלמידי בהשפעת וידאל בצרפת:
Demangeon, La plaine picarde : Picardie. Artois. Cambrésis. Beauvaisis. Étude de géographie sur les plaines de craie de la France du Nord de la France (1905); Blanchard, La Flandre. Étude géographique de la plaine flamande en France. Belgique. Hollande (1906); Cholley, Les préalpes de Savoie (Genevois/Bauges) et leur avant-pays : étude de géographie régionale (1925); Baulig, Le plateau central et sa bordure méditerranéenne : étude morphologique (1928); Martonne, La Valachie : essai de monographie géographique (1902).
^André-Louis Sanguin: Vidal de la Blache, un génie de la géographie, (Préface de Paul Claval), Belin (Paris), 1993,
.jpg)
